#
הרודנות הסובייטית – אותה אנחנו מכירים קצת יותר מאשר רודנויות שונות אחרות שההיסטוריה (וההווה) האנושית מלאה בהן – עשתה שימוש מאסיבי בכל הנושאים הנחשבים בעינינו פרטיים: החל במה צריך אדם לחשוב ולהרגיש, באיזו דרך הוא צריך לבטא את עצמו, והמשך באמנות ובהתייחסות אליה. "ספרות אמיתית", "אמנות אמיתית", "מדע אמיתי" היו שמות קוד של מה שמותר להעריך. אפשר היה לחשוב שהסובייטים – בדגש על תקופת סטאלין – יתרכזו בספרות, שירה ותיאטרון ויניחו לאמנויות מופשטות כמו מוסיקה וציור. אבל את זה אומרת מי שהיא תמימה פוליטית ולא מבינה כלום בשטיפת-מוח אפקטיבית.
שוסטקוביץ' הוא נושא הספר הזה. ברנס כותב ביוגרפייה בידיונית בחלקה על המלחין הסובייטי, בן תקופתם של סטרבינסקי, חצ'טוריאן ופרוקופייב, שחי ויצר בשנים הסוערות של תקופת סטאלין ואחריה. בסיפור אפשר לראות איך אדם אחד – מלחין ויוצר - חי והתמודד (אם זו המילה המתאימה) עם אונס קבוע וברוטאלי מצד החברה בה הוא חי. שוסטקוביץ' (זה שבסיפור) לא היה אדם בעל אופי חזק. רחוק מכך. תחילה למד להיכנע לרודנותה של אמו ובהמשך – לרודנות החברה. כל מה שרצה היה שיניחו לו להלחין ושיהיו בסביבתו מספיק נשים שיפלרטטו איתו ויבחינו בקיומו, והוא ירגיש שוב ושוב את הרטט הזה של התאהבות. התנאים המינימליים האלה לא ניתנו לו: היה עליו להיזהר ביצירתו – אם רק היא לא מצאה חן בעיני "השלטון" כלומר, נניח, סטאלין או מי מעושי דברו. אם רק הופיע בפראבדה המשפט "מוסיקה שהיא בלגן" או חלילה "פורמליסטית", "מוסיקה לשם מוסיקה, לא למען העם" – הוא חשוב כמת וצריך להמתין לילה לילה בחדר המדרגות לאלה שיבואו לקחת אותו לחקירה מקפיאת דם שאחריה – חיי עבדות באחד המחנות, ומוות.
אני מחבבת מאד את כתיבתו של ברנס שהיא תערובת של סיפוריות מקסימה עם כתיבה דיווחית, ששומרת על קוהרנטיות וענייניות תמציתית בלי לגרוע מהעניין בסיפור. אני הרבה פחות מחבבת ביוגרפיות וגם ברנס לא שיכנע אותי לחבב אותן יותר. דמותו של שוסטקוביץ' – שאני מודה שאינו מהמלחינים האהובים עלי במיוחד – מצויירת במידה רבה של ריאליסטיות. למרות שברנס אהד, כך נראה, את גיבורו, הוא לא הפך אותו לחיובי ומושך. דמותו של שוסטקוביץ' בסיפור היא דמות מציאותית: אין לו כריזמה, אומץ או תכונה שתייחד אותו מההמונים האפורים שאני מדמיינת הולכים בפנים נפולות ברחובות אפורים עם מבט כבוי. יש לו רק כישרון וצורך ליצור ואלה התכונות אותן ניסה המשטר לחנוק.
המשטר הטוטליטרי – מצד שני – מצטייר בסיפור בבהירות רבה. הניסיון לשלוט בכל אספקט פרטי של חיי האזרחים, בטעמם, בהעדפותיהם ובמחשבותיהם. הסיכון שלוקחים חברים אם הם ממליצים על מי שעבודתו נפסלה על ידי המשטר, כל אלה מומחשים היטב ויוצרים את הרושם שברנס שופט את הדיקטטורה הקומוניסטית לחומרה ואינו מוצא בה שום דבר טוב.
סיפור קטן על איש קטן שנולד במקום הלא נכון ובתקופה הלא נכונה. אולי הוא לא היה מפורסם ומוערך לו נולד במדינה אחרת וניתן לו לחיות את חייו וליצור כרצונו. מצד שני יש המון יוצרים שאינם מגיעים לידיעת הקהל במדינות שיש בהן חופש יצירה. אולי אם היינו שואלים אותם בערוב ימיהם – הם היו מעדיפים את חיי הגיהנום והתהילה של שוסטקוביץ על חיי שיגרה ואלמוניות שהם מנת חלקם?
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
