מדיאה אינה אישה משכילה ואף אינה אשת העולם הגדול: היא עזבה את חצי האי קרים, בו נולדה, פעמיים בלבד, לשישה שבועות בסך הכול. אבל יש לה מעלות חשובות יותר: יש לה חכמת חיים עמוקה, כושר התבוננות, אופי חזק, ואהבת אדם. וכך היא הופכת לעוגן של משפחתה הגדולה ולמוקד עליה לרגל. אך ביתה באי קרים צר מלהכיל את כל בני המשפחה הרוצים לבקרה: "היות שהאחיינים היו כשלושים במספר, לוח זמני הביקורים הוכן עוד בחורף – יותר מעשרים איש בית של ארבעה חדרים לא היה מסוגל להכיל".

דרך מדיאה אנו מתוודעים אל משפחתה הענפה וסיפורי החיים של בני המשפחה נשזרים זה בזה: שמחות, אסונות, בגידות קטנות ובגידות גדולות, נאמנות, אהבות ותשוקות. אנו מתוודעים למדיאה ולמשפחתה באמצעות תיאוריה המדויקים, המאופקים ועשירי הדימויים של לודמילה אוליצקיה, סופרת שלא הכרתי עד עתה ושאשמח לקרוא עוד מספריה. אם חפצים אתם בעלילה מרתקת ורבת תפניות – ספר זה אינו בשבילכם (אף כי סופו אכן ריתק אותי). אבל אם אתם נהנים גם מספרים אשר זרם עלילתם מתקדם בניחותא, שבתום קריאתם אתם חשים כי למדתם עוד משהו על המצב האנושי, אזי לא תתאכזבו. אם להשתמש בדימוי קולנועי – בהחלט לא מדובר כאן בסרט אקשן הוליוודי, אלא, אולי, בסרט צרפתי קטן ועדין.

תחילת הקריאה לא הייתה קלה לי. למדיאה יש, ברוך השם, משפחה גדולה: הסבים חרלמפי ואנטונידה, ההורים גיאורגי ומתילדה, האחים והאחיות פיליפ, ניקיפורה, אנליה, פיודור, ניקולאי, אפנאסי, פלטון, מירון, אלכסנדרה, אנסטסיה, קונסטנטין ודימיטרי, נשותיהם, ילדיהם, נכדיהם...עץ משפחתי רב-ענפים להפליא. על מנת להקל על הקורא, אכן משורטט עץ משפחתי בראשית הספר. מצד שני (תרתי משמע), ישנן לא מעט הערות שוליים אשר מופיעות בסופו של הספר (כלומר, מדובר ב- end notes ולא ב-footnotes ). וכך מצאתי את עצמי בתחילת הקריאה מדפדף לעתים תכופות לראשית הספר כדי לקשר שם לדמות (מי זו ליסה? אה, הנכדה של סנדרה. האם לא נתקלתי בה כבר? לא, זו הייתה סשקה, הנכדה של פיודור ולנה) ולסופו כדי לקרוא את ההערות. ספר וסדנת מוטוריקה עדינה לאצבעות בכרטיס אחד. אבל ככל שנקפו העמודים הלכה הקריאה והפכה לקלה ומהנה יותר.

בהקשר של אוליצקיה, מעניין להתייחס גם לנקודה היהודית. אוליצקיה היא יהודיה שהתנצרה. בשנת 2009 הגיעה לביקור בארץ יחד עם משלחת של סופרים ועיתונאים מרוסיה, אשר מתחו ביקורת על ישראל, ומדבריהם ניתן היה להבין כי לדעתם מדינת ישראל היא טעות היסטורית. שירי לב-ארי ראיינה אותה כאשר הגיעה שנה אחר-כך והפנתה אליה שאלה בנושא זה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3886353,00.html
בתשובה ענתה אוליצקיה: "המשפט הזה היה עיוות, לדעתי מדינת ישראל היא נס" (שימו לב כי אין סתירה בין הטענה כי הקמת ישראל הייתה טעות היסטורית לבין האמירה כי הקמתה היא נס). ואולם, בעמוד 55 של ספר זה מתואר בעלה המנוח של מדיאה בצעירותו כך: "...סמוניה...הימר דווקא על היהודי השב אל הטבע שקיבל החלטה פשוטה העשויה להתגלות כחרב פיפיות: לטעת שוב את גנו בכנען". כך שניתן לומר כי אוליצקייה לכל הפחות חוששת כי הקמת מדינת ישראל היא טעות היסטורית. אני תפילה כי היא טועה. זה תלוי גם בנו.

אחרון אחרון חביב, יש לציין את התרגום המשובח של דינה מרקון. תענוג.

(קיבלתי את הספר באדיבות פורטל אנשי הספר: http://peopleofthebook.co.il/)

היכרותי עם משפחתה של מדיאה נמשכה 24 שעות, כאשר במהלך הזמן הזה נחשפתי לעשרות קרובי משפחה, וסיפורים רבים.
הססגוניות המיוחדת בה שוזרת לודמילה אוליצקיה את העלילה הצבעונית הזו מילאה אותי פליאה,

חייה של כל דמות שפוגש הקרוא מרתקת, החל מחייו של הספורטאי- קרקסן- רופא, כלה ביהודי הצנום המחפש את דרכו, דרך חייה של מדיאה עצמה, כל אחד מקבל זרקור מיוחד במינו בסיפור, כאילו רק כך, כאשר חייהם פרושים לרגלינו נוכל לגבש יחסי שנאה- אהבה כלפיהם, רק כך נוכל להבין את הבחירות שבחרו, אהבות שאהבו, שבילים בהם פסעו ביעף.

פגשתי קשת רחבה של תרבויות ובאופן יוצא דופן גם סבלנות וסובלנות כלפי אמונתם של אחרים, במקום הפיצוץ האתני שלו ציפיתי מצאתי שלווה מדהימה, קבלה ללא תנאים, כאילו רוחות השוני נשבו מסביב לקרים אבל דלגו מעליה,

יש בכך הרבה תקווה, משפחה אחת, כ"כ הרבה תרבויות, עמים וארצות וגם שלום, מה שגרם לי לחשוב מה גרם לזה לעבוד בצורה שכזו? איך המכונה המשוכללת הזו התמודדה עם כ"כ הרבה מקלות בגלגלים ובכל זאת המשיכה הלאה,

בין הנופים של הרי קרים, בין מוסקבה וקווקז, יש משהו שחזק יותר מקשר מוצא, וזהו הדם.

כל אדם, על מחשבותיו, מצפונו, מהוויי נפשו, כל אדם על פרטיותו האדירה הוא גם חלק ממכלול, מפסיפס אנושי אדיר שקשור בקשר ברזל, כמו שיער אדמוני פוריות וגנטיקה, גם ממנו אי אפשר לברוח.

בדף האחרון מצאתי תשובה, הדרך להתגבר על שוני כה גדול נעוץ בעובדה שכאשר אנחנו חלק אינטגרלי ממשהו גדול, האדם מאבד מהאינדיבידואליות המפרידה ומאמץ את החלק המחבר,
אותו החלק בו סבתא אוהבת ללא גבול,
זה הגורם לבעל לראות את אשתו כדיוקן הקדושות,
טיפת הדם הקטנה, השערה האדמונית שגם אחרי מאה שנים מוצאת מנוחה בצלע של הר, ומרגישה שייכת.

למדיאה האלמנה, ילידת ותושבת קרים, יש 12 אחים ואחיות, 11 אחיינים וגיסה אחת כאחות.בכל קיץ, החל מאפריל,נפגשת המשפחה ברוכת הצאצאים והמפוזרת ברחבי האימפריה הסובייטית, בביתה של מדיאה, במחזורים מחזורים, ומכיוון שרק "האחיינים היו כשלושים במספר, לוח זמני הביקורים הוכן עוד בחורף-יותר מעשרים איש בית של 4 חדרים לא מסוגל להכיל". ואנו לומדים להכיר את המשפחה הענפה- את השלוחה המוסקבאית, והשלוחה הליטאית והשלוחה הגרוזינית-את סיפוריהם וקורותיהם, את אהבותיהם ואישיותם וגם את שמותיהם(וזה בכלל לא פשוט, כיוון שלכל אחד מעבר לשמו הפרטי ושם משפחתו יש לפחות כינוי אחד, אם לא שניים).והסיפורים הקטנים האלו,שכתובים מקסים, מצטרפים יחד כפאזל אחד גדול לתמונה משפחתית ססגונית ומרתקת.
הכתיבה של אוליצקיה נהדרת.היא מרבה בתיאורי נוף מקסימים- ההרים והים והצמחיה, ובתאורי הדמויות והמצבים לפרטיהם.
זהו ספרה השני המתורגם לעברית.אני רצה לחפש את הקודם ומקווה שבמהרה יתורגמו עוד מספריה-יש די הרבה.
ממליצה,תענוג צרוף.

ספר טוב מאוד! פסיפס של אנשים, תקופות ואירועים שהמכנה המשותף ביניהם הוא הייחוס המשפחתי כשאת המשפחה מייצגת מדיאה חשוכת היילדים דווקא...
דבר אחד מעצבן - הערות המתרגם (ולא חסרות כאלה),במקום שיופיעו בתחתית העמוד, מופיעות במרוכז בסוף הספר, כך שכל הערה דורשת דפדוף וחיפוש מעצבן.

- בלגן של שמות [קשה לזכור מי הוא מי...](יוכבד פ.מ.)