ספר טוב

הביקורת נכתבה ביום שני, 29 באוקטובר, 2018
ע"י סוריקטה
ע"י סוריקטה
לא גדלתי על מוזיקה קלאסית. לא על מוזיקה בכלל, אם כמה שירים בערבית של הסרט של יום שישי בערב וקצת חוה אלברשטיין או דורית ראובני ברדיו לא נחשבים. התחלתי לבד, עם צביקה פיק ורוד סטיוארט שהקלטתי מהרדיו וכשהרגשתי מוכנה הלכתי וקניתי תקליט של אריק איינשטיין והראיתי אותו להורים שלי כשאמרתי להם שאם הם ירצו לקנות פעם מערכת סטריאו הם יכולים כי כבר יש מה לשמוע. בסוף כיתה ט', בקורס מד"צים הכרתי מישהי מהרצליה ונסעתי לבקר אותה קצת אחר כך. אני זוכרת את החדר שלה שהיה מלא בפוסטרים ועטיפות תקליטים של להקות שלא הכרתי וכשהיא השמיעה לי את Deep Purple לא הבנתי מה זה. זה היה שוק תרבותי.
הרבה השתנה מאז. גם בזכות בן הזוג שלי, שאחת הדרכים להבין איזה מצב רוח יש לו היא להקשיב למוזיקה שהוא שומע. ויש לי כבר טעם, לא כמו שלו, ולמרות שהקשבתי לפעמים גם למוזיקה קלאסית אני בטח לא מה שמתכוונים כשאומרים "מאזינה". אני יכולה לשמוע משהו ברקע, אבל אף פעם לא העליתי בדעתי אשכרה לשבת שעות ולהקשיב לזה, בטח לא ללכת לקונצרט.
ושוב השתנה משהו, לא כל כך מזמן. הבן שלי מנגן כבר די הרבה שנים ולמרות שגם הוא לא גדל בבית ששומעים בו מוזיקה קלאסית, זאת המוזיקה שהוא מעדיף. לא רק לנגן, גם לשמוע. והוא שאל אם אני מוכנה ללכת איתו לקונצרט והסכמתי. חשבתי שלא ממש יפריע לו אם אני אירדם. אבל נהניתי. מאד מאד מאד. וזה למרות שלא נראה לי שהאולם בעין החורש על הכיסאות הלא כל כך נוחים שלו והחימום הלא יעיל בעיצומו של החורף שעבר תוכנן עבור האירועים האלה. מאז כבר הספקנו ללכת לעוד כמה אולמות ולשמוע תזמורות ומלחינים אחרים וזה ממשיך להיות כיף גדול, אבל עדיין, כשאני בוחרת את הכרטיסים (כי יש דברים שהוא לא עושה, הבן שלי), אם זה לא מוצרט, בטהובן, רחמנינוב וכאלה, יש שם הרבה שמות שבמקרה הטוב אני יודעת שהיו כאלה מלחינים, אבל גם לא מעט שלא אומרים לי שום דבר.
על שוסטקוביץ' שמעתי, כלומר, אני יודעת את השם, אבל חוץ מזה שום מושג על החיים שלו לא היה לי והספר הזה, המולת הזמן, עליו הוא מסופר. אבל לא באמת, כלומר, הוא הגיבור של הספר ואולי ג'וליאן ברנס כתב את זה מתוך עניין באיש ובתקופה שהוא חי בה, רוסייה הסובייטית החל משנות השלושים ועד תחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, אבל לא ככה אני קראתי את זה. דרך התיאורים של המלחין הזה, שאיך נגיד את זה יפה, לא היתה לו אישיות כובשת אבל כנראה שלכתוב מוזיקה הוא ידע, והנסיון שלו ליצור ולבטא את עצמו תחת משטר שחופש וביטוי עצמי הם לא מאבני היסוד שלו ושהדרך הבטוחה ביותר לשרוד תחתיו היא שאף אחד לא ידע שאתה חי, דרך כל אלה נבחן היחס שבין האמנות לבין משטר, דוקטרינה, אידיאולוגיה בכל מקום ובכל זמן, כי לכל אחד מהם ההמולה שלו.
זה מעניין ורלוונטי גם בימים האלה, בהמולה הזאת, ומעניינת גם השאלה למה נשארים, למה אנשים שהיצירה היא מרכז החיים שלהם לא קמים והולכים למקום שבו יוכלו להתבטא. הרי נבוקוב עשה את זה וסטרווינסקי עשה את זה, ובכל זאת שוסטקביץ' נשאר ואני חושבת שהספר הזה עוזר לחדד את ההבנה שיש פה משהו דו-סיטרי בין יוצר לבין הקהל שלו ואולי יש יוצרים שהקהל שלהם הוא כל האנשים, לפעמים אפילו בכל הזמנים, אבל יש גם כאלה שנטועים בזמן ובמקום שהם חלק משמעותי מהזהות שלהם ושל הקהל שלהם, ככה שגם אם אין מי שיקשיב להם הם באמת לא יכולים ללכת לשום מקום אחר.
32 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
סוריקטה
(לפני 6 שנים ו-10 חודשים)
תודה רבה, Rasta.
|
|
Rasta
(לפני 6 שנים ו-10 חודשים)
סקירה יפה, כתבת מקסים.
אבא הכיר לי כמה להקות ויוצרים מהתקופות שלו וכמה מוקדמים יותר אבל אי אפשר להגיד שגדלתי בבית מוסיקלי. מחשבות! עד היום כשאני שומע לד זפלין/דיפ פרפל או כל להקה מהתקופה הזאת אני מתמלא ומוצף ברגשות, החיוך לא יורד מהפרצוף. זאת מוסיקה שבאמת חדרה ונגעה במקומות הנכונים, מוסיקה עם עלילה, סיפור, תכלית. אני פחות מחובר למוסיקה קלאסית, אני צריך דיסטורשן וטריטונים. |
|
סוריקטה
(לפני 6 שנים ו-10 חודשים)
כרמליטה, yaelhar ,Pulp_Fiction, Tamas, חני, עמיחי, מחשבות,
תודה רבה. באמת מעניינת הדרך שכל אחד עשה.
|
|
כרמלה
(לפני 6 שנים ו-10 חודשים)
יופי של סקירה. תודה סוריקטה.
הספר ברשימת הקריאה שלי. מקווה להגיע אליו בקרוב. מעניין איך כל אחד מאוהדי המוסיקה הקלאסית התחבר אליה. בנעורי לא אהבתי. צלילי הכינור תמיד נשמעו לי כאנחות ויללות. גם השנתיים שלמדתי פסנתר, עם תרגולים בלתי פוסקים של סולמות, היו עבורי סיוט לא קטן. כשהייתי בצבא הגיע לארץ החלילן פייר רמפל והרבו להשמיע אותו ברדיו. להטוטי החליל מהסוויטה השנייה של באך כבשו אותי, וסללו את דרכי לאט לאט לאהבת רסיטלים ומוזיקה קאמרית. מסימפוניות ואופרה אני נמנעת עד היום. |
|
yaelhar
(לפני 6 שנים ו-10 חודשים)
ביקורת נהדרת.
מסכימה איתך שיש יוצרים הנטועים בסביבתם ואם יעקרו אותם ממנה - הם לא יצליחו להמשיך ליצור משהו משמעותי. אני מחבבת מאד מוסיקה קלאסית אבל שוסטקוביץ' אינו מחביבי... את הספר אהבתי אם כי אני נרתעת מביוגרפיות. |
|
Pulp_Fiction
(לפני 6 שנים ו-10 חודשים)
מקסים. אני דוקא קיבלתי חינוך של מוסיקה קלאסית אבל עברו שנים רבות על שהתאהבתי בה.
הצלחתי להפיק הנאה מ'מוסיקה על פני המים' של הנדל או איזה קונצ'רטו של פגניני הרבה אחרי שלמדתי להתענג על Machine Head' של דיפ פרפל או '...Selling England' של ג'נסיס.
|
|
Tamas
(לפני 6 שנים ו-10 חודשים)
מוזיקה וספרים טעם החיים:) וכמו בנך גם אני לא גדלתי בבית ששומעים בו מוזיקה קלאסית אבל למדתי לנגן אותה.
|
|
חני
(לפני 6 שנים ו-10 חודשים)
זה שיא הרגישות בשבילי
להבין איך בן זוגך מרגיש לפי המוזיקה ששומע. את אלופה!!!
אצלי כל הקירות היו מלאים פוסטרים שסופקו באחד מהמגזינים דאז. אבל לא היה שם שום קלאסי בחינוך המוזיקלי שלי. רק רוק. הצעה לבנך ולך- יש באוניברסיטה המורמונית חלום של מקום כל יום ראשון קונצרט כשמאחוריו ירושלים פרוסה. הייתי אתמול זה אחד המדהימים. מומלץ. תודה על הסקירה. |
|
עמיחי
(לפני 6 שנים ו-10 חודשים)
אצלי הכל השתנה כשאבא שלי לקח אותי לקולנוע ל"פנטסיה" של וולט דיסני. :-)
|
|
מורי
(לפני 6 שנים ו-10 חודשים)
גם אני עברתי דרך הטייפ, התקליט או ההיפך וביחד, ואז הדיסק והיום הנגן באוטו ויוטיוב במיטה.
המון מוזיקה שמעתי ועל כל המלחינים הקלאסיים שמעתי, לא בהכרח שאת יצירותיהם שמעתי, אבל אני אוהב מוזיקה מאוד. דיפ פרפל אינם שונים מקינג קרימזון או לד זפלין. כולם רוק כבד/מתקדם. בכולם התעניינתי.
|
|
סוריקטה
(לפני 6 שנים ו-10 חודשים)
אני חושבת שזה משנה אם אתה קודם כל רוסי
(או צרפתי או גרמני או משהו). ויש כאלה שהצליחו אבל גם כאלה שניסו ולא עמדו בזה (תומס מאן למשל).
תודה, רויטל. |
|
רויטל ק.
(לפני 6 שנים ו-10 חודשים)
השורה האחרונה קצת פרדוקסלית:
אם אין מי שיקשיב להם, מה זה משנה אם כאן או שם.
בכל מקרה, אני חושבת שיש דוגמאות של יוצרים שיצרו מרחוק, מהגלות, עבור קהל היעד שלהם, כך שזו לא נראית לי הסיבה במלואה. |
32 הקוראים שאהבו את הביקורת