זהו רומן(?) של סופר שבע, רגוע, שהיצרים החזקים שלו נותרו בעבר. כמו רוצה לומר שאין לו מה להוכיח לאף אחד, כאילו מודה שימי הזוהר של הרומנים הגדולים שלו מאחוריו, שהוא יכול לכתוב אפילו כלאחר יד ועדיין לזכות לאהבת הקהל המעריץ.
מדובר בסיפור על ארבעה חברים פריזאים, שמודים בינם לבין עצמם שהם דמויות מומצאות על ידי קונדרה ולכן לכל דאגותיהם, הרהוריהם, מעשיהם ודמיונותיהם אין משמעות בעולם האמתי. ובכל זאת הם אמתיים עם הקורא, נחשפים האחד בפני השני ובפני העולם שמסביב בראייתם הפילוסופית הכנה על החיים. אנו רואים את חולשותיהם ואת מאווייהם. אלה הם אלן, המתנצל הנצחי, הנרדף בדמיונו על יד אם שלא רצתה בו; שארל, מארגן מסיבות שמתאהב בסיפורי סטלין הזויים (שלא היו ולא נבראו) והוא נחוש להפוך אותם למחזה בתיאטרון בובות; קאליבן, הקרוי על שם הפרא מ"הסערה" של שייקספיר, דמות שגילם על במת תיאטרון, אך מאז לא נמצאה לו עבודה בתחום זה והוא מתפרנס כמלצר מתחזה למהגר במסיבות של שארל, שכמעט ולא דובר צרפתית וכאילו מתקשר עם שארל בפקיסטנית, שהיא למעשה ג'יבריש. ולבסוף רמון, המבוגר שבהם, שכבר פרש לגמלאות. רמון היא כנראה הדמות הקרובה ביותר לקונדרה ששם בפיו תובנות פילוסופיות שהוא החליט להשאיר לאנושות כירושה.
למשל האמירה שלו לקאליבן בהיותו שיכור קמעה: "מזמן הבנו שאי –אפשר לשנות את העולם או לעצב אותו מחדש, וגם לא לעצור את ההתקדמות האומללה שלו, ישנה התנגדות אפשרית אחת: לא להתייחס ברצינות..." – טוב על זה אפשר להתווכח.
הספר הוא לא נונסנס בסגנון לואיס קרול וגם לא הגרוטסקה של רבלה. זה איזשהו סיכום, המנסה לומר שלתסביכנו, שקרינו, מאוויינו הארוטיים, לשיחותינו על משמעות החיים אין למעשה משמעות כלל.
ציטוט מעניין מתוך אחרית הדבר של המתרגמת רמה איילון (שנעזרתי בה בעת כתיבת הביקורת הזו, תודה):
"ההתנגדות שעליה מדבר רמון יכולה להיתפס גם כעמדה פוליטית, המשתקפת בפרוזה "חסרת החשיבות" הזו. הלוא אי-המשמעות המשעשעת והמבודחת היא מרד ברצינות התהומית שבה לקו אידאולוגיות מהפכניות במאה העשרים, שהאמינו ביכולת לשנות את העולם כהרף עין אך זרעו הרס, הרג ודיכוי. היא גם דגל של מאבק תאב חיים בקיצניות דתית שאינה מכירה בהומור, כלומר בחֵרות הדמיון והמחשבה ולא תבחל בשום אמצעי כדי להשליט את תפיסת העולם הקודרת והחשוכה שלה"... נשמע רלוונטי משהו.
אם כי אני חולק במקצת על קונדרה וגם על רמה איילון. לכל אותם מהפכנים, לדיקטטורים, לאנשי דת הקיצוניים והמושחתים יש הומור, גם אם הוא מקאברי, מה שכן, לפעמים הוא חסר לתומכיהם.
בכל אופן, אני יכול לומר שאנקדוטות שסטאלין מספר (המומצאים ע"י קונדרה כמובן) על ציד חוגלות לחברים המפוחדים מהמעגל הקרוב שלו, סצנות סטלין, הרץ בפארקה מרופטת ורובה ציד ברחבי פריז, על ערמוניתו המוגדלת של קלינין שחייב לה כביכול את השם הרוסי של קניגסברג ההיסטורית הכבושה, או על סרטן מדומה, היו בעיני משעשעים אך לא בעלי ערך ספרותי עם משקל כלשהו. מצאתי בהם מסר נסתר מסוים, אם כי איני בטוח שלכך התכוון המשורר. אולי זה מקביל לערכו האומנותי של ציור, מעשה ידיו של קונדרה, המעטר את כריכת הספר. לכל אורכו, הייתה לי תחושה שאני קורא חלום של מישהו או הזיה - ואולי זו המהות של חיי כולנו בעצם.
בגדול לא נהניתי כל כך מהספר ולא הרגשתי אליו חיבור גדול. תוכנו יישכח מזכרוני במהרה, כנראה. אבל זה לא נורא כי הוא קצר.
יש בו קטעים לא רעים, אך אפשר לוותר בלב שלם.
הערכתי אותו בין שניים וחצי לשלושה וחצי כוכבים.
