ביקורת ספרותית על מדיאה וילדיה מאת לודמילה אוליצקאיה
ספר מעולה

---

היכרותי עם משפחתה של מדיאה נמשכה 24 שעות, כאשר במהלך הזמן הזה נחשפתי לעשרות קרובי משפחה, וסיפורים רבים.
הססגוניות המיוחדת בה שוזרת לודמילה אוליצקיה את העלילה הצבעונית הזו מילאה אותי פליאה,

חייה של כל דמות שפוגש הקרוא מרתקת, החל מחייו של הספורטאי- קרקסן- רופא, כלה ביהודי הצנום המחפש את דרכו, דרך חייה של מדיאה עצמה, כל אחד מקבל זרקור מיוחד במינו בסיפור, כאילו רק כך, כאשר חייהם פרושים לרגלינו נוכל לגבש יחסי שנאה- אהבה כלפיהם, רק כך נוכל להבין את הבחירות שבחרו, אהבות שאהבו, שבילים בהם פסעו ביעף.

פגשתי קשת רחבה של תרבויות ובאופן יוצא דופן גם סבלנות וסובלנות כלפי אמונתם של אחרים, במקום הפיצוץ האתני שלו ציפיתי מצאתי שלווה מדהימה, קבלה ללא תנאים, כאילו רוחות השוני נשבו מסביב לקרים אבל דלגו מעליה,

יש בכך הרבה תקווה, משפחה אחת, כ"כ הרבה תרבויות, עמים וארצות וגם שלום, מה שגרם לי לחשוב מה גרם לזה לעבוד בצורה שכזו? איך המכונה המשוכללת הזו התמודדה עם כ"כ הרבה מקלות בגלגלים ובכל זאת המשיכה הלאה,

בין הנופים של הרי קרים, בין מוסקבה וקווקז, יש משהו שחזק יותר מקשר מוצא, וזהו הדם.

כל אדם, על מחשבותיו, מצפונו, מהוויי נפשו, כל אדם על פרטיותו האדירה הוא גם חלק ממכלול, מפסיפס אנושי אדיר שקשור בקשר ברזל, כמו שיער אדמוני פוריות וגנטיקה, גם ממנו אי אפשר לברוח.

בדף האחרון מצאתי תשובה, הדרך להתגבר על שוני כה גדול נעוץ בעובדה שכאשר אנחנו חלק אינטגרלי ממשהו גדול, האדם מאבד מהאינדיבידואליות המפרידה ומאמץ את החלק המחבר,
אותו החלק בו סבתא אוהבת ללא גבול,
זה הגורם לבעל לראות את אשתו כדיוקן הקדושות,
טיפת הדם הקטנה, השערה האדמונית שגם אחרי מאה שנים מוצאת מנוחה בצלע של הר, ומרגישה שייכת.

» ביקורות נוספות של עדי
» ביקורות נוספות על מדיאה וילדיה