בקצרה, מתיש.
פול אוסטר מבחינתי הוא סופר קצוות. הוא יכול לנפק ספרים מדהימים כמו ״מר ורטיגו״ או ״ארמון הירח״. מצד שני יכול לייצר, את מה שאני אכנה בנימוס כ״נפילות״, ספרים כמו ״טימבוקטו״ או ״המצאת הבדידות״.
בספר הזה הוא מנסה לעשות משהו שאפתני ומעורר הערכה - לספר את אותו סיפור על אותה דמות אבל 4 פעמים כשההבדלים בסיפורים נובעים מאירועים שונים שקרו לכל אחת מהדמויות. מעין ״דלתות מסתובבות״ רק כפול 4.
בגדול מדובר ברומן חניכה המספר את סיפור התבגרותו של ארצ׳י פרגוסון, יהודי שדמותו היא השראה אוטוביוגרפית של אוסטר עצמו, בשנות החמישים והשישים הסוערות של ארה״ב. לא ארחיב במילים על העלילה כי לא רוצה להרוס למי שמתכנן לקרוא אבל לאורך כל הספר הרגיש לי שיש חזרתיות מאוד גדולה באירועי חייו של ארצ׳י. תהליך ההתבגרות הוא כמעט זהה לכל אחת מהדמויות - התאהבות ראשונה, לימודים, מעורבות פוליטית-חברתית - הכל מאוד חוזר על עצמו. מה גם שהרגיש לי שאת האפקט אוסטר יכל להשיג באמצעות שתי דמויות בלבד (וחצי מכמות העמודים).
לכל אורך הסיפור הרגיש לי שהוא מנסה לחקות את הספרות האמריקאית המודרנית של פראנזן ושייבון ללא הצלחה. אותם אני לא אוהב לקרוא מאותן סיבות של אהבתי את הספר הזה. זה לא פול אוסטר שאני מכיר ומעריך.
לקרוא רק אם אתם מעריצים כל מה שהאיש הוציא עד כה. אחרת, לוותר.

לכאורה ספר קצרצר על הקרב המתמשך בצעירותנו בין הנעורים, הנהנתנות ולחיות את הרגע מול התבגרות ו״התברגנות״ אבל יש משמעות גדולה להבין את הקונטקס הרחב יותר שהספר נכתב בו.
פרנסואז סאגאן בת ה-17 בעצם כתבה את החיים שהיא עתידה לחוות. את הקרב בין שתי צורות החיים מייצגים שתי דמויות - האב הנהנתן חובב הנשים והחוויות והארוסה הנוכחית, האם החורגת לעתיד, שמייצגת את יישוב הדעת. ניכר שסאגאן עצמה ניהלה דיאלוג פנימי בנוגע לחייה ובחרה בהמשך בצד של האב.
הספר יצא בצרפת ב-54 שאמנם כבר הייתה חברה מתירנית יחסית אבל עדיין התנהלות הדמות הראשית מבחינה ״נשית״ יצרה הדים - תכסיסנית, מצפצפת על הכללים, מתנהלת כמו אביה ואף הרבה יותר. על כך יש לו חשיבות גדולה בצרפת ובאירופה אבל היום הנושא כבר נדוש ומרגיש קצת מיושן.
מבחינה ספרותית אין יותר מדי - קצר ולעניין אבל גם נשכח. לא עומד במבחן הזמן.

לאור העובדה שרוב הביקורות פה הן חיוביות יחסית רציתי לשתף את חוויותי מהספר הזה.
אל הספר הזה הגעתי דרך רשימה שהתפרסמה בעיתון הארץ של ספרים שכל בן תרבות חייב לקרוא (https://www.haaretz.co.il/st/c/prod/heb/2017/05/mustReadBooks/)
זה הספר הראשון, כנראה האחרון, שאני קורא של יואב אבני.
הספר עוסק בישראל עתידית (בזמן כתיבתו) של שנת 2017. נכון, כבר כאן הייתי צריך להבין שמדובר בעוד משהו בסגנון הידרומניה שגם אותו לא אהבתי, אבל נתתי הזדמנות כי נכתב שלפחות הספרות טובה גם אם העלילה לוקה בחסר.
מה אני אגיד? לא מדובשו ולא מעוקצו. בניגוד למה שקראתי בביקורות לפני, לא חוויתי את הספר כ״כתוב טוב״ או בעל דימויים מדהימים. לא נהניתי מהסיפור, לא מהדמות הראשית, לא מסגנון הכתיבה בגוף שני שהיה מאוד מוזר ובטח לא מהדימויים (״הערב צף על השמים כמו נס על חלב״? ״הירח שוקע באיטיות כמו קוביית סוכר פגומה״ ברצינות? מה הסופר חשב לעצמו?).
במהלך הקריאה הבנתי שנידונתי לסבל אם אמשיך אבל משום מה הטרחתי את עצמי לקרוא עד הסוף, רק מתוך כבוד למילה הכתובה, גם אם היא רעה, לעולם לא אעשה את זה שוב.

אכזבה.
מאוד אוהב את הסיפורים הקצרים של עגנון - את העברית התנכית, את היהדות בגולה, את היכולת לשלב את האוניברסלי (אהבה) לקבילה היהודית הסגורה.
מסתבר שדברים שעובדים בסיפורים הקצרים הופכים למייגעים מאוד ולא מעניינים ברומן ארוך יותר. עגנון נוטה להיסחף להתחכמויות יתר ופלפולים תנכיים עד אובדן שליטה מוחלט (בסיפורים קצרים זה מוגבל יותר בגלל האורך), לא פעם מצאתי את עצמי פשוט נרדם בזמן הקריאה ברומן ללא קשר לשעה שבה קראתי בו.
לא מומלץ.


נ.ב - הבנתי שהסיפור הזה נמצא בתכנית הלימודים של שיעורי ספרות בבתי ספר, כנראה שבמשרד החינוך לא יכלו למצוא משהו יותר מדכא קריאה בדור הצעיר, חבל.

לזכור ולא לשכוח, מנטרה קבועה שמטביעים בנו בעודנו צעירים. אבל מהו אותו זיכרון שמצפים מאיתנו לשאת הלאה כי הרי השורדים הולכים ומתמעטים משנה לשנה.
הספר הזה הוא לא עוד "ספר שואה". הוא לא רומן שמתרחש בתקופת השואה והוא לא אוטוביוגרפיה בסגנון אלי ויזל אלא משהו אחר. פרימו לוי, בכישרון ורגש רב, מעניק שכבות של חוכמת חיים ומסקנות לגבי משמעות החיים במחנות: יצר ההישרדות, אובדן הזהות, חשיבה לטווח קצר בלבד. "האדם מאמין בכל הוויתו שלחיים יש מטרה; אמונה זאת היא מהותו האנושית. בני־אדם חופשיים הוגים בה, מתדיינים על טיבה, מכנים אותה בשמות הרבה. עבורה המטרה פשוטה ביותר: לחיות עד האביב. על דבר אחר איננו חושבים. למשימה הזאת בלבד מכוונים כרגע כל משאבי הנפש וכל תקוותינו."
הספר מתאר את השנה האחרונה באושוויץ עם המון דברים שמוכרים לכולם - הסלקציות, הרעב במחנות, עבודות הפרך והשרירותיות הכמעט בנאלית שבא אנשים מאבדים את חייהם (מתוארת סלקציה בה הכותב לא יודע למה מישהו חזק ממנו נשלח להשמדה בעוד הוא ממשיך לחיות למשל). יחד עם זאת יש את הנופך האישי של הסופר והעובדה שבגלל שהשכיל בכימיה (עם ידע בגרמנית), איפשרה לו לקבל עבודה במעבדה בחורף הקר. בנוסף מקבלים המון מידע מעניין על היחס בין היהודים והלא יהודים במחנה ועל בקתת החולים שבצירוף מקרים מעניין הצילה את חייו כי שהה בה בדיוק בזמן הפינוי.
לטעמי ספר חובה שכל בן אנוש צריך לקרוא.

"מי שהרג היה אדם. מי שנאלץ לסבול אי־צדק ומי שכפה אותו על אחרים גם הוא היה אדם."

בסיום הקריאה הבנתי שיש לי המון רגשות מעורבים כלפי הספר הזה. מצד אחד, סיפור מעניין על משפחה בפריפריה בצפון (נרמז בגלל הקטיושות) שמסופר כארבעה מונולוגים של בני המשפחה. מצד שני, הספר לא ממש זורם או מתקדם לאנשהו ובעיקר מתאר מצב קיים סטטי של בני המשפחה. שני החלקים הראשונים משעממים בבנאליות שלהם בצורה שבעיקר הטריפה אותי אבל שני החלקים האחרונים היו מצוינים, בעיקר החלק על קובי שהפך בעל כורחו לאב המשפחה ומנהל יחסים אדיפליים עם האם.
נקודה שלמה ירדה בגלל השפה הירודה שאמורה לשרת אותנטיות מסוימת במונולוגים של בני המשפחה. לא הרגשתי אותנטיות בסגנון הזה ונראה שיש כאן מאמץ יתר לשבץ סגנון שפת רחוב לבני המשפחה. בתור אדם שגדל בפריפריה מזרחית אני יכול להעיד די בוודאות שלא כל מזרחי מהפריפריה מדבר כמו הסטריאוטיפ שלו ומאוד חרה לי הסגנון שהסופרת החליטה להשתמש בו. מילא הייתה עושה את זה לאחד מבני המשפחה אבל זה שכולם מתבטאים באותה צורה פשוט הרגיש מיותר, סבתא שלי הייתה אומרת על סגנון הכתיבה הזה ״קפוש וחנטור״ (שטויות).

טירונות שנות ה-50: מדינת ישראל עדיין בחיתוליה, מדינת ישראל מתחילה בחלוקה לשבטים על בסיס עדתי, מדינה חרדתית שעדיין סוחבת את זכרון השואה ואת מלחמת השחרור. התפאורה המושלמת לסיפור כל-ישראלי שמשלב בין האישי ללאומי. מתחיל לקרוא את הספר ונתקל בתמונות מוכרות - משמעת, חשש, נשק, חברויות שנוצרות מכורח הנסיבות. כל זה בשנים היפות ביותר שאדם אמור לחוות (או כמו שרפי פרסקי שר ״ואז לקחו לך את השנים הכי יפות והנה אתה בן עשרים ואחד״).

טירונות שנת 2005: מחנה זיקים, בלי חברים כי נתקעתי הג׳ובניק היחיד, קסאמים מתחילים ליפול על מחנה, קוראים לנו להשתטח על הקרקע עם ידיים על הפנים, מלא אנשים בחרדות ושמועות שנפל קסאם במחלקה ליד, אתה סה״כ בן 18 שכמה חודשים לפני עבר טקס סיום תיכון.

יהושע קנז הצליח לזקק בספר עב כרס את כל חוויות הטירונות הישראלית בצורה משכנעת, בעיקר את הפן החברתי שבה. על זה הוסיף את ישראל ההיא - הקיבוצים, המעברות, בן גוריון, מפא״י והפדאיון. הדמויות מרגישות אותנטיות באופן מחריד, החל מהמזרחי שלא מוצא את עצמו בעדה שנולד בה, דרך הקיבוצניק שמרגיש מושפל שלא התקבל לצנחנים, דתל״ש לא מאמין שעדיין מתקשה ביום כיפור כי אולי הוא טועה ועוד ועוד בספר רחב יריעה ומופלא.
במהלך הקריאה הסופר הצליח לגרום לי לחוות מחדש לא רק את האירועים אלא גם את המחשבות הפרטיות ביותר שחוויתי במהלך הטירונות, כאילו הסופר הצליח לחדור למחשבות הכלליות של אנשים הנמצאים בסיטואציה הזו.

"אולי כך נגמרת זהות ומתחילה זהות אחרת, נבנית פרט לפרט, סיפור אחר סיפור, כמו נפילה במורד תלול מסלע אל סלע, זכרון חדש, רצון חדש, חלום חדש."

אל הספר הזה נחשפתי לראשונה, תאמינו או לא, דרך שיר של שלמה ארצי עם הציטוט "בספר שאני קורא גם ג'ורג' זרוק דפוק". מאוד אהבתי את 1984 וחוות החיות שלו ולכן מיידית הספר הזה נוסף לרשימה.
אורוול, בתיאור אותנטי אך בנאלי מאוד, מתאר איך זה להיות עני באירופה של בין שתי המלחמות. בספר הזה אנחנו מוצאים סופר בוסרי מאוד שעדיין מחפש את הכיוון הספרותי שלו. הגיבור מתייחס לעצמו כמספר נוכח פסיבי של התקופה ואין שום תהליך התפתחות אישי שהוא עובר, ספר שלם שכל מה שיש בו זה נווד שכל הזמן מחפש עבודות וכך זה לאורך מאות עמודים (ציון לטובה הוא העמקה שנעשית לגבי יחס החברה לקבצנים).
מדובר בספר מבולגן, מלא אנקדוטות ועצירות בעלילה בדמות הבעת עמדה פוליטית פרו-סוציאלית. אורוול תמיד טען שזה (כמעט) ביוגרפי ואכן יש תחושה אותנטית של חווית העוני, הרעב והחיים מארוחה לארוחה ללא שום תכנונים מעבר. הבנאליות אולי קשורה לעובדה שהקורא המודרני כבר בקיא בספרות בין המלחמות האירופית עם תיאורי העוני, הרעב ואובדן הדרך החל מלואי-פרדינן סלין דרך הנס פאלאדה ועד אריך מריה רמרק.
מומלץ רק לאוהבי ז'אנר בין המלחמות.

ברבור שחור זה אירוע קיצוני ודרמטי שלרוב לא ניתן לחזות, לרוב מתייחסים לזה במובן הכלכלי (המשברים הגדולים למשל) אבל אפשר להכליל את זה על הרבה דברים בחיים, כולל החיים עצמם (אבולוציה) שבהם האקראיות היא הגורם השולט ולא הדטרמיניסטיות.
המחבר מציג את התפיסה הנל כבר בעמודים הראשונים וטוען שהוא ייתן כלים פרקטיים לאיך מתמודדים או לפחות מקלים על המכה כשניתקל בברבור שחור.
הנושא מאוד מעניין אבל אין בור שבו המחבר לא נופל בדרך - כמעט כל הספר הזה הוא מניפסט שלם אנטי ממסדי, יהיר ומכליל לחלוטין נגד כל כלכלן, סטטיסטיקאי ומתמטיקאים רבים. לדוגמה, הוא מבקר מאוד את השיטה הגאוסיאנית (התפלגות נורמלית או "הפעמון" כמו שקוראים לה בשפת העם) שבה בגלל הסתברות נמוכה עד להחריד של אקראיות גורמת לכלכלנים לחשוב שאין שום סיכוי לקריסה כלכלית. בנוסף, הוא דואג להתבטא בכוונה בצורה פרובוקטיבית, עם קללות, ולזלזל בכל אדם ביקום חוץ מאלו שהוא מעריך. למדתי בחיים שלי שאם אתה רוצה לשכנע אנשים בעמדות שלך, אתה צריך לתת להם מינימום כבוד ולהימנע מ"לצעוק" את מה שאתה רוצה, אחרת אנשים סתם מתנגדים, לא מקשיבים ובסוף מתעלמים. כך גם קרה לי במהלך הספר, בשלב מסוים כל האנקדוטות והפרופגנדה עברו דרכי ללא שום אפקט.
ציון אחד לטובה שהוא כן מציע אלטרנטיבה - למדל אירועים קיצוניים באמצעות משהו מתחום תורת הכאוס ("מושך מוזר" ופרקטלים) - בפועל האלטרנטיבה הזו מופיעה רק ב-40 העמודים האחרונים, אחרי שהיא רק נרמזת לאורך הספר.
אם אני רוצה להעביר את הזמן בלהקשיב לאנשים שחצנים שמזלזלים בכולם אני יכול פשוט לפתוח את ערוץ הכנסת, כשאני קורא ספר עיון אני מחפש דרכים להחכים ולקבל רעיונות לספרי העיון הבאים שלי, לצערי במקרה הזה, עם כל הפוטנציאל הגדול שלו, זה לא קרה.