לאחרונה נהיה טרנדי לכתוב ספרים שהדמויות שמאכלסות אותם משתייכות לאחת משתי קבוצות הסיכון המרכזיות והעיקריות.
יש כל כך הרבה ספרים כאלו שיצאו בשנים האחרונות, שאני בטח גם שכחתי חלק מהם (אוי לא, אני מקווה שאין לי דמנציה!) וגם אם אזכור את הכל, ממש לא בכוונתי למנות כאן את כולם כי אין לי כוח לזה ואני אתעייף ואיחלש אם אעשה זאת (אוי לא, אני באמת מתחיל להזדקן, ולא רק בראש אלא גם בגוף!).

הספר הזה עובר סוג של שידרוג, כי הוא לוקח דמויות שמשתייכות לאוכלוסיה הזאתי שבסיכון, ומכניס אותן לתוך עלילת מתח בלשית. בסקירתי הקודמת כתבתי שספרי מתח הם לא כוס התה שלי, אבל בספר הזה יש ז'אנר נוסף חוץ מז'אנר המתח, וזהו ז'אנר קבוצת הסיכון. אולי דווקא השילוב הזה יעשה לי טוב הפעם לשם שינוי?

אז זהו, שלא.

אם היה לי כוח השפעה על החלטות משרד הבריאות, הייתי מייעץ להם בדחיפות למנוע מכירה של הספר או הפצתו בקרב קבוצת הסיכון המדוברת. אם אתם שואלים אותי, פשוט מוכרחים בחנויות ובסיפריות השונות להדפיס על גבי כריכתו הקידמית והאחורית, מדבקה עם הכיתוב: "אסורה הקריאה לאנשים בגילאי 60 ומעלה".

ולמה? פשוט מאוד, כי אם אני, שאני בן אדם צעיר ובריא לכל הדיעות וללא מחלות רקע, הסתבכתי עם הכמות הרבה של הדמויות שמאכלסות את הספר, רק תארו לכם עם מה הזקנים המסכנים יצטרכו להתמודד כשהם יקראו אותו? הם יתייאשו וינטשו באמצע. גם ככה החיים קצרים ולא נשאר מהם עוד הרבה, אז לא חבל לנצל את הזמן לקריאת ספרים ברורים וקלים יותר לעיכול? אפילו לא צריך ספרי מופת כבירים, מספיק ספרים שלא יסבכו את הקוראים, זה הכל. בגיל השלישי כבר נהיים צנועים ומסתפקים במועט, ככה זה כשגלגל החיים מאט את סיבובו, והשיא כבר נשאר אי שם מאחור.

אם היו לי מאזניים, ובצד אחד הייתי מניח שם ספר זקנים, ובצד השני הייתי מניח ספר מתח, אז ספר הזקנים היה הדבר הכבד מבין השניים, והיה מנצח בקלות. אם אני בוחר להשתמש במושגים מתחום האפייה, אזי אפשר לומר שהטעם של הזקנים במאפה השתלט על הטעם של המתח.
זה אולי ספר, שכמו שאמרתי, לא מומלץ לזקנים, אבל רוב המשקל שלו הוא על דמויותיו הזקנות (הרבות, כפי שכבר ציינתי, וזה לא כולל גם את הדמויות הלא זקנות, הרבות גם הן, שמתווספות אליהן) וחוויותיהן (או יותר נכון, רכילותיהן וקישקושיהן, שלהן ושל מחבר הספר).
אין בספר ולו טיפה של מתח. תעלומת הרצח היא רק נוף יפה, קישוט, תפאורה. לא הסיפור המרכזי. היא כמו הנכדים שקופצים לבקר בבית של סבא וסבתא...
אז מה יש? סתם ניסיון לשעשע קצת עם דמויות זקנות פעלתניות, דמויות שעוסקות במעשה לא ממש זקן באיפיון שלו, כמו לפתור תעלומת רצח ביחד - וזה די קומי בעיני קוראים רבים, כמו הזקן ההוא שברח מבית אבות ויצא למסע מטורף ופרוע. הבעיה היא שלקרוא על זקן פעלתן ולא זקן באופיו, כבר איבד מהקסם הראשוני שלו.
לסיכום - הספר בסדר כזה בתור ספר זקנים (אם כי הרעיון די מוצה בסך הכל), אבל כספר מתח הוא נכשל, ובענק. אפשר, ואף רצוי, לוותר (במיוחד אם אתם נמנים בין אוכלוסיית הסיכון המדוברת).

שלום מיידעלה. מה שלומך? איזה יופי שבאת לבקר. כמה טוב לראות אותך. אז בואי, תיכנסי, תשבי. אני אכין לנו כוס תה, ותספרי לסבתא מה קורה איתך בזמן האחרון, כי כבר מזמן לא נפגשנו ואני צריכה להתעדכן. תה, זה טוב? מה לא טוב בתה? אה, קפאין. חליטת צמחים את אומרת. נו, שוין. גם חליטת צמחים יש כאן. אני בכלל שותה רק מים עם לימון. וגם עוגיות יש. הנה, קחי לך. הם מביאים בחדר אוכל, ואני תמיד לוקחת איתי כמה לחדר, כי אלה עוגיות טובות.

אז ספרי, איפה את עובדת? אני לא חושבת שסיפרת לי. כן סיפרת לי? אוי ואבוי מה יהיה עם הזיכרון הזה. לפחות את השם שלך זכרתי נכון. נכון שזכרתי נכון? כי את יודעת איך זה עם אובדן הזיכרון שבא בעקבות ההזדקנות. אבל אני חייבת לומר שיש בזה משהו טוב, כי בכל יום פוגשים אנשים חדשים. הצחקתי אותך. יופי. אני שמחה שחוש ההומור שלי עוד נשאר. תמיד הייתי יודעת להצחיק אנשים. המסמר של הכיתה הייתי. כולם אהבו לדבר איתי. וגם תלמידה מצטיינת, סיפרתי לך. גם הראיתי לך את התעודות שלי.

אני רואה שאת מסתכלת על הספר כאן על השולחן. גילה, המכרה שלי מכאן, שגרה בקומה הזאת לקחה מהספרייה ושכחה כאן, אז קראתי. יש כאן ספרייה, את יודעת. זה בכלל מקום יוצא מן הכלל. יש בו כל מה שאנשים בגיל שלי צריכים, וגם חברה, והרצאות, ויוגה ופילאטיס. וגם ספרייה. תאמיני לי אם הייתי יודעת שכל כך טוב כאן, הייתי עוברת עוד קודם, כבר כשהסבא שלך היה בחיים. הוא היה נהנה כאן מאוד. למה את לא שותה את התה שלך? הוא חם מדי? חבל שלא אמרת, הייתי עושה לך את הטריק של הסבא לקרר כוסות תה.

אז הספר הזה. את רואה על הכריכה, זו אישה בגיל שלי, והיא מחזיקה אקדח. זה כאילו ספר בלשים, אגתה כריסטי כזה, אבל לא עם בלש אחד. לא כמו הזאתי שלה, שכחתי כבר איך קוראים לה. שהיא סקרנית וחטטנית אבל עובדת לבד. אז לא. כאן זה קבוצה של בלשים יחד. והם גרים במקום כזה, כמו כאן, שהוא בית אבות, אבל קוראים לו בשם שנשמע יותר טוב. והוא גם באנגליה, אז כמעט כולם שם אנגלים, היי-סוסייטי כזה. את יודעת שהייתי פעם באנגליה, כן? אני אראה לך תמונות. ראית כבר? את אומרת, טוב, אני מאמינה לך. תאכלי עוד עוגייה, הם ממש טובות. ואת מוכנה להביא לי את הצעיף משם? נהיה לי טיפה קר. תודה. מארפל. זהו זה, נזכרתי. מיס מארפל זו הבלשית של הסופרת הזאת שדיברנו עליה קודם.

אז הספר הזה, דיברנו עליו. תמיד בספרי בלשים יש איזה רצח או משהו, והבלש צריך לחקור אותו. אז כאן יש שלושה. תחשבי על זה, חבורה של זקיינים כמוני שהם חוקרים, וצריך להחזיק ראש לזכור מי זה כל אחד מהם. ואז כמה נרצחים, מזמנים שונים, וגם בזה צריך להחזיק ראש. והומור כזה של אנגלים, שהוא טוב, אני לא אומרת, אבל כנראה לא תמיד מתרגמים אותו טוב. מה אני אגיד לך, לא בשביל הגיל שלי. יותר מדי שמות. כמו שהיינו אומרים פעם "ספר טלפונים". את יודעת מה זה ספר טלפונים, כן? כי אמרו לי שהיום כבר אין דבר כזה. שהמכשיר טלפון בעצמו שומר את המספרי טלפון של עצמו. פלא פלאים. אז הספר הזה הוא קצת כמו ספר טלפונים בשבילי. יותר מדי שמות פחות מדי עלילה, רק שגם יותר מדי עלילה. את צוחקת? יופי, חוש הומור עוד נשאר לי. הייתי מסמר הכיתה תמיד, סיפרתי לך?

יש לכם באינטרנט הזה שלכם מקום שכותבים על ספרים, נכון? אז תכתבי שם לחברים שלך שלא צריך לקרוא. יותר גימיק, פחות ספר בלשים. שבמקום זה יילכו לבקר את סבא שלהם או את סבתא שלהם, אם עוד יש להם. ואם לא, שיחפשו בדיור מוגן הקרוב מישהו בודד ויבקרו אותו. לפעמים גם כשיש הרבה פעילויות ויוגה ופילאטיס, כל מה שאנחנו רוצים זה לדבר עם מישהו צעיר.

ברור מהביקורות כאן וברשת שמדובר בספר שנוי במחלוקת. אני נהניתי ממנו מאוד:
ארבעה קשישים בכפר המיועד ל"בני גיל הזהב" (אבל כאלה ממעמד חברתי רם) נפגשים פעם בשבוע, בימי חמישי, ומנסים לפתור תעלומות רצח לא מפוענחות. למה? כי הם לא רק קשישים. כולם היו פעם אנשים בעלי כוח ומעמד, והם לא רוצים לשכוח. והם מנסים להילחם כך בהידרדרות המנטלית, להרגיש רלוונטיים – ובעיקר, הם לבד אבל לא רוצים להיות בודדים.
מנהיגת החבורה היא קשישה שובת לב בשם אליזבת. כזו שרגילה להשיג כל דבר שהיא רוצה בו. והיא משיגה. היא גם הדמות שעברה נותר בערפל גם בסוף הספר. נרמז שהיא עסקה בחייה בחקירות, אבל יותר מכך לא נדע עליה. בכל מקרה – היא חסרת מעצורים ומשעשעת במיוחד. בחבורה נכללים גם רון, שהיה בעבר מנהיג לוחמני של ארגוני עובדים, איברהים, שהיה פסיכיאטר מצליח, ואחרונה הצטרפה ג'ויס. היא היתה לדבריה "בסך הכל אחות". לכאורה לא שווה בדרגתה לאחרים, אבל יש לה נקודות חוזק משלה – היא לא בולטת בשטח, והאלמוניות מאפשרת לה לסקור את הסביבה – דבר לא נעלם מעיניה. היא חביבה על כולם, וכשהיא חוברת אל אליזבת – לא ניתן לעצור אותן.
מהר מאוד נתקלת החבורה במקרה רצח המתרחש ממש אצלם בכפר. מובן שהם מתחילים מיד בחקירה, וגם דואגים שהשוטרת החביבה עליהם בתחנה תצורף לצוות המשטרתי החוקר. כריס, השוטר הממונה על צוות החקירה לא מבין כיצד נקלע לסיטואציה ההזויה שבה הוא נאלץ לחלוק מידע וחומרי חקירה עם חבורת קשישים. אבל בהדרגה גם הוא נשבה בקסמם. ההתעקשות של הקשישים לשמור על רלוונטיות, הדבקות שלהם בחיים ובמה שטוב בהם – משפיעות גם על הצעירים יותר שסביבם.
העלילה עמוסה בדמויות – עובדי המקום, קרובי משפחה, שכנים... כיאה לספר מתח מוצלח – כמעט כולם הופכים חשודים בזמן זה או אחר, ועוד ועוד סודות מתגלים, אבל הפתרון לא נמצא מתחת לפנס.
זהו גם ספר על סודות, על המחיר שלהם, על חברות, על זיכרון ועל שכחה. זה ספר על יחסי משפחה ועל יחסי חברות, ועל המשמעות שלהם בחיי כולנו – צעירים וזקנים.
העלילה סוחפת, מותחת ומהנה. פרקי הספר קצרים וקריאים, הדמויות מעוררות אמפתיה ומקסימות. והכול טבול בהומור בריטי מעודן.
אני התקשיתי להניח את הספר מהיד, ונהניתי ממנו מאוד.

ספר בריטי שנון, אינטילגנטי ונחמד עם סיפור מצויין על חברות זקנים חדים. כייפי ממש

אחרי התגובות ותיאור הספר ציפיתי למשהו יותר טוב האמת. התאכזבתי. לקח לי הרבה זמן לסיים אותו וגם הסוף לא היה מעניין למדי. לא ממליצה, בקיצור.

מעשיה חביבה ולא יותר מזה. אין הרבה מה להגיד על הספר הזה. לאור הפרסום של הספר - תהיתי מי הם אלו שכותבים את הדש האחורי וכמה משלמים להם על כך? בכל מקרה לא רע להעביר כמה ימי קריאה עם הספר הזה - ובלבד שזה לא על חשבון ספרים טובים יותר - ועוד יותר כאשר אתה מרותק לכמה ימים במיטה (המקרה שלי). עלילה בלשית מינוס. דמויות של אנגלים קשישים וחביבים, הומור אנגלי במנות.

איך? איך רק 2 ביקורות לספר כזה קליל מצחיק משעשע וגם מאתגר עם הדברים שניתגלים לאט לאט והמתח והשעשוע של אנשים בסופחייהם מול הנדל"ניסתים הכרישים כל כך אקטואלי ומשמח שיש סופ טוב בעיני לפחות נו כמה שהעלילה מסובכת איך שהוא נכון שהכסף הדת החדשה שכולם רואים הכול דרך החור של הגרוש מנצח רק בהתחשבות בסביבה ובמיזעור נזקים
הללויה

לאחר שקראתי את הסקירה על הספר בעתון הארץ מאד סיקרן אותי ולקחתי אותו. אכזבתי היא גדולה. שום מחמאה שכתבה המבקרת גילי איזיקויץ לא התממשה. יתכן שחלק מהבעיה הוא התרגום. כנראה בספר יש הומור אנגלי שלא בא לידי ביטוי בספר בעברית. הספר משעמם, רויו בפרטים, אין בו מתח ואין בו שום ארוע מלבד ארוע הרצח שמתמסמס בין הדפים.אפילו הסיפורים הבנלים של דרי בית האבות לא משכו אותי. ישנם לאחרונה ספרים על קשישים ועל בתי אבות והם הרבה יותר טובים כמו "משחק ההמתנה" "תעלול". כנראה הבריטים מבינים משהו שאני לא הבנתי.

ארבעה אנשים בכפר גמלאים יוקרתי מוצאים עניין בפתרון תעלומות. הם קצת פזורים לפעמים, אבל גם מכירים המון אנשים, מביני עניין ומאוד סקרנים, ונראה שבגילם הם פחות חוששים לנסות ולגלות דברים. כשרצח אמיתי מתרחש בקרבתם הם יוצאים מלאי התלהבות לגלות מי הרוצח, יחד עם שוטרת ושוטר שלאורך כל הדרך פועלים במקביל להם, ולפעמים איתם. לשמחתי יש כמה רגעים שבהם מתגלה שקוי המחשבה והחשדות לא היו נכונים, ועד הסוף חלקים מהתעלומה לא נפתרו על-ידי הסקרנים והחוקרים.
יש בספר תערובת נהדרת של תמימות ותעלומה, זה פחות מפחיד מ"קלה בלומקוויסט" שהילד שלי קרא בזמן האחרון, ומהנה לפחות באותה מידה. כמו שכתוב על כריכת הספר, כל הדמויות מלאות חיים, גם הרעים הם אנשים שהיה לי כיף לקרוא אותם, ובין הדמויות יש כמה שהן פשוט מקסימות. יש זיקנה בספר, אבל היא ברמה הגופנית. כבני-אדם, התחושה שלי היתה שכולם חסרי גיל. שבכל אחת מהדמויות יש תבונה, חום וילדותיות, סקרנות וצורך בהכרה ובאהבה, וזה באמת סוד הקסם של הספר הזה אולי. והמתח- יש מתח. אבל הרבה יותר עוגות וחברויות. קריאה כיפית לשבת בצהרים, טוב שהספרנית הניחה את הספר הזה על המדף בכניסה!