לא גדלתי על מוזיקה קלאסית. לא על מוזיקה בכלל, אם כמה שירים בערבית של הסרט של יום שישי בערב וקצת חוה אלברשטיין או דורית ראובני ברדיו לא נחשבים. התחלתי לבד, עם צביקה פיק ורוד סטיוארט שהקלטתי מהרדיו וכשהרגשתי מוכנה הלכתי וקניתי תקליט של אריק איינשטיין והראיתי אותו להורים שלי כשאמרתי להם שאם הם ירצו לקנות פעם מערכת סטריאו הם יכולים כי כבר יש מה לשמוע. בסוף כיתה ט', בקורס מד"צים הכרתי מישהי מהרצליה ונסעתי לבקר אותה קצת אחר כך. אני זוכרת את החדר שלה שהיה מלא בפוסטרים ועטיפות תקליטים של להקות שלא הכרתי וכשהיא השמיעה לי את Deep Purple לא הבנתי מה זה. זה היה שוק תרבותי.

הרבה השתנה מאז. גם בזכות בן הזוג שלי, שאחת הדרכים להבין איזה מצב רוח יש לו היא להקשיב למוזיקה שהוא שומע. ויש לי כבר טעם, לא כמו שלו, ולמרות שהקשבתי לפעמים גם למוזיקה קלאסית אני בטח לא מה שמתכוונים כשאומרים "מאזינה". אני יכולה לשמוע משהו ברקע, אבל אף פעם לא העליתי בדעתי אשכרה לשבת שעות ולהקשיב לזה, בטח לא ללכת לקונצרט.

ושוב השתנה משהו, לא כל כך מזמן. הבן שלי מנגן כבר די הרבה שנים ולמרות שגם הוא לא גדל בבית ששומעים בו מוזיקה קלאסית, זאת המוזיקה שהוא מעדיף. לא רק לנגן, גם לשמוע. והוא שאל אם אני מוכנה ללכת איתו לקונצרט והסכמתי. חשבתי שלא ממש יפריע לו אם אני אירדם. אבל נהניתי. מאד מאד מאד. וזה למרות שלא נראה לי שהאולם בעין החורש על הכיסאות הלא כל כך נוחים שלו והחימום הלא יעיל בעיצומו של החורף שעבר תוכנן עבור האירועים האלה. מאז כבר הספקנו ללכת לעוד כמה אולמות ולשמוע תזמורות ומלחינים אחרים וזה ממשיך להיות כיף גדול, אבל עדיין, כשאני בוחרת את הכרטיסים (כי יש דברים שהוא לא עושה, הבן שלי), אם זה לא מוצרט, בטהובן, רחמנינוב וכאלה, יש שם הרבה שמות שבמקרה הטוב אני יודעת שהיו כאלה מלחינים, אבל גם לא מעט שלא אומרים לי שום דבר.

על שוסטקוביץ' שמעתי, כלומר, אני יודעת את השם, אבל חוץ מזה שום מושג על החיים שלו לא היה לי והספר הזה, המולת הזמן, עליו הוא מסופר. אבל לא באמת, כלומר, הוא הגיבור של הספר ואולי ג'וליאן ברנס כתב את זה מתוך עניין באיש ובתקופה שהוא חי בה, רוסייה הסובייטית החל משנות השלושים ועד תחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, אבל לא ככה אני קראתי את זה. דרך התיאורים של המלחין הזה, שאיך נגיד את זה יפה, לא היתה לו אישיות כובשת אבל כנראה שלכתוב מוזיקה הוא ידע, והנסיון שלו ליצור ולבטא את עצמו תחת משטר שחופש וביטוי עצמי הם לא מאבני היסוד שלו ושהדרך הבטוחה ביותר לשרוד תחתיו היא שאף אחד לא ידע שאתה חי, דרך כל אלה נבחן היחס שבין האמנות לבין משטר, דוקטרינה, אידיאולוגיה בכל מקום ובכל זמן, כי לכל אחד מהם ההמולה שלו.

זה מעניין ורלוונטי גם בימים האלה, בהמולה הזאת, ומעניינת גם השאלה למה נשארים, למה אנשים שהיצירה היא מרכז החיים שלהם לא קמים והולכים למקום שבו יוכלו להתבטא. הרי נבוקוב עשה את זה וסטרווינסקי עשה את זה, ובכל זאת שוסטקביץ' נשאר ואני חושבת שהספר הזה עוזר לחדד את ההבנה שיש פה משהו דו-סיטרי בין יוצר לבין הקהל שלו ואולי יש יוצרים שהקהל שלהם הוא כל האנשים, לפעמים אפילו בכל הזמנים, אבל יש גם כאלה שנטועים בזמן ובמקום שהם חלק משמעותי מהזהות שלהם ושל הקהל שלהם, ככה שגם אם אין מי שיקשיב להם הם באמת לא יכולים ללכת לשום מקום אחר.

#
הרודנות הסובייטית – אותה אנחנו מכירים קצת יותר מאשר רודנויות שונות אחרות שההיסטוריה (וההווה) האנושית מלאה בהן – עשתה שימוש מאסיבי בכל הנושאים הנחשבים בעינינו פרטיים: החל במה צריך אדם לחשוב ולהרגיש, באיזו דרך הוא צריך לבטא את עצמו, והמשך באמנות ובהתייחסות אליה. "ספרות אמיתית", "אמנות אמיתית", "מדע אמיתי" היו שמות קוד של מה שמותר להעריך. אפשר היה לחשוב שהסובייטים – בדגש על תקופת סטאלין – יתרכזו בספרות, שירה ותיאטרון ויניחו לאמנויות מופשטות כמו מוסיקה וציור. אבל את זה אומרת מי שהיא תמימה פוליטית ולא מבינה כלום בשטיפת-מוח אפקטיבית.

שוסטקוביץ' הוא נושא הספר הזה. ברנס כותב ביוגרפייה בידיונית בחלקה על המלחין הסובייטי, בן תקופתם של סטרבינסקי, חצ'טוריאן ופרוקופייב, שחי ויצר בשנים הסוערות של תקופת סטאלין ואחריה. בסיפור אפשר לראות איך אדם אחד – מלחין ויוצר - חי והתמודד (אם זו המילה המתאימה) עם אונס קבוע וברוטאלי מצד החברה בה הוא חי. שוסטקוביץ' (זה שבסיפור) לא היה אדם בעל אופי חזק. רחוק מכך. תחילה למד להיכנע לרודנותה של אמו ובהמשך – לרודנות החברה. כל מה שרצה היה שיניחו לו להלחין ושיהיו בסביבתו מספיק נשים שיפלרטטו איתו ויבחינו בקיומו, והוא ירגיש שוב ושוב את הרטט הזה של התאהבות. התנאים המינימליים האלה לא ניתנו לו: היה עליו להיזהר ביצירתו – אם רק היא לא מצאה חן בעיני "השלטון" כלומר, נניח, סטאלין או מי מעושי דברו. אם רק הופיע בפראבדה המשפט "מוסיקה שהיא בלגן" או חלילה "פורמליסטית", "מוסיקה לשם מוסיקה, לא למען העם" – הוא חשוב כמת וצריך להמתין לילה לילה בחדר המדרגות לאלה שיבואו לקחת אותו לחקירה מקפיאת דם שאחריה – חיי עבדות באחד המחנות, ומוות.

אני מחבבת מאד את כתיבתו של ברנס שהיא תערובת של סיפוריות מקסימה עם כתיבה דיווחית, ששומרת על קוהרנטיות וענייניות תמציתית בלי לגרוע מהעניין בסיפור. אני הרבה פחות מחבבת ביוגרפיות וגם ברנס לא שיכנע אותי לחבב אותן יותר. דמותו של שוסטקוביץ' – שאני מודה שאינו מהמלחינים האהובים עלי במיוחד – מצויירת במידה רבה של ריאליסטיות. למרות שברנס אהד, כך נראה, את גיבורו, הוא לא הפך אותו לחיובי ומושך. דמותו של שוסטקוביץ' בסיפור היא דמות מציאותית: אין לו כריזמה, אומץ או תכונה שתייחד אותו מההמונים האפורים שאני מדמיינת הולכים בפנים נפולות ברחובות אפורים עם מבט כבוי. יש לו רק כישרון וצורך ליצור ואלה התכונות אותן ניסה המשטר לחנוק.
המשטר הטוטליטרי – מצד שני – מצטייר בסיפור בבהירות רבה. הניסיון לשלוט בכל אספקט פרטי של חיי האזרחים, בטעמם, בהעדפותיהם ובמחשבותיהם. הסיכון שלוקחים חברים אם הם ממליצים על מי שעבודתו נפסלה על ידי המשטר, כל אלה מומחשים היטב ויוצרים את הרושם שברנס שופט את הדיקטטורה הקומוניסטית לחומרה ואינו מוצא בה שום דבר טוב.

סיפור קטן על איש קטן שנולד במקום הלא נכון ובתקופה הלא נכונה. אולי הוא לא היה מפורסם ומוערך לו נולד במדינה אחרת וניתן לו לחיות את חייו וליצור כרצונו. מצד שני יש המון יוצרים שאינם מגיעים לידיעת הקהל במדינות שיש בהן חופש יצירה. אולי אם היינו שואלים אותם בערוב ימיהם – הם היו מעדיפים את חיי הגיהנום והתהילה של שוסטקוביץ על חיי שיגרה ואלמוניות שהם מנת חלקם?

המולת הזמן
ג'וליאן בארנס
ספר פרוזה המספר על החיים ברוסיה תחת המשטר הטוטלרי של סאטלין.
גיבור הרומן הוא המלחין שוסטקוביץ' מלחין רוסי נודע שאנו פוגשים אותו בתחילת הספר במאי 1937, הוא בשנות השלושים המוקדמות לחייו נשוי ואב לבת אשר מפחד מאוד מהאנשים מ"הבית הגדול" שזה למעשה הקג"ב הרוסי אשר וודאי כבר עושים את דרכם אליו.
בארנס כתב ביוגרפיה דמיונית של המלחין הנודע. הספר מחולק לשלושה חלקים בכל אחד מהם פוגש שוסטקוביץ' את השלטון הסובייטי פעם ראשונה בחדר המדרגות, שנייה במטוס, ושלישית במכונית.
אני חייב לציין שבארנס, סופר בריטי מתאר את החיים ברוסיה בצורה מאוד ישירה ורגישה, ומגלה חמלה רבה כלפי הדמויות. החיים תחת סטאלין במיוחד לאנשי אומנות אבל לא רק! למעשה לכל הרוסים - מלווים בפחד מתמיד, מצוקה ידיעה שטעות קטנה, הלשנה של שכן, שיחה תמימה בבית קפה, עלולים להביא למותם.
יש בספר אניספור משפטים שריגשו אותי וגרמו לי להרגיש כאילו אני עצמי נמצא ברוסיה באותם שנים. השפה של בארנס מגלה צדדים רבים שקיימים בכל אדם, לצד ידע גדול בהיסטוריה של רוסיה. בספר גם יש אהבה גדולה למוזיקה, לספרות, לשירה ולאמנות.
הספר יצא בהוצאת כתר-מודן. תרגמה מאנגלית קטיה בנוביץ'. בסדרה הקטנה של הוצאת כתר שהוציאה בשנה האחרונה ספרים קצרים ומעולים.
בספר יש 244 עמודים ובסופו אחרית דבר של ג'וליאן בארנס.
ממליץ על הספר לכל מי שאוהב לחיות בחופש, שמתעניין במוזיקה, בנפש האנושית ובגורלו של האדם.

"הוא ידע רק שזו שעתו הקשה ביותר."

תמונה ראשונה :

המלחין שוסטקוביץ' שונא שנים מעוברות. השנה היא 1936, שנה מעוברת. יש לו ריטואל קבוע שעליו הוא חוזר מידי ערב.
הוא מרוקן את מעיו, נושק לביתו הישנה, נושק לאשתו הערה, לוקח תיק קטן סוגר את הדלת וממתין ליד המעלית.
אולי הם יבואו לאסוף אותו ואולי לא.
לפחות אם יגיעו הוא יהיה מוכן ולא יצטרך להיגרר ממיטתו באמצע הלילה.

תמונה שניה:
השנה היא 1948, שנה מעוברת. שוסטקוביץ' יושב בביתו ומקבל שיחת טלפון מסטלין.
סטלין המנהיג הדגול מבקש מהמלחין הנודע לייצג את ברית המועצות בכנס תרבותי מדעי למען השלום העולמי שייערך בארצות הברית.
"יפה. אז ודאי תשמח להשתתף בכנס כאחד מנציגנו.
חוששני שאני לא יכול.
אתה לא יכול?
החבר מולוטוב ביקש ממני. אמרתי לו שאני לא בקו הבריאות.
אז כמו שאמרתי נשלח לך רופא שירפא אותך.
זה לא רק זה. אני סובל מבחילת טיסות. אני לא יכול לטוס.
אין שום בעיה. הרופא ירשום לך כדורים.
כמה יפה מצדך.
אז תיסע?
לא אני לא יכול לנסוע, אין לי חליפת פראק..."

הוא נסע.

תמונה שלישית:
השנה היא 1960, שוב שנה מעוברת.
הפעם מבקשים משוסטקוביץ' להתמנות ליושב ראש איגוד המלחינים של ברית המועצות.
"זה כבוד גדול מידי.
אבל כבוד כזה שמגיע מצד המזכיר הכללי, אי אפשר לסרב לו.
איני ראוי לכבוד הזה.
אולי לא אתה האיש שצריך לשפוט אם כן או לא.
אני מלחין ולא יושב ראש."

הוא התמנה.

בשלוש תמונות המייצגות כל אחת פרק זמן אחר בחייו של שוסטקוביץ' אנחנו נחשפים לחיים בברית המועצות באותם שנים.
הטיהורים הגדולים של סטלין, פולחן האישיות, המלחמה הקרה, עלייתו של ניקיטה חרושצ'וב.
המבט הוא אירוני, לעיתים קרובות מצחיק, מעורר השתאות, בספר שהעלילה שלו אוטוביוגרפית על חייו של המלחין שוסטקוביץ'.
למרות שקראתי לא מעט ספרים על התקופה, יש כאן נקודת מבט אחרת ומאוד ייחודית.

הסדרה הקטנה של הוצאת כתר.

המולת הזמן / ג`וליאן בארנס
תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ`
הוצאת כתר הסדרה הקטנה 2016
243 עמודים
******************************

ספר מאד אינטליגנטי. כמעט ואין בו עלילה. ג`וליאן בארנס משרטט בכישרון רב ובוירטואוזיות את חייו של המלחין הנודע שוסטקוביץ` . על הכריכה האחורית יש ציטוט של ניו יורק טיימס: "פרוזה מהפנטת...תובנות יפיפיות...זהו דיוקן רב-עוצמה, והקוראים יחליטו אם באמת כך היה שוסטקוביץ` ה"אמיתי". לא התעצלתי ומתוך סקרנות גרידא הלכתי לחפש פרטים על חייו ואני באה לבשר לכם, שכל מה שבארנס כתב בספר אמיתי לחלוטין, להוציא אולי דברים קטנים חסרי חשיבות.

הכתיבה אירונית עדינה ומלאת מרירות. חייו של שוסטקוביץ` במיקרו, חושפים במקרו את שלטון האימים ופולחן האישיות של סטאלין . נון-קונפורמיסט באופיו מגיל צעיר, שוסטקוביץ` מרד במוסכמות ופעל לפי מצפונו ואמונותיו. היה נשוי שלוש פעמים בחייו. אשתו הראשונה הביאה לו בן ובת, מקסים וגליה, שכמו אביהם גילו כשרון מוזיקלי.

שוסטקוביץ` חי בפחד כל השנים. בתו, גלינה, סיפרה שהוא היה אובססיבי מבחינות רבות: חולה ניקיון, מסנכרן את השעונים בבית ללא הרף, שולח מכתבים לעצמו כדי לבדוק את יעילות הדואר וכדומה. הוא ברח מפוליטיקה כל חייו, היה איש ישיר מאד ובעל מצפון ובשעת צרה שמר אימונים לקרוביו. הדבר היחידי שהטריד אותו "לשרוד עוד יום" וכמובן ליצור ולהלחין. הוא לא עמד בקריטריונים של השלטון, יצירותיו נדחו והוחרמו ועזב את מוסקבה לסנקט פטרבורג והמשיך לכתוב בבית אחותו. הסימפוניות והאופרות שלו לא היו קלות ואופטימיות ולכן לא שעשעו את הקהל.
"מלחינים התבקשו להגביר את התפוקה בדיוק כמו כורי הפחם, והמוזיקה נדרשה לחמם את הלבבות בדיוק כשם שהפחם מחמם את הגוף. ביורוקרטים מדדו את התפוקה המוזיקלית כפי שממדו את התפוקה בכל קטגוריה אחרת".
כשהחלו לאיים עליו, הוא אמר לחברים: "גם אם יכרתו לי את שתי הידיים, אני אמשיך לכתוב מוזיקה בעזרת הפה".

הוא תמיד האמין באהבה ככוח טבע שאינה ניתנת להכחדה, אבל עכשיו התערער ביטחונו. "העריצות תובעת מהאדם לאהוב את המפלגה, את המדינה, את המנהיג, את העם, וזה עלול להרוס את האהבה הפרטית-בורגנית וייחודית שמסיחה את הדעת מ"אהבות" גדולות, ריקות מתוכן ונטולות חשיבה."

בספר מוזכרים שמות של מוזיקאים מפורסמים ששוסטקוביץ` פגש בחייו. סטרווינסקי ופרוקופייב שעזבו את רוסיה ועקרו לארה"ב. שוסטקוביץ` הוזמן לקונצרטים בכל העולם, אבל מעולם לא חשב לעזוב את רוסיה. הוא כתב מוזיקה לכולם ולאף אחד (הייתה תקופה שהואשם שכותב לבורגניים). הוא כתב מוזיקה לאלה שהעריכו את המוזיקה שכתב, ולא חשוב מה מוצאם. המלחין הנודע שב להכרה מוזיקלית גם בארצו וקבל כמה פעמים עיטור לנין ופרס סטאלין.
המלחין נפטר בשנת 1975 ובאותה שנה שוסטקוביץ' חיבר את הסימפוניה השלוש-עשרה "באבי יאר". הסימפוניה מכילה טקסטים של המשורר הצעיר יבגני יבטושנקו, כשהפרק הראשון שעל שמו נקראת הסימפוניה כולה הוא על פי השיר "באבי יאר", העוסק ברצח יהודי קייב וסביבותיה שבוצע שם על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה ובו גם ביקורת כלפי אנטישמיות בכלל ואנטישמיים רוסים בפרט.

זה ספר מעולה ומאתגר, שחושף ביוגרפיה של מלחין מפורסם מאד בתקופה קשה לאומנים בד בבד עם היסטוריה סובייטית.