ביקורת ספרותית על המולת הזמן - הסדרה הקטנה # מאת ג'וליאן בארנס
ספר טוב

---

לא גדלתי על מוזיקה קלאסית. לא על מוזיקה בכלל, אם כמה שירים בערבית של הסרט של יום שישי בערב וקצת חוה אלברשטיין או דורית ראובני ברדיו לא נחשבים. התחלתי לבד, עם צביקה פיק ורוד סטיוארט שהקלטתי מהרדיו וכשהרגשתי מוכנה הלכתי וקניתי תקליט של אריק איינשטיין והראיתי אותו להורים שלי כשאמרתי להם שאם הם ירצו לקנות פעם מערכת סטריאו הם יכולים כי כבר יש מה לשמוע. בסוף כיתה ט', בקורס מד"צים הכרתי מישהי מהרצליה ונסעתי לבקר אותה קצת אחר כך. אני זוכרת את החדר שלה שהיה מלא בפוסטרים ועטיפות תקליטים של להקות שלא הכרתי וכשהיא השמיעה לי את Deep Purple לא הבנתי מה זה. זה היה שוק תרבותי.

הרבה השתנה מאז. גם בזכות בן הזוג שלי, שאחת הדרכים להבין איזה מצב רוח יש לו היא להקשיב למוזיקה שהוא שומע. ויש לי כבר טעם, לא כמו שלו, ולמרות שהקשבתי לפעמים גם למוזיקה קלאסית אני בטח לא מה שמתכוונים כשאומרים "מאזינה". אני יכולה לשמוע משהו ברקע, אבל אף פעם לא העליתי בדעתי אשכרה לשבת שעות ולהקשיב לזה, בטח לא ללכת לקונצרט.

ושוב השתנה משהו, לא כל כך מזמן. הבן שלי מנגן כבר די הרבה שנים ולמרות שגם הוא לא גדל בבית ששומעים בו מוזיקה קלאסית, זאת המוזיקה שהוא מעדיף. לא רק לנגן, גם לשמוע. והוא שאל אם אני מוכנה ללכת איתו לקונצרט והסכמתי. חשבתי שלא ממש יפריע לו אם אני אירדם. אבל נהניתי. מאד מאד מאד. וזה למרות שלא נראה לי שהאולם בעין החורש על הכיסאות הלא כל כך נוחים שלו והחימום הלא יעיל בעיצומו של החורף שעבר תוכנן עבור האירועים האלה. מאז כבר הספקנו ללכת לעוד כמה אולמות ולשמוע תזמורות ומלחינים אחרים וזה ממשיך להיות כיף גדול, אבל עדיין, כשאני בוחרת את הכרטיסים (כי יש דברים שהוא לא עושה, הבן שלי), אם זה לא מוצרט, בטהובן, רחמנינוב וכאלה, יש שם הרבה שמות שבמקרה הטוב אני יודעת שהיו כאלה מלחינים, אבל גם לא מעט שלא אומרים לי שום דבר.

על שוסטקוביץ' שמעתי, כלומר, אני יודעת את השם, אבל חוץ מזה שום מושג על החיים שלו לא היה לי והספר הזה, המולת הזמן, עליו הוא מסופר. אבל לא באמת, כלומר, הוא הגיבור של הספר ואולי ג'וליאן ברנס כתב את זה מתוך עניין באיש ובתקופה שהוא חי בה, רוסייה הסובייטית החל משנות השלושים ועד תחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, אבל לא ככה אני קראתי את זה. דרך התיאורים של המלחין הזה, שאיך נגיד את זה יפה, לא היתה לו אישיות כובשת אבל כנראה שלכתוב מוזיקה הוא ידע, והנסיון שלו ליצור ולבטא את עצמו תחת משטר שחופש וביטוי עצמי הם לא מאבני היסוד שלו ושהדרך הבטוחה ביותר לשרוד תחתיו היא שאף אחד לא ידע שאתה חי, דרך כל אלה נבחן היחס שבין האמנות לבין משטר, דוקטרינה, אידיאולוגיה בכל מקום ובכל זמן, כי לכל אחד מהם ההמולה שלו.

זה מעניין ורלוונטי גם בימים האלה, בהמולה הזאת, ומעניינת גם השאלה למה נשארים, למה אנשים שהיצירה היא מרכז החיים שלהם לא קמים והולכים למקום שבו יוכלו להתבטא. הרי נבוקוב עשה את זה וסטרווינסקי עשה את זה, ובכל זאת שוסטקביץ' נשאר ואני חושבת שהספר הזה עוזר לחדד את ההבנה שיש פה משהו דו-סיטרי בין יוצר לבין הקהל שלו ואולי יש יוצרים שהקהל שלהם הוא כל האנשים, לפעמים אפילו בכל הזמנים, אבל יש גם כאלה שנטועים בזמן ובמקום שהם חלק משמעותי מהזהות שלהם ושל הקהל שלהם, ככה שגם אם אין מי שיקשיב להם הם באמת לא יכולים ללכת לשום מקום אחר.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על המולת הזמן - הסדרה הקטנה #