ביקורת ספרותית על קנאת סופרות מאת מאיה ערד
ספר מעולה

---

~~
הקדמה קצרה, רק כדי לומר שכיף לכתוב כאן ביקורת על החדש של מאיה ערד.
מחוץ לאתר, נראה שיש קונצנזוס שמדובר בספר טוב ולהסכים עם הקונצנזוס זה משעמם, אפילו קצת מערער. אולי אני סתם נסחפת בזרם, אולי זו לא באמת דעתי האותנטית?
אבל הנה פה באתר רוב הביקורות פושרות יחסית וככה אני יכולה להכריז בפה מלא שמדובר בספר מצויין ועדיין להרגיש אינדיבידואלית וייחודית.
~~

"הקורא הרע מבקש תמיד לדעת, ולדעת תכף ומיד, "מה קרה באמת." מה הסיפור שמאחורי הסיפור[...] את הרכילות הם רוצים. להציץ הם רוצים. שיגידו להם מה באמת קרה לך בחיים ולא מה שאחר-כך כתבת על זה בספרים שלך. שיגלו להם סוף-סוף, ובלי שום קישוטים, וזיבולי מוח, מי באמת עשה את זה עם מי, ואיך, וכמה. זה כל מה שהם רוצים ובכך יבואו מיד על סיפוקם."
כה אמר עמוס עוז, וקשה להניח שמאיה ערד לא לקחת בחשבון את הדברים האלו כשכתבה ספר שכל כך מדגדג לקורא לראות אותו כאוטוביוגרפי במידה זו או אחרת. לא כשעמוס עוז צץ לפרקים בספר, כאחד מאחרוני הסופרים שזכו להיכנס לקאנון בטרם נסגר, אבל אני מקדימה את המאוחר. בואו נחזור לקורא הרע.
ליבי ליבי לקורא הרע שמנסה לזהות את מאיה ערד בספר החדש שלה, קנאת סופרות.
זה מתבקש כל כך, זה ממש צועק מתוך הטקסט.
גיבורת הרומן אביגיל שלו היא סופרת מוערכת. היא פרסמה ספר בשם "שעות אקדמיות" המתרחש באקדמיה בארה"ב (שבע מידות רעות, מישהו?), היא מואשמת תדיר בחוסר האהבה שלה לדמויות שלה, בחוסר חמלה כלפיהן.

"היא נראתה כמו סופרת אמצע הדרך שכותבת רומנים משפחתיים הטרו-נורמטיביים שמקבלים ביקורות מכובדות ב'הארץ' ומקום טוב באמצע בטבלת רבי-המכר, כאלה שמורות ועובדות ממשלה מלב הבורגנות השבעה נהנות לקרוא בחוגי הספר שלהן במודיעין ובשהם, אבל אין מצב שהאישה הזאת כתבה את השירים המרטיטים שנגעו בכולנו" נכתב עליה בליגלוג בפייסבוק לאחר תקרית קומית ומביכה של חילופי זהות. זה, אגב, חלק מפסקה נהדרת, כתובה ביד אמן שמראה עד כמה מאיה ערד בהחלט כן מסוגלת לכתוב באופנים שונים, ויחד עם זה - ללגלג על עצמה בנחת.
הקורא הרע יושב מול הספר עם מרקר ומסמן בהתלהבות קטעים מסגירים, שמח לאידה של אביגיל/מאיה כשהיא מפגינה קטנוניות, קנאה, התנשאות, משברי כתיבה, קשיים מול הילדים, עייפות מהחיים.
נו, אז אביגיל שלו היא מאיה ערד...?
לא. לא ולא.
כלומר ודאי שמאיה ערד יצקה לתוכה משהו ממנה. אם לחזור לקורא הטוב ולקורא הרע של עמוס עוז - "הכול אוטביוגרפי: אם אכתוב פעם סיפור על פרשת אהבים בין אמא תרזה לאבא אבן, זה בוודאי יהיה סיפור אוטוביוגרפי − אף כי לא יהיה זה וידוי. כל סיפור שכתבתי הוא אוטוביוגרפי, שום סיפור אינו וידוי."

אבל אביגיל שלו איננה מאיה ערד, וכמו שהיא עצמה אומרת לא פעם בספר - היא (אביגיל) איננה אלונה מנור (גיבורת הספר הראשון שלה "שעות אקדמיות").
"היא סופרת, לא גרפומנית. היא בודה מדמיונה, או לכל הפחות משייפת ומלטשת היטב רסיסי מציאות."
"בכתיבה אני לוקחת סיטואציות מהחיים ומשחקת איתן, משנה פה ושם, חושבת מה היה קורה אילו. לא הייתי קוראת לזה חומרים ביווגרפיים. אולי בצורה גולמית מאוד."
רוצים עוד רמז? אביגיל שלו היא מועמדת לפרס ספיר, אבל למה טרחה מאיה ערד וסיפרה לנו שפרס ספיר ניתן אך ורק לסופרים החיים בישראל ולא לסופרים ישראלים שחיים בחו"ל? ויש גם סופרת שחיה בחו"ל בספר, דמות משנה, נשואה לפרופסור באוניברסיטה בארה"ב... אולי אביגיל נגבי היא מאיה ערד? אבל היא דמות שולית כל כך, מה יוצא לנו מזה?
כלום, האמת.
אז מה לא לעשות עם הספר הזה? לא לחפש בו את מאיה ערד, האדם. היא שם, מן הסתם, אבל עזבו. יש בספר הזה כל כך הרבה מעבר.
ואם לחזור (בפעם האחרונה, מבטיחה) אל עמוס עוז, בל נשכח שהקורא הטוב לפי עוז איננו מחפש מה בין הספר לבין הסופר אלא מה בין הספר ובינו עצמו, והספר אכן שם לא מעט דגש על מקומם של הקוראים והחשיבות שלהם.
מה עוד?
דיונים על ספרות, על נשים בספרות, כתיבה נהדרת (מאיה ערד, בכל זאת) סגנונות שונים, סיפור קצר, שירים, כתיבה פייסבוקית, ומשחק עם הסגנון, עם הצורה.
כן, בואו נדבר שניה על הצורה באמת.
"רוב קוראיו נטפלים דווקא לקליפה החיצונית, לחווית הזרות של ישראלי בניכר, לא לרומן עצמו, לשפה, לחוויה הפנימית של הגיבורה, התבנית הצורנית הייחודית" מתלוננת אביגל שלו, אז אנחנו לא נחטא בזה.
"התהום של כתיבה בגוף ראשון, זמן הווה, מין נקבה. או כל שילוב של שניים מהשלושה - זמן הווה מין נקבה, גוף ראשון מין נקבה. הסכנה הכי גדולה עבור כותבת אישה זה ליפול לפח הזה של ה-real time. היא יודעת שאם תתפוס עמדה של מספר כל יודע גברי וסמכותי זהיישמע מגוחך, כמו ילדה קטנה שמנסה לחקות קול עבה של גבר באיזה מתיחה בטלפון. אז תמיד יש פיתוי ללכת לצד השני, לכתוב כמו שמדברים אל חברה. לפנות אל הקוראת ולהגיד לה, בואי, תשמעי סיפור. עכשו אני, החברה הטובה שלך, אספר לך על החיים שלי. זה התמצית של ספרי בנות. ולך היה מספיק תחכום וכוח אבחנה כדי למצוא את הקול שלך, לברוח מהאופציה הקלה."
מי המספר של "קנאת סופרות"? כלומר, מי המספרת? כי יש לספר מספרת, היא נסתרת רוב הזמן אבל פה ושם מבצבצת באיזה משפט בגוף ראשון, שמבהיר כי היא עוברת על הכלל שצוטט לעיל: גוף ראשון מין נקבה. "את אביגיל אני מכירה לא מהיום" היא מיידעת אותנו כבר בפרק הראשון. מצד שני, היא מתפקדת כסופרת כל יודעת, היא מכירה את אביגיל היטב, היא יודעת לתאר את מחשבותיה הכמוסות, היא מתארת אותה בגוף שלישי וגורמת לנו לשכוח מקיומה רוב הזמן, אבל היא כל הזמן נוכחת שם ברקע. מנווטת את העלילה, מפזרת מהמורות בדרכה של אביגיל, וברגע אחד דרמטי מחפשת ממחטה להושיט לאביגיל הבוכה ומתוודה:
"אני יודעת מה אתם חושבים עלי. שאני שונאת את הדמויות שלי, נהנית להתעלל בהן. אני יודעת שאתם לא מאמינים לי, שאתם בטוחים שאני שמחה עכשיו לאידה של אביגיל, יש לי כל הסיבות - אבל תתפלאו: אני עצובה"
מה, עוד מספרת שהקוראים שלה מאשימים אותה בשנאת הדמויות...? האם זו את, מאיה ערד?
אי אפשר להרחיב פה מחשש לספוילרים, רק אומר שאחד הפרקים האחרונים מהווה סוג של טוויטסט.

טוב, בעצם אולי אי אפשר בלי ספוילרים, אז מי שמתכנן לקרוא מוזמן לעצור כאן (גם מי שלא מתכנן לקרוא שיעצור כאן וילך לחשוב על מעלליו, או לספריה, לקחת את הספר בכל זאת).

הטוויסט הזה הוא אולי לא הכי מפתיע בעולם, אבל הוא מערער את העולם הספרותי שנבנה עד כה ומשאיר אותנו תוהים מה בתוך כל הרומן הזה אמור להיות "אמיתי" בעולם הסיפורי ומה בעצם בדיון? והעירעור הזה הוא בדיוק הסיבה שבשלה הצטערתי בשביל "הקורא הרע" שחיפש את מאיה ערד בתוך כל הדמויות בספר. כי הסיום הזה קורץ אליו בדיוק ואומר לו שמאיה ערד קצת... עבדה עליו. נתנה לו להבין שהוא מציץ אל חייה הפרטיים, בזמן שכל הזמן הזה לא רק שהוא קרא רומן בדיוני, אפילו המציאות המתוארת בתוך הספר היתה בדיונית בחלקה.
איפה הגבול בין הבדיון למציאות? אל תנסו לחפש, נסו להנות מהספר כמו שהוא, מהדמות של אביגיל שלו שהיא, למרות הקטנוניות, הקנאה, ההתפרצויות - דמות נוגעת ללב, ומסיום מפוייס, סוגר מעגלים ומנחם.
בדיוני? מדומיין? קריצה מתוחכמת לכיוון ההפי אנד המסורתי של הצ'יק ליט, שאביגיל כל כך רוצה להיבדל ממנו? למי אכפת. היתה לי דמעה בקצה העין, ובספר של מאיה ערד - זה כמו מעיין שלם של רגש.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על קנאת סופרות