ביקורת ספרותית על מימים ימימה מאת יעקב בוצ'ן
ספר טוב

---

יעקב בוצ'ן, יליד 1946, בן לניצולי שואה, הוא סופר שמעולם לא שמעתי עליו, עד שנתקלתי בספר הישן והמרופט הזה, שיצא לאור בשנת 1983.
הספר מספר את סיפורו של חיים רובין, אדם עם כישרון קליגרפי, שעוסק במשרד הביטחון בהכנת מצבות לחללי צה"ל. נשוי לימימה ואב לילדה קטנה – עיוורת. הספר מסופר בגוף ראשון, של אדם טעון, שברירי, מלא יצרים, סחוף רגשות ומבולבל. ואף שהוא בעל משפחה ואישה אוהבת מאוד – הוא מרגיש בודד ותלוש. אם הייתי מחפש, הייתי אומר שהמונח כף הקלע מתאר את מצבו באופן די מדויק.

מדובר בספר חשוף מאוד, כֵּן, מלא ודחוס, שמתאר אדם שחי בזוגיות שיש בה המון אהבה, אבל עם התקדמות הסיפור הקורא מבין שזו לא בהכרח אהבה בריאה. אהבה לא בריאה מולידה שנאה. ורובין שכל הזמן בוחן את הזוגיות ואת האהבה, מכל צד וזוית אפשרית, מתחיל לאבד את זה. הטלטלות שלו והסערות הרגשיות שלו מביאות אותו אל הקצה, להתנהגות בלתי מתחשבת, אפילו בזויה. הרבה כאב יש כאן. הרבה פחד. למעשה זה די ברור. מדובר באדם מאוד מרוכז בעצמו, ובעצמו בלבד. אמת, קשה לאדם להשתחרר מהמבט האישי, אבל הרי זו העבודה שאדם צריך לעשות כדי לבנות זוגיות בריאה, ואת זה רובין לא מסוגל להבין. ואולי סביב זה כל הספר.

הכתיבה היא כתיבה תודעתית שוצפת, כעין מונולוג ארוך, לא תמיד ממוקד, אבל בסך הכולל יש בכתיבה משהו סוחף שמצליח לחשוף, ואפילו לאחוז, במשהו מאוד עמוק של האישיות. לא לחינם השוו אותו לפנחס שדה. וכמו שדה, יש שיאהבו מאוד ויש שיתרחקו כמטחווי קשת. הנה דוגמה בולטת לסגנון:

"אני שונא אותך בגלל החיים הפושרים שחייתי לצידך. בגלל שלא יכולתי להביא לך כסף, בגלל הצורך שלי לשקר, בגלל שעם כל כשרונותיי לא הגבהתי עוף. כולם חושבים שאפשר לסמוך עלי, רק אלה שאוהבים אותי יודעים שאי אפשר. בגלל האחריות שמוטלת עלי לדאוג לכם ומונעת ממני את החופש לבחור בהתאבדות. אני, שונא אחריות הנני, ואף על פי כן אני האיש האחראי ביותר בעולם. הזמן אותו חייתי בחברתך ירד לטימיון. אני שונא אותך בגלל שאת מציגה בפני לראווה, ללא שום הגנה, את כל החולשות והפחדים שלך, אשר באופן שאינו נהיר לי הם גם כל החולשות והפחדים שלי, מוארים באורם המסנוור של תום הילדות שבך" (עמ' 227-228).

האמת היא שאני לא ממש בטוח מה אני מרגיש כלפי הספר. לא פעם התחשק לי לסגור את הספר ולא לפתוח אותו שוב, אבל בסוף חזרתי אליו, כי הרגיש לי פספוס לא לקרוא אותו עד הסוף. וכך היה.

עם הקריאה הבנתי שכל הדחיסות הזו, הסבך שהוא נתון בו, העומס הנפשי, ההתאמצות הזו, היא כמו כלא, אבל היא רק מהצד שלו, מהעבר השני של הזוגיות, מהעבר השני הדברים עשוים להיות פשוטים ותמימים. הסיום של הספר מתנקז לאיזה שיא של תהליך, לאיזו פסגה, תרתי משמע, השאלה אם רובין יפנים משהו מכל זה בסופו של תהליך.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על מימים ימימה