• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הנערה מהדואר

הנערה מהדואר

מאת סטפן (שטפן) צווייג

הביקורת של נצחיה

תמונה של נצחיה
הנערה מהדואר

הנערה מהדואר

מאת סטפן (שטפן) צווייג

הביקורת של נצחיה

תמונה של נצחיה
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2013
סדרה:מודן - סדרה לספרות יפה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אלזה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 10 שנים

“זה לא סוד. סטפן צוויג במשיכת קולמוס יודע לנתח בני אדם ולגלות את נקודות התורפה שלהם. הנערה מהדואר ליו”

26/79
ביקורות על הנערה מהדואר
הבאה
סדן
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•2 דקות קריאה

הכריכה היפה תפסה את עיני שוב ושוב בעת סקירת סקירות הספרים. היא באמת ייחודית ביופייה ומתארת בובת גזירי נייר של אישה נטולת פנים על רקע תכול. ציינתי לעצמי אולי פעם ללכת לקרוא כדי להבין על מה ולמה כל הרעש, אבל לא עשיתי מהלך יזום לחיפוש הספר, עד שבא היום והוא התגלגל אלי הביתה. ה"נערה" המדוברת היא כריסטינה, בת כפר שמתגוררת עם אימה החולה בעוני בכפר קטן ושולי. לא ברור למה לקרוא לה נערה, משו שהיא בת עשרים ושמונה, וזה גיל שאפילו במאה העשרים ואחת עתירת תקופת ההתבגרות הממושכת נקרא גיל בוגר. לא כל שכן בשנים שאחרי מלחמה העולם הראשונה. הדואר הוא באמת דואר, וזו הפרנסה של כריסטינה. היא פקידת דואר בכפר, ועובדת מדי יום משמונה עד שתים עשרה, משתיים עד שש. צר עולמה של כריסטינה וכולל את בית אימה, את הכפר, את העבודה וכמעט שום דבר לא מעבר לזה. עד שהיא מקבלת מכתב מדודה עלומה, ומוזמנת לחופשה עשירה ומשכרת באלפים. החופשה משנה הכל, אבל למעשה לא משנה כלום מעבר לתחושת הייאוש שאופף את כריסטינה כשהיא חוזרת לכפר ולמשרה

שטפן צווייג הוא אלוף בנובלות. זה לא כל מה שהוא כתב, כי הוא היה סופר פורה ביותר, אבל לטעמי נובלות זו נקודת החוזק שלו. הספר "הנערה מהדואר" מהווה למעשה שתי נובלות מולחמות זו לזו. באחת כריסיטינה עולה כפורחת ואז נוחתת לקרקע המציאות במעין טוויסט פיגמליוני שאפילו לא היה מכוון אלא סתם קרה כמו מאליו ואז התפוצץ. הנובלה השניה שייכת לזמן שאחרי החזרה העלובה לכפר ולמשרה, והיא כוללת היכרות עם גיס של אחותה של כריסטינה וסיפור אהבה של שני מיואשים. כריסטינה ופרדיננד, בשנות השפל של אחרי המלחמה הגדולה מרגישים את עוניים המרוד בכל צעד ושעל, את אובדן שנות הנעורים שלהם בצל המלחמה, ובאופן כללי הם חסרי תקווה, וכך גם הסיפור שלהם. לא בטוח שזה מה שהייתי צריכה לקרוא עכשיו.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של מעין
מעין
תמונה של יוסף
יוסף
תמונה של תמי
תמי
תמונה של strnbrg59
strnbrg59
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של סקאוט
סקאוט
תמונה של פרפר צהוב
פרפר צהוב
18קוראים|גיל ממוצע51|56%נשים

על המבקרת

תמונה של נצחיה

נצחיה

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
1,112 ביקורות•24 נבחרות•14,800 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של נצחיה
נצחיה
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות1,112
ביקורות נבחרות24
לייקים שקיבלה14,800
דירוג ממוצע5.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת462ספרות מקורית192מתח ריגול והרפתקאות154

דיון על הביקורת

11 תגובות
יוסף
יוסף•לפני 4 שנים

סקירה טובה!

אך גם לדעתי מדובר בספר של יותר משלושה כוכבים.
נצחיה
נצחיה•לפני 5 שנים

חני, אפשר ואפשר. הנה עשיתי את זה.

צוויג כוכב, אבל כוכב בדיכאון וזה ניכר, ומוריד מאיכות הספר.
נצחיה
נצחיה•לפני 5 שנים

אפרתי, אני יודעת שהרבה חושבים ככה, ולראיה ההתפעמות באתר מהספר.

אני לכשעצמי לא רואה הצדקה לחמישה כוכבים. תיאורים נפלאים לצד גלישות ארכניות ולא רלוונטיות, דמויות שרובן שטוחות, עלילה לא מדהימה. אין להשוות ל"משחק המלכים" למשל.
strnbrg59
strnbrg59•לפני 5 שנים

נכון מאד שמדובר בשני ספרים. (כשהראשון יותר טוב.)

סקאוט
סקאוט•לפני 5 שנים
ביקורת נחמדה. אני מאוד אהבתי את הספר וחשתי הזדהות רבה עם הגיבורה כריסטינה. ספר נפלא, ככל ספריו האחרים של צוויג שקראתי.
זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 5 שנים

מבחינתי חמישה כוכבים בקלות

בר
בר•לפני 5 שנים
למרות הביקורת הבינונית, מקווה להגיע אליו בקרוב.
חני
חני •לפני 5 שנים

אי אפשר להוריד לצוויג שום כוכב.

הוא בעצמו כוכב למען האמת ולא קטן.
yaelhar
yaelhar•לפני 5 שנים

מסכימה איתך לגבי הסיפור.

למרות שנתתי לו 4 כוכבים, עם ההסתייגויות שהיו לי מסכימה גם לדירוג שלך.
מורי
מורי•לפני 5 שנים

ברור שזה ספר של חמישה כוכבים.

אפרתי
אפרתי•לפני 5 שנים

יופי של ביקורת, אבל לדעתי זה ספר של 5 כוכבים. אני מאוד אהבתי אותו ולמרות שקראתי מזמן הוא חי בראשי.

11 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של נצחיה

פרידה מבבל

פרידה מבבל

דוידי רוזנפלד

ראשון או שלישי. זו תמיד השאלה הראשונית. האם הכותב עושה זאת בגוף ראשון או בגוף שלישי. גוף ראשון נשמע יותר אמין, גוף שלישי יותר קל לתיאור ולסיפור וליצירת קול. ואם זה ספר בלשי שנכתב בגוף ראשון - על אחת כמה וכמה. קשה מאוד לכתוב מותחן בלשי בגוף ראשון, כי חלק מהותי בסוגה הוא להשאיר את הקלפים פתוחים כלפי הקורא כך שהוא יוכל לנחש בעצמו את פתרון התעלומה. מספיק מהר כדי להיחשב חכם בעיני עצמו, אבל לא יותר מדי מהר כדי להשתעמם בקריאת הספר. אין פלא שאם כבר סופר בוחר לכתוב את המותחן הבלשי שלו בגוף ראשון, אז הוא עושה את זה בתור הווטסון ולא בתור השרלוק עצמו. כך אפשר להעלים מספיק פרטים בלי להיכנס למלכודות מלאכותיות כמו "ואז לקחתי חפץ כלשהו והכנסתי אותו לתיק".

מותחן בגוף ראשון, מפי הבלש עצמו. כבר זו התחלה מקורית. אה, והוא ישראלי. ארז בראון - נשמע ישראלי מאוד, נכון? - חוקר פרטי, מתעד בגידות של בני זוג ומסייע להם במשפטי הגירושים המסובכים שלהם, בן ארבעים, גרוש בעצמו, אב לשניים וממורמר על החיים באופן כללי. התיקים שמגיעים לידיו די שגרתיים ובנאליים, אלא שיום אחד מגיעים למשרד הורים חרדים מחסידות מוכרת ומבקשים שיעזור להם לאתר את הבת הבוגרת שלהם. כאן הדברים מסתבכים קצת יותר, בעיקר כי הם לא בתחום הטיפוסי שבראון יודע לטפל בו בצורה שגרתית, אבל גם מסיבות שנוגעות ללקוחות עצמם ולחוסר ההחלטיות שלהם.

הספר יצא לאור לפני חמש עשרה שנים או מששהו כזה, שמעתי עליו הרבה כאן באתר, בעיקר כי דוידי נוהג (או נהג) לגלוש כאן. הוא גם מופיע בהופעת אורח בספר עצמו. אני לקחתי אותו בספרייה כשחיפשתי מהר מהר ספרי מתח עבור בן הזוג, ועוד כאלה שהוא לא קרא עדיין, והוא (כלומר הספר) היה במצב חדש לחלוטין, כאילו אף אחד לא נגע בו. מה שכמובן אני לא באמת יכולה לדעת. הוא ישראלי מאוד, תל אביבי מאוד, קצבי מאוד וגם קצת מיוזע. אני לא יודעת אם זה ספוילר או לא, אבל התחושה שלי היא שהוא נזנח באמצע, הסתיים עם סימן שאלה ובלי לפתור את התעלומה. אולי נמאס לו, ואולי לא ממש הבנתי. יחד עם זאת, בקטיגוריה של הבלשים המקומיים שלנו - ליזי בדיחי ופקד אוחיון, בטח של אברהם אברהם - ארז בראון בהחלט עומד בליגה.

לפני 13 שעות•נצחיה
בריגדות הרפאים

בריגדות הרפאים

ג'ון סקאלזי

זה דבר מאוד מטומטם לעשות, לקרוא ספר המשך לפני שקראת את הספר הראשון, אבל לאהתחייבתי לעשות רק דברים חכמים בחיים. מה גם שלא הבנתי את זה כשלקחתי את הספר לידיים, ואחרי שכבר התחלתי זה לא היה נראה חשוב במיוחד שזה ספר המשך ולא הראשון. ממילא בספרי מדע בידיוני חלק מהדברים לא ברורים ממש בהתחלה והם הולכים ומתבהרים בהמשך.

וכה יצא שקראתי באותו השבוע שני ספרים שונים מאוד זה מזה ובכל זאת שניהם עוסקים בתודעה, בזיכרון, בקשר בין תודעה וזיכרון, ובהשפעה המצטברת שיש לניסיון על התודעה ועל אישיותו של האדם. ובקצרה: האם האדם הוא הגוף, או שמא הגוף הוא קליפה שלתוכה יוצקים תודעה. ובכן, במקרה הזה לא מדובר על אדם ההולך ושוכח ומתפורר לחלקים במהלך ההזדקנות שלו, כי זה מד"ב ויש אפשרויות להעביר תודעות מגוף לגוף אחר. בריגדות הרפאים הם חיילים בצבא שנוצרים מהמרקם הגנטי של אנשים מתים, יחד עם תוספות משודרגות שנותנות להם סוג של טלפטיה או חיבורי מוח משותפים. כך הם נולדים בגוף בוגר ומקבלים אימון והכשרה מהיר, ופועלים בצורה משותפת.

אל תוך אחת מהבריגדות האלה נולד חייל מיוחד, שמו ג'ארד דיראק ובמוח שלו נמצא גם מוח של צ'ארלס באוטין, בן אנוש שבגד בגזע האנושי. דיראק לומד להכיר את באוטין ולהבין את המניעים שלו, ואז מנסה להילחם בו, כלומר בעצמו, ולהציל את האנושות. נשמע מסובך? אז יותר.

המון רעיונות שיש בהרבה ספרי מד"ב אחרים, סקאלזי מעתיק בלי בושה וגם אומר את זה במפורש בסוף הספר, אבל לי לא ממש אכפת. עיקר המחשבה תוך כדי הקריאה היתה על משמעותו של גיל, מה ניסיון עושה ומה זיכרון יוצר אצל האדם. נחמד למי שמחבב.

אתמול•נצחיה
המנהרה

המנהרה

אברהם ב. יהושע

שם הספר הוא "המנהרה" אבל זו לא מנהרה בתמונה, למרות שקצת דומה. על כריכת הספר נמצאת תמונת יצירה בשם "הרוטב" של אמן בשם ג'יימס רוזנקוויסט. וכמו בכל פעם שיש תמונת אמנות על כריכת ספר, היא מזמנת פרשנות על הכתוב ועל העלילה. ספציפית כאן יש לתהות מהו הנוזל הזה שזולג לו ולאן הוא נשפך ומה, אם בכלל, אוסף אותו בסוף.

מעשה בצבי לוריא, מהנדס כבישים בדימוס, אדם בן שבעים ושתיים, כמעט שלוש, נשוי לרופאת ילדים שעוד עובדת במרפאת החוץ של בית החולים ושמה לא מוזכר. הכל בסדר עם מר לוריא, חוץ מזה שלפעמים הוא שוכח מילה או שתיים, ולא מצליח להיזכר בשמות, בעיקר אם הם פרטיים. וגם לזכור את קוד ההתנעה של המכונית הוא לא תמיד זוכר ויש לו רעיון כזה, לכתוב את השמות בפנקס, או על כף היד, ואולי אפילו לקעקע את קוד המכונית. כי ידידנו לוריא מתבשר שהוא לוקה במחלת הדמנציה, והשכחה הקטנה זעיר פה וזעיר שם תלך ותתרחב עד שתבלע את כל זכרונו של לוריא. ואדם בלי זיכרון - האם הוא יכול להחשב אדם? לכל איש יש שם, הוא יודע בוודאות שיש, אבל הוא שוכח, או מבלבל יוסף עם יעקב, יוחנן עם יונתן, וכך הלאה, ולפעמים הטעות והבלבול חמורים יותר מההשמטה.

לא רק צבי מחפש מזור עבור בעיות השכחה המתגברות. אשתו באה לעזרתו ומצמידה אותו למהנדס צעיר, בן של קולגה, ושמו עשהאל, והשניים נודדים ברחבי הדרום בחיפוש אחרי תוואי נכון והוגן וצודק לכביש שהצבא ביקש, תוואי שלא יחריב עיירה נבטית קדומה, ולא יחריד ממקומם שלושה שוהים בלתי חוקיים שהתיישבו בה. כדרכו של יהושע וכדרכם של סופרים ישראלים גם קשרי משפחה נכנסים לסיפור. אמנם יחסית לספרים אחרים מדובר בכמות מצומצמת של דמויות, ובכל זאת אנחנו פוגשים גם את הבן הדואג הגר בצפון הרחוק, את הבת הגרה קרוב ואת הנכד, כמו גם את החבר של הנכד ואת אימו - הלא היא נוגה נגנית הנבל שקופצת לביקור אורח מרומן אחר של יהושע, הניצבת.

כך הולך לא הספר בנתיבי ההזדקנות העצובים של גיבורו, לתושייה שעוזרת לו להתגלגל תמיד לכיכר רבין ומשם להיזכר ברב שעל שמו הרחוב שבו הוא גר ובמספר הבית. אנו לומדים להכיר מקרוב את המודעות וחוסר המודעות להדרדרות, את ההומור המלווה, את רישיון הנהיגה שנשלל, וגם את העדויות שחורטטו בביטחון רב והצליחו להעמיד מנהרה על תילה. כדרכו של א"ב יהושע הגיבור מגיע בסצנות הזויות למקומות מוזרים וחלומיים ונתקע בהם, הוא פוגש אבני דירה בסכסוך הערבי ישראלי המלווה את כל ספריו, ברמת העלילה הפשוטה וברמת האלגוריה. כמו תמיד בספריו של יהושע הגיבורים נקראים באופן תדיר על שם מקצועם או פונקציה כלשהי הקושרת אותם לעלילה או לגיבור, לעיתים רחוקות יותר בשמם, אלא שבספר הזה ההשמטה כואבת מתמיד.

ספר כתוב טוב, וחבל שהוא כל כך עצוב. הוא לא באמת עצוב, ויש גם בדיחות על הדרך, ואפילו בדיחת שואה אחת טובה, ובכל זאת הוא עצוב כי זו המציאות שהוא משקף שעצובה כל כך.

שלשום•נצחיה
גן פינצי-קונטיני

גן פינצי-קונטיני

ג'ורג'ו בסאני (באסאני) (בסני)

נתחיל עם ספרייה לעם, כי העותק שהגיע אלי הוא מהגירסה המקורית של הספר, ולא זה שעטיפתו המחודשת מופיעה באתר. וכך מודפס שחור על גבי צהבהב: "כל אחד מ-12 הספרים המובחרים המתוארים לעיל ראוי להופיע במהדורה יקרה. הספריה לעם שתפוצתה מתקרבת לשלושים אלף עותקים בחודש, יכולה להגישו לך במחיר חתימה שווה לכל נפש - ל י ר ה א ח ת ב ל ב ד - בלי לוותר על הנייר המשובח, ההדפסה המעולה, העטיפה האמנותית. חותמים בודדים המעדיפים לקבל את הספרים באמצעות הדואק יוסיפו על מחיר החתימה בסך 12 ל"י דמי משלוח בסך 2 ל"י. מחיר כל ספר בודד בסדרה זו מ-1.50 ל"י עד 2 ל"י".

בדף שקדם להודעת המכירה הזאת ישנה רשימה לא של 12 ספרים אלא של 84 ספרים שיצאו עד מרץ 1965 בהוצאת הספרייה. עברתי על הרשימה ואני קראתי מתוכה 10 או 11. אני לא יודעת מה זה אומר, אם בכלל. אולי שישים שנים הם מספיק זמן לא רק להתבלות של הספרים אלא גם להעלמותם. איך שלא יהיה הספריה לעם היא אכן מיזם חשוב גם בזמינות של הספרים אבל בעיקר בפורמט הנוח, כזה שנכנס לכיס של כל גבר (בבגדי נשים לרוב אין כיסים) ולכן זמין לקריאה גם במהלך יום, בדרך אל העבודה, בחזרה ממנה, בתור לרופא או בזמן טיול.

גם ספריות הרחוב יוצרות זמינות של ספרים, ואת הספר הזה מצאתי אצל אחותי. בעקבות מגוריה בירושלים באיזור שופע ספריות רחוב, הפך הבית שלה למיני ספרייה בפני עצמה, היא וילדיה לוקחים ספרים מכאן ומשם, והספרים מצטברים להם. אז זה היה ספר שהיא המליצה עליו מאוד, ומעולם לפני כן לא שמעתי את שמעו.

האחים אלברטו ומיקול פינצי-קונטיני הם חלק ממשפחה מסתגרת בעיירה איטלקית ושמה פרארה. את ההסתגרות שלהם מפני הקהילה היהודית ובכלל הם פורצים רק לאחר ששלטון הנאצים שלח את ממשלתו של מוסוליני השותף לאסור כניסה של יהודים לשלל מוסדות תרבות וספורט, ובצורה ספציפית יותר, סגר את שערי מועדון הטניס האהוב על האחים. ביוזמה ספונטנית הם פותחים מועדון משלהם בגן הענק שהוא חלק מהאחוזה המשפחתית ומזמינים מספר צעירים מנודים, בהם גם המספר של הספר הזה. באופן צפוי המספר מתאהב במיקול והסיפור הוא סיפור ההתאהבות, שזור בעננים הכבדים של ערב מלחמת העולם השנייה, ומסופר בדיעבד לאחר שהמספר נכלא ושוחרר ורוב הדמויות בספר כבר לא בין החיים.

זה ספר קטן, מינורי, כן מאוד, שהוא סיפור התבגרות וסיפור אהבה נכזבת ואולי גם סיפור על אותו חלק מיהדות איטליה על מנהגיה הייחודים שאבדו לנצח, הריהוט המקובל ושאינו, הדרך בה חגגו חגים והגיעו לבית הכנסת גם מי שלא היו דתיים באורח מוצהר, מונחים ומילים ייחודיים ועוד.

לפני 3 ימים•נצחיה
שונאים - סיפור אהבה

שונאים - סיפור אהבה

יצחק בשביס-זינגר

"היהודים החלשים הושמדו ואלה שנותרו היו עשויים מברזל, אך מסתבר שאף הם אנשים שבורים. צרותיהם צפות ועולות עתה. בעוד מאה שנה יתוארו הגיטאות מן הסתם באורח אידיאלי, וייווצר הרושם שרק קדושים חיו שם. אין שקר גדול מזה. ראשית, כמה קדושים קמים בדור אחד? שנית, רוב רובם של היהודים האדוקים הושמד. ואלה שנותרו בחיים השתוקקו לחיות בכל מחיר. בגיטאות שונים הם אפילו ניהלו קאברטים. אתה יכול לתאר לעצמך איזה קאברטים! היה עליך לדרוך על גופות מתים כדי להמשיך לחיות."

לפני שאני אמשיך בתיאור התוכן והעלילה של הספר הזה, אני חייבת לתת תיאור של המצב שבו הוא הגיע אלי. צהוב מיושן, כריכתו הרכה מקומטת ומודבקת בדבק-נייר מתקלף של ספריות שעליו בכתב יד האותיות בשב וחלק משם הספר. בכריכה הפנימית יש דף החזרה ישן שעליו פעם ספרניות החתימו תאריך החזרה בחותמת סגולה. תאריכי ההחתמה פזורים בין 23 במרץ 1998 ועד 29 באוקטובר 2005. בצד יש גם כיס נייר שבו לפני כן היו מכניסים כרטיס השאלה מנייר. ומדבקת ברקוד חדשה יותר. על הדף הזה גם כתוב בעיפרון המספר הקטלוגי של הספר 437/1 ובעט "ספר טוב". העמוד הבא הוא השער של הספר ועליו יש חותמת של עיריית ירושלים - אגף הספריות העירוניות סניף קריית יובל, מספר 509,323 ועוד מספר כתוב בעט /941452. בדף המודפס עם שם הספר באנגלית מוזכר שהוא יצא לאור בשנת 1979 (כלומר לאחר שבשביס זינגר זכה בפרס נובל לספרות), וההדפסה השתים עשרה בשנת 1990, אך לא מוזכרת שנת ההוצאה המקורית של הספר בשפה בה הוא נכתב, שאני לא יודעת אם היא יידיש או אנגלית. הדפים צהובים, כמובן והגופן קטן, ומעבר לזה הם מסומנים בעיפרון, בדרך שבה עולים שלא יודעים את השפה מסמנים מילים קשות ומתרגמים אותן, ובדרך נוספת שבה אימי המורה לספרות היתה מסמנת משפטי מפתח בטקסט וכותבת בצד נקודות להדגשה אצל הקוראים. לא ברור אם מי משואלי הספר בספרייה ההין להוסיף סימונים כאלה על ספר מושאל, ואולי אלה סימונים לגלגוליו מאז הוצא מהספרייה, כדרך שעושים בספרים ישנים שכריכתם רכה ומקומטת משימוש ודפיהם צהובים מיושן. ויש על הדפים גם כתמי קפה וכתמים אחרים מפעם לפעם. בקצרה, הספר עבר הרבה בחייו, וזה משפיע בוודאות על רצונו של אדם לקחת לידיו ולקרוא.

כריכת הספר מתארת ערימת קש במקום שנראה חשוך ואולי הרוס, ומהערימה יוצאת אל חזית הספר יד גברית ועליה שלוש טבעות זהב. וזה הסיפור. הרמאן ברודר, ניצול שואה שהוחבא במתבן על ידי המשרתת הפולניה ששירתה בביתו, נמצא עכשיו בניו יורק והוא מחובר בעבותות לא לאישה אחת אלא לשלוש. האחת היא יאדוויגה הגויה שהצילה אותו ומנהלת עבורו משק בית בקוני איילנד. השנייה היא מאשה, יהודייה סוערת ונשואה שנפרדה מבעלה וחיה עם אימה האדוקה בברוקלין. השלישית קמה מהמתים עם תספורת טובה וציפורניים צבועות, הלא היא תמרה אשתו החוקית עוד מפולין, שהצליחה להנצל, גם אם לא להציל את שני הילדים שלהם. תומכי פוליאמוריה ברשתות מקבלים תמיד את התמיהה הבסיסית - מאוד קשה לנהל מערכת יחסים אחת, איך אפשר לנהל שתיים או שלוש במקביל? והרמאן הוא מוכשר והוא מצליח. הוא עובד בצורה לא חוקית כסופר צללים של רב, ומספר לנשותיו שהוא בנסיעות עבודה. הן יודעות ולא יודעות זו על זו, וזה עובד, עד שכבר לא. והספר כולו הוא תאונת דרכים אחת גדולה המצויירת אל מול הקורא לפרטי פרטיה.

בשביס זינגר לא צריך את השבחים שלי. הוא מיטיב לכתוב ויעיד על כך פרס נובל שקיבל וגם סתם ככה פרסומו ואהדתו ברחבי העולם היהודי ושאינו יהודי. בספרו "בית הדין של אבא" מספר בשביס זינגר על אביו הדיין בעיירה היהודית בפולין ועל סיפורי הנישואים, הגירושים והבגידות שהגיעו לאוזניו. כך שאין אלה מוראות השואה שגורמים להרמאן להתנהל כפי שהוא מתנהל, הוא היה נוהג לשקר ולבגוד גם לפני זה, וזה גם מה שתמרה אשתו החוקית אומרת לו. בין לבין הוא באמת מנסה להיות אדם טוב. אולי לחזור אל מנהגי היהדות האדוקים, אולי להפוך להיות צמחוני, כי לא מוסרי בעיני לשחוט חיות. והוא מתפלסף לעצמו. לא רק הוא, אלא כמעט כל הדמויות בספר הוגות בענייני טוב ורע, ראוי ושאינו, שכר ועונש, מה מפריד את הנאצים משאר בני האדם והאם לא כולם נאצים בפוטנציה. וזה נשאר בשאלה. ספר כתוב יפה ומאוד קשה, דווקא כי הוא מראה אנשים בקווי השבר שלהם.

לפני שבוע•נצחיה
האורחת המושלמת

האורחת המושלמת

אמה רוס

בכלל לא תכננתי לקרוא את הספר הזה. מצאתי אותו, עם העטיפה המועתקת מאחד המותחנים של פ"ד ג'יימס, בספרייה השיתופית במשרד, וליקטתי אותו כי ידעתי שיהיה חג-שבת ארוך שבו יהיו אצלי שלוש מבנותיי, אחת מהן עדיים מחלימה מלידה, וספר רומנטי וקליל יכול להתאים. אלא שבמהלך השבת נסוב הדיון בבית על הייט על הספר הזה (אחד כבר קרא, שנייה היתה במהלך הקריאה והיא ידועה בקריאת הר הגעש שלה) עד כדי כך שהייתי חייבת לקרוא כדי לבדוק על מה הם מדברים.

ובכן כדי לקצר את האורך אומר שהם צודקים.

כדי לפרט יותר, אומר שיש כאן ניסיון לעלות על נוסחה ידועה למתח ומסתורין. הנוסחה כוללת אחוזה מבודדת שמתכנסים אליה אנשים רנדומליים באמצעות זימונים מפוקפקים. ואז "לפתע" אין קליטה, יש מזג אוויר גרוע ואין חשמל, כל המכוניות נעלמו ומוראות מזג האוויר מונעות הגעה רגלית לכפר הסמוך והזעקת עזרה. עוד חלק מהנוסחה זה פער של דור ומאבק ירושה על אותה אחוזה, וכמובן סיפורי אהבה, משולש, מרובע, מחומש אם אפשר - כמה שיותר יותר טוב.

אז סיידי, שחקנית די מובטלת מקבלת הזמנה כזאת, לשחק תפקיד "אורחת" במשחק מתח בלשי שבו לה משלמים עבור התפקיד, ואילו אורחים אחרים משלמים עבור החוויה. היא מקבלת מזוודה עם בגדים יקרים וכן את פירוט התפקיד והסעה למקום. במקביל ולסירוגין אנחנו חוזרים בזמן לסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, זמן בו בת', יתומה משני הוריה, בת 15, מועברת למשפחה שגרה באחוזה, המעבירה היא דודה שלה קרוליין, ובאחוזה גרים מרקוס וליאונורה והבת שלהם נינה שהיא בת גילה של בת'. באופן מוזר ומפתיע בכל פעם שהסבא, אביו של מרקוס, מגיע נינה חולה ובת' מתבקשת למלא את מקומה.

עוד חלק ששתוך לסירוגין הוא וידוי של דמות שאנחנו לא יודעים מי היא ובאיזה זמן היא מתקיימת, וזה לכאורה מה שיוצר את המתח. אני יכולה להבין את מי שנהנה, אבל בשבילי היו יותר מדי חורים בעלילה, ובסוף הכל יותר מדי הסתדר יחד. נותרה רק הכריכה המאוד יפה, אבל גם היא מועתקת, אז באמת חבל.

לפני שבוע•נצחיה
דברים שלא סיפרתי

דברים שלא סיפרתי

אזאר נאפיסי

אז על הספר הזה יש עשרים ביקורות, רובן הגדול נכתב לפני חמש עשרה שנים, סמוך לזמן שהספר יצא לאור. אם לשפוט על פי הביקורות, כנראה שאירן היתה הרבה פחות מעניינת ומסקרנת, והרבה פחות רלוונטית לחיים היומיומיים ממה שהיא כרגע בשבילי. אני מודה ומתוודה שלו הספר היה מתגלגל לידי אי אז בשנת 2011 או 2012 סביר שלא הייתי טורחת לפתוח ולקרוא אותו, ואם כן כבר הייתי לוקחת אותו לידי ומתחילה לקרוא, הרי שהייתי סוגרת מהר יחסית, מוכרעת תחת עומס המושגים הפרסיים הזרים לחיי.

השנה 2026, ליקטתי את הספר בספריית רחוב, וקראתי אותו בחג השבועות, כמעט שנה אחרי מתקפת עם כלביא הלוא היא אירן1, שלושה חודשים אחרי פרוץ מתקפת אירן2, בזמן המתנה להתפתחות לא ידועה, אם מתקפה נוספת על מתקני הגרעים באירן או שמא הסכם שישאיר את משטר האייתולות על כנו. כך שאני אחרי קריאה מסיבית בפיד אירן בטוויטר ומכירה מושגים כמו בסיג' או נורוז, וכן את סיפורם של גולים אירניים שעכשיו מתאספים סביב איש משפחת השאה רזא פהלווי בתקווה למהפכת נגד וחילופי שלטון באיראן.

אזאר נאפיסי, אירנית גולה, מרצה לספרות החיה בארצות הברית, כתבה ממואר על בית הוריה, חייה וזכרונותיה מילדות, התבגרות ובגרות באירן. היא לא ממוקדת, טוענים המבקרים. חבל שכתבה על פוליטיקה, היא היתה צריכה לכתוב רק על חייה האישיים. ואולי רק על פוליטיקה. ובכלל, אומרות ביקורות אחרות, אני לא אוהבת ספרים מהסוג הזה. ובכן, כמובן הכל עניין של טעם, אבל זה טבע הכתיבה, ואזאר אכן מערבבת את האישי והפוליטי. איך היא יכולה אחרת? אביה היה ראש עיר, ואחר כך ישב בכלא תחת שלטון השאה. איך זה רק אישי ולא פוליטי? בזמן שהוא ישב בכלא היא התחתנה, ואמא שלה הפכה להיות חברת פרלמנט. לאחר מכן הוריה לא התגרשו למרות שזה היה הצעד ההגיוני מבחינה אישית, אבל לא תואם את דמויותיהם הפוליטיות. איך אפשר להפריד בכלל?

ואזאר לא מפרידה. היא גם לא מפרידה ספרות או תרבות בכלל. כילדה חובבת סיפורים היא גדלה תחת הרושם של סיפורי המיתולוגיה האירנית שסיפר לה אבא שלה, ואלה עיצבו את עולמה. כך גם הנרטיבים הסותרים של אמא שלה ואבא שלה באשר לנסיבות שבהן הם חברו יחד והפכו לזוג ואחר כך למשפחה. כי זה בעצם הסיפור של אזאר - סיפור על איראן תחת משטר השאה, ועל המהפכה האיסלאמית באירן, ובעצם סיפור על הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם, ועל הצורך בסיפור כדי לחבר את החיים יחד. אביה, כך מספרת אזאר, כתב ספר ביוגרפי. בטיוטה הראשונה שאותה היא קראה רק לאחר מותו, הופיעו סיפורים אישיים רבים. בספר הרשמי הסיפורים לא מופיעים. חברים ויועצים שכנעו אותו להוציא אותם ולכתוב ביוגרפיה שהיא רק פוליטית. הספר הזה, אומרת אזאר, נקרא מלאכותי ומשעמם. אולי לכן היא כותבת את הסיפור שלה בצורה אחרת, צורה שבה האישי הוא גם הפוליטי, כי ככה זה החיים.

הסיפור מעניין, לפחות עבורי. אזאר מסתכלת על הוריה ומציגה מצג מורכב של אב ואם שלא הסתדרו ביניהם, של אם שחיה בנוסטלגיה גלויה לעבר זוהר כלשהו שמעולם כנראה לא היה, שצריכה את האישור המתמיד של אנשים וחפצים, שאוהבת לעיתים, אבל עד כדי חנק. היא מציגה ילדות שיעית במשפחה מוסלמית דתית ששונה מהותית מעולם החיג'אב והבורקה שהביא איתו מאוחר יותר שלטונו של האייאתולה חומייני. היא מתארת התבגרות חילונית ופריצת גבולות וכן את החיים תחת שלטון השאה, שלא היה שליט נאור כלל וכלל, ואת השאיפות והרצונות לקראת מהפכה, ואיך המהפכה הסתיימה בדרך אחרת ממה שהיא וחבריה תמכו בה. וכן, גם זה, יכול להיות סיפור שהיא רק מספרת לעצמה ולאחרים, אבל בתור סיפור הוא מעניין מאוד.

לפני שבוע•נצחיה
השטן בעיר הלבנה

השטן בעיר הלבנה

אריק לארסון

בתור קוראת קבועה למדי של ספרי מתח, בלש ואימה, אני חייבת לומר שמעולם לא התחברתי לתת הסוגה של הרוצח הפסיכופט, בוודאי לו לאלה שבהן הרוצח הפסיכופט מכשף את כולם בקיסמו ותוך כדי כך רוצח בסדרתיות עשרות אנשים. זה טריק די מוכר, והופך להיות פתרון קלישאתי למדי למתח ואימה, כי באמת מה יותר מאיש לא אנושי שרוחש מזימות ומערים על כולם סתם בשביל הכיף שלו. אלא שאני מתקשה להאמין שאדם כזה קיים, ואז אין אמינות לספר. טוב, חוסר אמינות זה חלק מהז'אנר, ועדיין השעיית האימון שנדרשה היתה גבוהה מדי.

עד עכשיו.

"השטן" מתייחס לאדם בעל הרבה זהויות בדויות, שהידועה ביניהם היא הנרי הולמס. בסוף המאה התשע עשרה אותו הולמס הגיע לשיקגו ועל פי המסופר היה רוצח סדרתי שמספר הקורבנות שלו לא ידוע. בספר מונים תשעה ודאיים, כולל ארבעה ילדים, ויש הערכות של עשרות קורבנות עד 200. ועל פי המסופר אותו הולמס עונה על הגדרת הפיסכופת חסר האמפתיה שרוצח לצורך ההנאה שבעצם הרצח וללא שום רווח נוסף. לשאלה איך פושע כזה היה יכול לצמוח, איך הוא מצא את הקורבנות ואיך אנשים לא חשדו משלב הכותב סיפור שלא מאוד קשור, והוא כרוך למאפייני העיר שיקגו במאה התשע עשרה בכלל, ובזמן יריד קולומבוס שהתקיים בה בשנת 1893 בפרט.

"העיר הלבנה" הוא תיאור היריד, משום שהוא היווה אנטי תזה לעיר עצמה שהיתה שחורה, מצחינה, מלוכלכת, מלאה צואת סוסים, מים מזוהמים, וצחנת בתי מטבחיים. ואיכשהו אותה שיקגו היתה מעוניינת לקיים את היריד אצלה ושמה על הכף את כל המשאבים ואת כל הכוח. בין השאר הפרוייקט כלל בחירה של אדריכלים לביצוע יוצא דופן, כולל אדריכל נוף שקיבל את המשימה הבלתי אפשרית לייצר מראה טבעי כאילו נוצר בעשרות שנים ולבצע את זה באדמה חולית השוכנת על בוץ ובשנים שיש בהן חורף הרסני. האיזור נקרא "העיר הלבנה" מתוך בחירה די מקרית לצבוע את כל המבנים הגרנדיוזים של דוכני התערוכות השונות בצבע לבן. היריד נוצר בתנאים בלתי אפשריים והקמתו לוותה בהמון דרמות, תקלות ותאונות. אבל לבסוף כשהוא נפתח (חלקו באיחור וחלק אפילו באיחור רב) הוא היה מרשים, הביא לשיקגו מבקרים רבים, וגם חוויות ראשוניות כמו תאורת חשמל בזרם חילופין, נסיעה בגלגל ענק, והמצאות רבות.

במציאות כזאת של עיר לא מסודרת, כוחות משטרה שונים ורבים שלא פועלים במאוחד, הרבה מבקרים שמגיעים מקצווי ארצות הברית, ושם "פרוע" שהוריד מהרבה נשים מגננות מתוך מחשבה ש"ככה זה כאן", ותקשורת מקוטעת המבוססת בעיקר על מכתבים שמגיעים לעיתים רחוקות ומעט מאוד על קשרי אלחוט שהיו בחיתוליהם, הרבה פשע שגשג, וכך גם הפושע הולמס, וזה מה שמתואר בספר. הספר הוא ספר תיעודי, עם עשרות עמודים של הערות ביבליוגרפיות ורשימת מקורות ענפה, וגם תמונות משולבות.

שני הסיפורים האלה אינם מאוד קשורים זה לזה אלא בבחירה של הכותב. עם זאת ההתייחסות לפרטי הפרטים של הפוליטיקה והטכניקה והלוגיסטיקה בבניית היריד מהווים מעין בילד אפ שיוצר את המתח בסיפור של הולמס. אני אוהבת אדריכלות ולכן זה עניין אותי, אבל גם יכולה להבין את מי שלא. על פניו לפחות לפי הפרשנות בספר הזה, רוצח סדרתי פסיכופת שעושה זאת למען שום מניע נראה לעין, זה דבר שקיים.

לפני שבוע•נצחיה
הקופסה של אנני

הקופסה של אנני

רנדל קיינס

יוהו! אני ראשונה שכותבת סקירה על הספר הזה. מצאתי אותו כמובן באחת מספריות הרחוב האהובות עלי, והתפלאתי שלא שמעתי עליו כלום מעולם. מתברר שגם משתמשי סימניה לא שמעו, ואם שמעו לא מצאו לנכון לכתוב סקירה ועל כן קראתי ואני מתכבדת לכתוב.

צ'רלס דארווין, הוגה תיאוריית האבולוציה, אדם שעורר מחלוקות בזמנו והשפיע רבות על התפתחות המדע והבנה של מוצא האדם. התיאוריה שלו עברה שינויים מאז זמנו ודיוקים רבים, אבל מה ששלו - שלו, והוא אבי התיאורייה הזאת. בהתאמה לחשיבות שלו, יש ביוגרפיות על דארווין. לא הזדמן לי לקרוא אף אחת מהן, אבל הן קיימות. זאת ביוגרפייה מיוחדת.

קודם כל - הכותב. רנדל קיינס הוא חימש של צ'רלס דארווין - נכד של אחת הנכדות שלו. כך שזו ביוגרפיה משפחתית. הוא אמריקאי, בעוד צ'רלס היה אנגלי, אבל אין כאן סתירה, אנשים עוברים ממקום למקום וכך גם משפחות. בהיותו צאצא עמדו לרשות קיינס מקורות ומשאבים שאינם בהכרח עומדים בפני הביוגרף הרגיל, בוודאי כשהכתיבה נעשית לאחר למעלה ממאה שנים מזמני ההתרחשות המקוריים. היו לו את סבו ואת אחותה לריאיונות, פריטים אישיים מעזבון המשפחה שלא בהכרח נמסרו למוזיאונים או נחשבו חשובים כדי להימסר ועוד. חוץ מזה יש לו כמו לכל אחד אחר גישה למקורות היסטוריים רגילים, פרסומים בעיתונות התקופה, ספרים ותעודות.

מי שקיינס עושה זו ביוגרפייה אישית. הוא גילה על קיומה של אנני - הבת של צ'רלס ואמה דארווין שנולדה בשנת 1841 ונפטרה מספר שבועות אחרי יום הולדתה העשירי ממחלה לא מזוהה, כנראה סוג של שחפת. לחוות מוות של ילד שלך לא היה דבר נדיר באמצע המאה התשע עשרה. קיינס נותן את הסטטיסטיקה על מוות של ילדים בין גיל עשר ל-14 במאה ה-19 שהוא גדול פי 25 מהסיכוי של משפחה במאה ה-21 לחוות דבר כזה (תמותה של 5 ילדים ל-1000 הפכה להיות תמותה של 1 ל-5000), ועל כן על אף שמשפחת דארווין היתה משפחה אמידה, והיתה לה זמינות לרפואה הטובה של אותו זמן, לא רק שהם חוו את הטרגדיה אלא אף הכירו משפחות נוספות במעגלי מכריהם השונים שחוו דבר דומה.

דרך אנני, בעשר השנים שבה חיה, ובתגובת האבל של אביה ואימה אחרי מותה, ודרך הילדים הרבים האחרים שאמה דארווין הרתה וילדה ואת חלקם גם גידלה עד לבגרות, קיינס מביא תדמית אחרת של המדען והחוקר צ'רלס דארווין. הוא היה אב נוכח בחיי ילדיו מעצם זה שהיה פיזית נוכח - הוא ביצע הרבה מהמחקרים בבית, וחלקם מתוך התבוננות בילדים ובתגובותיהם. למרות שחלק מההשפעות לא בהכרח קיימות, וחלק מהקשרים בין המחקר או הפירסום לחיי המשפחה נראים קצת מאולצים, עדיין הספר פורס זווית מעניינת מאוד של איש חקר ומדע חשוב מנקודת מבט של חיי משפחה, תוך תיאור מפורט של דרכי החיים בלונדון ומחוצה לה במהלך המאה התשע עשרה - המגורים, המנהגים, העזרה בבית, דרכי הנסיעה והתקשורת, ועוד. אז בשורה התחתונה נהניתי ואני ממליצה.

לפני שבועיים•נצחיה

ביקורות נוספות על "הנערה מהדואר"

הנערה מהדואר

הנערה מהדואר

סטפן (שטפן) צווייג

צוויג, שבשנים האחרונות היקף יצירתו הולך ומתגלה, כתב בעיקר ביוגרפיות מרהיבות ונובלות רבות. יש אפילו הטוענים שהוא הסופר היחיד שעיקר התמחותו הייתה, לא סיפורים קצרים, ולא רומנים באורך מלא, אלא נובלות. למעשה "הנערה מהדואר" הוא אחד משני הרומנים הגמורים היחידים שצוויג כתב בחייו. זה רומן שנכתב ממש לפני מותו-התאבדותו, ויצא לאור לראשונה רק אחרי 40 שנה, כך שמלבד אמירה על גרמניה שבין המלחמות וערב עליית הנאצים לשלטון, אולי ניתן גם לשאוב מהיצירה איזו אמירה מסכמת של צוויג על החיים באופן כללי.

את הספר קראתי לראשונה לפני כמה שנים אך לא כתבתי עליו סקירה למרות שהוא הדהד בי לא מעט. כעת חזרתי אליו שוב בעקבות האזנה של כמה הרצאות על צוויג בכלל, ועל הספר הזה בפרט. גילתי שהשם "הנערה מהדואר" הוא תרגום שלא קשור בכלל לשם המקורי שהוא די קשה לתרגום, אולי "השכרות שבתמורה" או משהו מעין זה, ונראה שזה קריטי להבנת הרעיון המרכזי של הספר.

אני מניח שהעלילה הכללית של הספר ידועה. הגיבורה היא נערה-אישה בת 28, כריסטינה הופלהנר שמה, מכפר אפרורי וחסר חשיבות באוסטריה המשמשת כפקידת דואר בסניף פרוורי עלוב בסגנון פרנץ יוסף "ראית אחד ראית את כולם". ומה נמצא בכולם? "תערובת של טבק זול מעופש ואבק תיקיות טחוב", עזובה, ציוד משרדי חסר ייחוד, שקים, עפרונות, חותמות, מסמכים וטפסים, וסייעת דואר אחת במקום שבו "לא חל לעולם שינוי ניכר, החוק הנצחי של היווצרות וכיליון, כוחו אינו עומד לו בתחומי המשרד הממשלתי". הנה כי כן, גם היא אינה אלא פריט דואר ותו לא, במקום שבו אין שום מקום לאנושיות לבוא לידי ביטוי. אלא שהיא לא תמיד הייתה כזו, המשפחה שלה הייתה דווקא מבוססת, משכילה, ובקלות היא יכלה לחוות חיים אחרים שיש בהם נערות משובבת, אהבה, השכלה, חיי משפחה, ובסך הכל קיום ראוי. מה שקרה הוא המלחמה. המלחמה טרפה את הכל, "שחקה את נעוריה, קרעה אותם לגזרים", והפכה אותה ועוד אלפים רבים שכמותה לצל. לא מדובר אפילו על ייאוש, או מרירות, אלא על קיום חסר רצון ותודעה, קיום של גוויה, "היא מרגישה באה בימים ועייפה, חסרת תועלת ורמוסה, חסרת חשק…. אין לה כל רצון להילחם שוב, להתאמץ שוב. רק לנשום בשקט, לחלום בהקיץ, לעשות את מלאכתה, להשקות את העציצים בחלון, לא לרצות דבר, לא לבקש דבר" (עמ' 29). צוויג מבהיר לנו בכמה סצינות חזקות שעוני מחפיר הוא לא רק מצב חומרי עלוב, הוא לא רק חסר חדווה וחיות, הוא גם מהווה מחסום של התודעה ושל העצמיות ומביא להתנוולות האדם, ולהפיכתו למעין מכונה העוסקת בהישרדות שלה ותו לא.

ואז מגיע המכתב הגואל, הזמנה לנפוש במלון יוקרה בהרי האלפים עם הדודה הנשכחת מאמריקה, הנה ההזדמנות להפוך מאביזר דואר שחוק ומאובק לאישה צעירה. ואכן כך קורה, הבגדים, השמלות החדשות, הגברים הצעירים, האוויר הצח, והנה היא פתאום אחרת. היא פתאום רעננה, צוחקת בחופשיות, שמה לב לנופים, לויטאליות שבה ובסביבתה. ולא, לא מדובר רק בשינוי חיצוני, מדובר בתמורה תודעתית, לא פחות. התודעה שלה עצמה קמה לתחיה. היא הופכת מאובייקט לסובייקט. פתאום היא מבינה שיש חיים אחרים, חיים שראוי לחיות אותם, חיים שנגזלו ממנה.

אלא שבשל נסיבות כאלו ואחרות, מגיעה שעת חצות מוקדם מן הצפוי, וסינדרלה צריכה לשוב לחייה האפורים. לשכניה וקרוביה שממתינים לה בעליבות הקיומית של העוני, עיוורים ולא מודעים לקיומם של חיים מקבילים שנשללו מהם. כאן מתחיל הפיכחון המבעית שלה, היא כבר לא יכולה לשוב למצב הטרום תודעתי שלה "הברייה החדשה, האחרת, המלאכותית והכפולה של תשעת הימים החלומיים, אותה העלמה פון בולן, שאינה קיימת ואף על פי כן קיימת גם קיימת, שוב גוועת בתוכה…. היא מוכרחה לעזוב את ההוויה המאושרת, השמימית, לטובת זחל עיוור הזוחל על הקרקע בלי דעת. כל זה נגמר, ונגמר לבלי שוב… עליה ללבוש שוב את דמותה של אותה הופלהנר המתה! זאת אינה פרידה, זה מין מוות". היא כבר חוותה את החיים במלוא עוצמתם, היא כבר חוותה את התמורה, היא יודעת היטב מה נשלל ממנה, הפיכחון הנורא לא נותן לה לשוב לצינוק האפל, כעת היא לא יכולה לשוב לבערות של טרם המהפך, הידיעה והניסיון הפכו אותה לייצור מוּדע, ולכן היא מעדיפה "לא לראות עוד דבר, לא לקבל עוד דבר במתנה, אפילו לא מאלוהים. לא לשלוח עוד מבט בשום דבר, לא להיזכר שמעכשיו ועד נצח ההרים האלה מיועדים לאחרים, לאחרים מיועדים מגרשי הספורט ומשחקיהם, בתי המלון וחדריהם הבוהקים כמראה".

על הסוף אפשר לדון לא מעט, יש הרואים בסוף איזה סיום הרואי פתוח בסגנון תלמה ולואיז או בוני וקלייד, אבל האמת היא שהסיום של צוויג הוא סגור מאוד. לכריסטינה ולפרדיננד, אותו היא פוגשת בחלק האחרון של הסיפור והוא משמש לה כמעין מורה דרך בעולם של ייאוש מוחלט, אין באמת אפשרות אחרת. פרדיננד, בלי לומר זאת בפירוש מבהיר לה שאין שום מפלט מהחיים, אין שום דרך אחרת אלא המוות, או החופש המוחלט, מהשלטון, מהמצב הכלכלי, מהאידאות ואפילו החופש זה מול זו. העמידה המוחלטת מול העצמי, בצורה שלמה ואוטונומית, זו היא התמורה המוחלטת, כשמו המקורי של הספר. צוויג בסופו של דבר הוא הומניסט ולכן הוא מאמין שהחופש אפשרי גם בעולם קודר מאוד, אפשרי, ולו לזמן מה.

לפני שנה•
★★★★★
•יוסף
הנערה מהדואר

הנערה מהדואר

סטפן (שטפן) צווייג

התעוררתם בסביון. לא, סליחה, בבוורלי הילס. וואלה. מה תרצו לארוחת בוקר? מה תרצו ללבוש? את מי לפגוש?
הנערה שמצייר צווייג ברומן "הנערה מהדואר" היא נערה ממוצעת, נעימת מראה, פשוטת משפחה ודלת אמצעים. היא מגיעה בהזמנה של דודתה, שמעולם לא הכירה, לחופשה במלון ולחיי רווחה שמעולם לא הכירה אבל במהרה התמכרה אליהם, ובמהרה נבעטה מתוכם אל דלותה שלה. צווייג יוצר כאן רומן חברתי המתאר את חיי החברה של אוסטריה אחרי מלחמת העולם הראשונה, ולא חוסך שבטו. צווייג כמו קרא את דירקהיים ואת ראשוני הסוציולוגים ומתאר לנו, הקוראים, כמה קל להתדרדר במורד החברה כאשר אין לך בעצם כל סיכוי הגון להצלחה.
הספר התכתב לי מאוד עם הרומן האוטוביוגרפי (והמומלץ!) של צווייג - העולם של אתמול, ועם זאת הצלחתי להתמכר גם לנערה מהדואר, לפתח כלפיה סימפטיה (לצערי לא רגשות עמוקים של ממש, אבל לא נראה שצווייג ממש ניסה לגרום לי להיקשר אליה עמוקות).אני מודה שכמי שבאה לעולם כמה עשורים טובים אחרי מותו של צווייג בהתאבדות במלחמת העולם השניה, אני לא ממש מצליחה לקרוא את הספרים האלה שלו בלי ללחוש לו באוזן: "זה מוציא אותך מדעתך? חכה, חכה..."

ממליצה לכם.
שווה קריאה, ראוי בבוורלי הילס, אבל לא חובה ;)

לפני 4 שנים•
★★★★★
•זרש קרש
הנערה מהדואר

הנערה מהדואר

סטפן (שטפן) צווייג

קראתי רבות מהנובלות של צווייג, ובספר הזה היה משהו שונה, מיואש וחסר אונים, אפילו אנרכיסטי. לא הופתעתי כשקראתי כי על הרומן הזה עבד בשנותיו האחרונות לפני התאבדותו תוך כדי מלחמת העולם השניה.
הספר מתרחש מספר שנים אחרי סוף מלחמת העולם הראשונה באוסטריה, כאשר המלחמה אומנם הסתיימה, אך המצב הכלכלי קשה מנשוא. גיבורת הספר היא כריסטינה, בת 28, שאיבדה את עלומיה ואת שמחת חייה בעקבות השנים הקשות, עובדת עבודה אפורה ומונוטונית בסניף הדואר בעיירה שכוחת אל שבה היא גרה עם אימה החולנית והתלויה בה. צווייג מפליא לתאר את עליבות חייהן ואת חוסר התוחלת.
קטע כה חזק בעיני מהספר שמתאר את העליבות יפה שמתואר מאימה של כריסטינה:
היטב היא יודעת שלא תאריך ימים. מזל גדול שאחרי קריסת המונרכיה עוד הצליח גיסה הפקיד הממשלתי הבכיר לדלות מן הערבוביה משרה בדואר לכריסטינה, אמנם תמורת שכר עלוב ובחור נידח ושכוח-אל כזה ואף על פי כן: קצת בטחון, כמה רעפים מעל הראש, מעט מרחב לנשימה, די הצורך כדי לחיות ובעיקר כדי להתרגל מראש לארון הקבורה הצר ממנו.

בעקבות הזמנה שכריסטינה מקבלת מקרובת משפחה עשירה, היא מבלה תקופה קצרצרה במלון יוקרתי באלפים השוויצריים שם לראשונה היא מבינה עמוקות את ההחמצה שבחייה ואת העליבות שבהם.
ההבנה שלה בראותה את המעמד הגבוה ופזרנותו החי חיים יפים וחסרי דאגות לעומת אופן חייה הכה סגפני ודל באמת שוברת את הלב, וממנה כריסטינה כבר לא תוכל לחזור לחייה הקודמים.
הספר מתאר במקרה את כריסטינה, אבל בעיני הוא בעצם מתאר דור שלם שהקריב את חייו במלחמת העולם הראשונה הכה מיותרת, בין אם במוות תוך כדי לחימה, ובין אם במוות נפשי בהמתנה למוות החיצוני מרוב ייאוש. על האנשים הצעירים שמשמשים ככלי שרת עבור מדינאים שמובילים מדינה למלחמה לעתים תוך אדישות על ההשלכות על כל אדם ואדם מהמלחמה.

ספר שיישאר לי בלב להרבה זמן, מומלץ ומעורר מחשבה.

לפני שנה•
★★★★★
•מירית
הנערה מהדואר

הנערה מהדואר

סטפן (שטפן) צווייג

כמה פיללתי , שכמו בכל סיפור סינדרלה, לנערה מהדואר , כריסטינה, יקרה נס שיגאל אותה מהמלכודת האכזרית שטמנו לה החיים, מהמבוי הסתום בו היא נתונה. אך העוני משתק את חייה, חונק אותה ולא מותיר לה מקום לתקווה. כמה יכלו חייה להראות אחרת אילו רק שפר מזלה או אולי גורלה? כי במו עיניה היא ראתה איך כריסטינה האחת – השפופה והשקופה יכולה בקלות להפוך לכריסטינה האחרת – פורחת ושוקקת חיים, אילו רק התפאורה היתה שונה.
בשפה מופתית וקולחת מכניס אותנו צוויג לתוך ראשה של כריסטינה, לנימי נפשה; גם כשהיא בעליבותה -בדירתה המעופשת והמדכאת או במשרד הדואר המשמים בו היא עובדת, וגם כשהיא לכאורה במרומה- במלון המהודר בשוויץ, חיה את חיי החברה הגבוהה.
הספר הזה כתוב בצורה גאונית וקשה להאמין ששפת המקור שלו אינה עברית- מלאכת התרגום בו היא יוצאת דופן.
התמוגגתי מקריאתו מהעמוד הראשון ועד האחרון. אם היו יותר מ 5 כוכבים הייתי ללא ספק מעניקה לו.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אורית זיתן
הנערה מהדואר

הנערה מהדואר

סטפן (שטפן) צווייג

אני שורדת. כבר כמה שנים טובות שאני לא ממש חיה. בעצם אולי אף פעם לא באמת חייתי. דור שני, עם אמא שעברה את המצור בירושלים. לחסוך לחסוך לחסוך שיננו באוזני, אף פעם אי אפשר לדעת מתי לא יהיה. מותגים? הצחקתם אותי. נעלים- רק אצל הפרסי במדרחוב אחרי ויכוח קולני ואיום של אמי שתצא מהחנות. איך שנאתי לקנות בגדים ונעליים. נשבעתי שכשאהיה גדולה אני אקנה מבלי לעמוד על המקח. ועכשיו אני גדולה, והחיים שלי הם אוסף מטלות מתמשך וסיזיפי. אני מחשבת ללא הרף, זמן, פחמימות/אינסולין, כסף. לא הייתי בחופשה ללא הילדים מאז שנולדו. מאז שהגדולה חלתה בסוכרת לא היה רגע אחד שאפשר להרפות. הימים והלילות הם חישובים על גבי חישובים. אני ענייה בזמן. בשינה. מרוששת. ואולי עניה בעיקר בקלילות. אני זוכרת במעורפל שזה לא תמיד היה ככה. שנים שלחיים לא היה כזה משקל על כתפי. אני זוכרת אבל לא מרשה לעצמי להרגיש ככה שוב. אני מפחדת שלא אוכל לחזור ולרתום את עצמי למוסרות היומיום.

ולפעמים אני כועסת יותר מאשר עצובה. כועסת על כל העולם. על חברה שנסעה לסקי באיטליה כלאחר יד באומרה שזו לא ממש חופשה כי זה נופש משפחתי עם הילדים שהם עושים כל שנה. כועסת על סבתות שבאות לקחת את הילדים מהגן ולי אין, כועסת על הורים שקונים פיצה לילד מבלי לעשות על זה דוקטורט, שיכולים לשלוח את הילד לקייטנה מבלי לשלם 5000 שקל לסייעת, שיכולים לישון בבטחה לילה שלם בביטחון שהילד שלהם יקום בבוקר שלם. כועסת. פשוט כועסת. כן, אני יודעת שעלי להיות אסירת תודה על המון דברים, אבל אני בכל זאת כועסת על שהחיים כל כך לא הוגנים.

בהלך רוח זה תפס אותי "הנערה מהדואר". אסור לי לקרוא את שטפן צוויג. הוא נכנס לי מתחת לעור, מרעיל את דמי, גורם לי לצעוד במשעול מסוכן. ההזדהות שלי עם כריסטינה היתה מיידית ומוחלטת. שטפן צוייג כותב על השנים שאחרי המלחמה. לא על סכנת החיים וחרדת המוות, אלא על תוצאות המלחמה שהן מלחמה יומיומית ובלתי אפשרית כדי לשרוד. כסף הוא הדת החדשה.
כריסטינה היא בחורה צעירה לשעבר שאיבדה את נעוריה במלחמה, וגם את אחיה ואביה. היא היחידה שמפרנסת את אמה החולה. כריסטינה בקושי זוכרת שפעם, לפני המלחמה, החיים היו אחרים, שהיא היתה פורצת בקלות בצחוק. כעת היא סינדרלה שמשרתת את כולם- בין אם אלו לקוחותיה בסניף הדואר, ובין אם את אמה החולה. היא גם היפיפיה הנרדמת שכל מאווייה הוקפאו במלחמה. באופן מפתיע היא נזרקת בבת אחת לעושר בלתי נתפס של דודתה שזנחה אותה ואת אמה בכל זמן המלחמה. כריסטינה מתמכרת להרגשה של העושר, לחוסר הצורך בחישובים והתחשבנויות. היא מלכת הנשף, מרוממת מעם. כל משאלותיה מתגשמות עוד לפני שהגתה אותן. היא התעוררה לחיים כמו שחיים אמורים להיות. כשהשעון מורה חצות הקסם פג והיא נזרקת שוב לחייה הקודמים, אבל כעת היא כבר לא יכולה לשאתם. אי אפשר להזיז את הגלגל לאחור. אי אפשר פשוט לישון אחרי שרקדת בעיניים פקוחות לרווחה.

אז כריסטינה כועסת. על הלקוחות בדואר, על אחותה ומשפחתה, על האנשים שסביבה שלא מודעים לדלותם, ועוד יותר על אלו שמעזים להיות מאושרים מחייהם הדלים והפשוטים. כשכריסטינה פוגשת בפרדיננד, גבר שנפצע במלחמה וגם איבד את כספו, ההתלקחות היא בלתי נמנעת.
פרדיננד וכריסטינה מבינים שחיי הנערה מהדואר והחייל השבור בן ה-30 אינם חיים. ככל שימשיכו לעבוד ללא הרף לעולם לא יצליחו לצבור די ממון כדי לחיות את החיים כפי שהם רוצים. היאוש איום כל כך עד שהם מחליטים לשים לשחור הזה סוף. והפתרון שהם חושבים עליו קיצוני, כפי שמתבקש ממצב קיצוני.

צוויג סוחף וקולח ונפלא, עד כמה שאפשר לתאר כנפלא ספר שחור כל כך. הוא שוזר באופן מושלם את הפרטי עם הלאומי. הביקורת שלו על המחיר שגובות מלחמות מהאנשים הקטנים רלוונטית לצערי עד היום. גם הציור הנפלא על הכריכה מחדד את המסר – קווי מתאר של אישה חסרת פנים וגוף עם בגדי נייר שמוצמדים אליה כמו לבובת קרטון. כשם שקל להלבישה ולרוממה כך קל להפשיטה ולהשפילה. אין לה אישיות משלה, הכל נקבע בידי הממון.

ספר מעולה, קל לקריאה ואיום לקריאה בו זמנית.

לפני 11 שנים•בלו-בלו
הנערה מהדואר

הנערה מהדואר

סטפן (שטפן) צווייג

"יותר מתמיד הם מרגישים את כוחו הכביר של הכסף, שכוחו גדול כשהוא ישנו אבל כוחו גדול אף יותר כשהוא חסר."

מסופר על כריסטינה, בחורה ענייה העובדת כמזכירת דואר בכפר נידח. יום אחד מזמינים אותה דודיה לחופשה על חשבונם בבית מלון יוקרתי ומפואר. כריסטינה, שכל 28 שנותיה מעולם לא יצאה מכפרה הקטן, סוחבת על גבה את שנות המלחמה הטראומטיות, נחשפת לעולם שלא הכירה. עולם בו חיים אנשי החברה הגבוהה. המפגש עימם מטלטל והופך את עולמה. כעת כל מה שהכירה נראה כסבל תהומי והיא לעולם לא תוכל עוד לחזור אחורה.

צוויג מעביר פה בצורה כה מדויקת את רגשותיה של כריסטינה הנעה בין שני העולמות. עולם בו בגדיה מרופטים, גבה שפוף וכל רצונה הוא להעלם. לבין עולם בו היא לבושה בבגדי פאר, זוהרת, מחייכת ומגלה אושר מהו. אין ספק שתחושות העליבות, הזרות והבדידות מועברות פה בצורה מדהימה מבעד לעיניה של נערה צעירה. כמה השפעה יש למעמד, לכוח, למה שאנשים חושבים עלינו וכיצד הם תופסים אותנו. ובסופו של יום עד כמה כולנו רוצים להשתייך ולהיות נראים.

הספר כתוב טוב וניכרת טכניקת כתיבה גבוהה ביותר. עם זאת, פעמים רבות הוא לא הצליח לחדור אל מעמקי הנשמה והרגש שלי. חשתי מעין תחושת ניכור, אפילו לאות מסוימת, משהו מעט צ'כובי שנע בין עלילה שלוקחת קדימה לבין עלילה שעומדת במקום. ואז... למרבה ההפתעה, קצת לפני עמוד 200, כמו נפרץ משהו וגל עצום של חמימות שטף אותי. הרגשתי כי המהלך של הדמות הראשית בשיאו כעת ודמותה של כריסטינה הייתה כתובה באופן כה פסיכולוגי, מעניין וסוחף. מפגשיה עם אנשים סביבה נהפכים טעונים יותר, בוגרים יותר וכך גם הספר.

עמודיו האחרונים של הספר נקראו בשקיקה ופתחו צוהר אל עבר סיפור חדש לגמרי שכה היה לי חבל שלא זכיתי שיסופר לי.

"אולי כל זה לא קשה בכלל, אולי החיים קלים לאין שיעור מכפי שחשבתי, צריך רק אומץ לב, צריך להרגיש ולדעת את עצמך ואז יצוץ פתאום הכוח משום מקום."

לפני שנתיים•
★★★★★
•בר
הנערה מהדואר

הנערה מהדואר

סטפן (שטפן) צווייג

לסקאוט היקרה,

לפני שהכרתי אותך, הייתי בודד. זה לא שסבלתי במיוחד מהבדידות, זה פשוט היה המצב. למען האמת, היה לי באותה תקופה בסדר גמור להיות לבד ללא זוגיות, זה היה איזור הנוחות שלי.
אבל אז הופעת באתר. והתחלנו להתכתב. בהתחלה זה היה ידידותי, אבל עצם זה שמדובר באתר באינטרנט, גרם לי להעיז, ולצאת מאיזור הנוחות שלי.
בסופו של דבר גם התחלנו להיפגש. והמפגשים רק הלכו וגברו. והאווירה נהייתה שונה ואחרת. כיום גם אתר סימניה יודע שאנחנו יותר מסתם ידידים וירטואליים שכותבים סיפורים משעשעים ביחד.
כשאני חושב על האפשרות הזו שיום אחד אולי הקשר הזה ייפסק, מאיזו סיבה שלא תהיה, אני חש ריקנות וחרדה. אני מרגיש שהדבר הכי קשה יהיה לחזור לחיים הקודמים שלי, לפני שהכרתי אותך ועברתי בעקבות ההיכרות שינוי חיובי, גם במישור האישי.
את מבינה, פעם להיות בלעדייך זה היה הדבר המוכר, אזור הנוחות. עכשיו להיות איתך זה איזור הנוחות שלי. וללא הקשר הזה שנתן לי המון משמעות לחיים, כלום כבר לא יראה כפי שהיה.

ולמה אני מספר לך את כל זה? כי כשהמלצת לי על סטפן צוויג שבעינייך הוא בין הסופרים הטובים ביותר, ובין היתר גם על ספרו 'הנערה מהדואר', שעיתי להמלצתך, קיוויתי שגם אני אחשוב עליו כמוך, והתחלתי בקריאה.
במהלך הקריאה, הבנתי שאני מזדהה עם כריסטינה, הדמות הראשית בספר, ועם הרגשות שהיא חווה, גם אם אני לא נערה אוסטרית בהירת שיער שעובדת בדואר וחיה עם אמה החולה והענייה מרודה בתנאים לא תנאים שנגרמו עקב נזקי מלחמת העולם הראשונה. יום אחד, כאשר קורה נס ודודתה ודודה מזמינים אותה לחופשה חלומית בשוויץ, והיא נענית לבקשתם, היא נחשפת לעולם של עושר, עולם שהיא מעולם לא ראתה וחוותה. החיים החדשים האלה שהיא טועמת, משנים אותה מהקצה אל הקצה, הן פנימית והן חיצונית. ברגעי האופוריה הללו, חודרים למחשבותיה חוסר השיוויון בין העניים לעשירים. אך מכיוון שבאותו רגע היא נמצאת בצד העשיר, היא שוכחת מהכל. כי טוב לה. אך כשהיא מאבדת בבת אחת בצורה לא צפויה את תחושת האופוריה שלה, כשהחופשה נקטעת לה באחת, היא חוזרת לחיים שהיו לה קודם. אמנם החיים שהיא נזרקת אליהם, הם אותם חיים בדיוק שהיא השאירה טרם יציאתה לחופשה, אך כעת הם נראים לה פי כמה וכמה יותר אפרוריים, דיכאוניים ובלתי נסבלים. העניינים מתפתחים להם, והיא מוצאת את עצמה שוב בסופו של דבר מקווה לחיים אחרים וטובים יותר - רק חבל שהספר הסתיים עם סוף פתוח לחלוטין, וממש כשם שהחופשה הסתיימה לה באבחה אחת, כך גם הספר, עם הסוף הפתוח שלו שמשאיר טעם של עוד...

ראשית ברצוני להודות לך על המלצתך המדוייקת. לא אהסס לומר שמדובר בספר מופתי. דמותה של כריסטינה נגעה לי ללב, וסיפורם של האנשים החיים בקצוות של החברה, "האנשים השקופים", מצליח לחדור לרגשות הקורא. בעקבות המשבר הכלכלי שנוצר עקב מגיפת הקורונה, הספר אף אקטואלי יותר מתמיד. כולנו מבינים שכסף הוא בין הדברים היחידים שיכולים לעשות פלאים ולשנות לאנשים את החיים מן הקצה אל הקצה, לטוב ולרע. טוב, אולי אחרי האהבה (: מי כמונו יודע את זה...

כתיבתו של צוויג מופתית גם כן. קשה לתאר בדיוק כמה, אבל הוא מיטיב לתאר את נפש האדם, ובנוסף כתיבתו חיננית וקלאסית כזו עם ניחוח של פעם, ניחוח שכבר איננו עוד.

לסיכום, תודה רבה על ההמלצה, עכשיו אמשיך לעוד ספר פרי עטו. מקווה שגם את תאהבי את הארי פוטר שאותו אני המלצתי לך, ואולי גם את תכתבי לי מכתב יפה בביקורת שלך עליו...
בין הארי פוטר לבין הספר הזה יש גם נקודת דימיון, מכיוון שגם הארי פוטר חי חיים לא טובים וזוהרים, כשיום אחד גילה את הקסם ששינה את חייו. גם צ'ארלי בממלכת השוקולד, המספר על נער עני שזוכה לבקר במפעל השוקולד הנוצץ של וילי וונקה, עם אותו עיקרון. וכמובן, איך אפשר שלא - הדייג ודג הזהב. משפחה ענייה שקיבלה משאלה מדג זהב שהעשירה אותם. אך הם רצו עוד ועוד, ולבסוף הם איבדו בבת אחת את כל רכושם ונהיו עניים אף יותר, ובעיקר הרבה יותר עצובים ממה שהיו לפני שפגשו את דג הזהב.

דרך אגב - תרצי שנכתוב ביחד סיפור המשך לספר הזה, שיעניק לספר הזה את הסוף הסגור שהוא ראוי לו? זה יהיה נחמד!

אוהב,
זשל"ב



נ.ב - הפעם לא תקבלי ממני הקדשה, כי כל הקטע הזה שכתבתי הוא בעצם הקדשה אחת גדולה...

לפני 5 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
הנערה מהדואר

הנערה מהדואר

סטפן (שטפן) צווייג

אני פותחת את הספר הנערה מהדואר בלי לדעת כמעט דבר על הספר וכמעט כלום על הסופר שטפן צוויג, אם כי אני זוכרת שהורי, ילידי ראשית המאה העשרים, העריצו את כתיבתו. אני מדמיינת נערה שעובדת במשרד ממשלתי אפור ותוהה מה כבר יכול לקרות לה. עד כאן הכול צפוי למדי. אלא שאותה נערה מקבלת לפתע הזמנה מדודתה לצאת לחופשה בת שבועיים במלון פאר בשווייץ – ובעקבות זאת חייה משתנים. לא, היא אינה פוגשת נסיך עשיר שיחלץ אותה מן האפרוריות. היא חווה משהו אחר לגמרי: רגעים של תשוקה, עונג ושמחה שלא ידעה כל חייה. אבל האם זה כדאי? האם כמה רגעים של תשוקה עדיפים על חיים אפרוריים אך בטוחים, שבהם עולם של מלונות בשווייץ פשוט אינו אפשרי – חיים שלאחריהם אי אפשר עוד ללחוץ על כפתור ה־restart ? האם לא רובנו מתמודדים עם הדילמה הזאת גם ב-2026? והאם התשובה של צווייג מספקת גם כיום?
אני סבורה כי תשובתו של צווייג היא שהחיים כשלעצמם אינם העניין; השאלה היא האם אלה חיים ששווה לחיותם, וחיים ששווה לחיות הם חיים של חירות. מנקודת מבט זו, צווייג שואל מהי חירות אמיתית: האם היא אפשרית בעולם מעמדי, המבחין בין פריבילגיים בעלי נכסים לבין חסרי נכסים, בין נשים לגברים ובין אנשים מתרבויות שונות? במבט ראשון נדמה כי צווייג מנסה לומר לנו שהיא אינה אפשרית. כריסטין, סינדרלה החווה שעות של נסיכות, ופרדיננד, הזוכה לרגעי משמעות דווקא בנסיבות הקשות של השבי, שניהם נחשפים לאפשרות של חיים אחרים – אך שבים ונבלמים על ידי נסיבות חייהם והמוסדות החברתיים שאינם מאפשרים מוביליות אמיתית. אך אינני בטוחה שזה כל מה שצווייג מנסה לומר לנו.
סיפורם של כריסטין ופרדיננד ניתן לקריאה כתהליך של חיפוש אחר חירות, המתפתח בשלבים. בתחילת הרומן, כריסטין, העובדת במשרד הדואר האפרורי בכפר שכוח אל, ופרדיננד, המתגייס לצבא בניגוד לרצונו, נושאים את חייהם כפי שהם, כמעט ללא עוררין, כמעט ללא אפשרות לדמיין חלופה ממשית. אולם, נסיבות חייהם חושפות אותם לאפשרות אחרת – ולאחר מכן גם מפרקות אותה. כריסטין מקבלת, כאמור, הזמנה לחופשה במלון מפואר בשווייץ, אך ברגע שהמסכה מוסרת מעל פניה היא מבינה כי תחושת הערך שחוותה הייתה תלויה במבטם של אחרים, ולכן גם שברירית וחולפת. פרדיננד, מנגד, חווה בשבי תחושת משמעות ואף הנהגה, אך עם שובו לחיים האזרחיים הוא מגלה כי הכבוד והערך שהיו לו שם אינם מחזיקים במציאות היומיומית. במובן זה, שניהם אינם רק נחשפים לעולם אחר, אלא גם לומדים שהמשמעות שחוו אינה ניתנת לשימור. זהו רגע של ייאוש תהומי: הם אינם יכולים עוד לשוב לחייהם הקודמים, אך גם אינם יכולים עוד לחיות בעולם המוכר להם כאילו לא נחשפו לאפשרות אחרת. הידיעה שעולם כזה קיים נשארת – אך דווקא משום כך החיים נעשים קשים יותר לשאת.
מתוך הייאוש הזה עולה מחשבה קיצונית על חירות מסוג אחר – החופש להחליט על המוות ו/או על חיים אחרים. דווקא ברגע שבו כריסטין ופרדיננד שוקלים לשים קץ לחייהם, הם חווים לראשונה תחושה של שליטה מלאה: דבר אינו נכפה עליהם עוד, העתיד חדל לאיים, והעולם מאבד מכוחו עליהם. אך מתוך נקודת הקצה הזו מתרחשת תפנית. ההחלטה למות מתחלפת בהחלטה לחיות – לא בתוך המסגרות הקיימות, אלא מחוץ להן. הם בוחרים בבריחה ובפשע, לא כהידרדרות מקרית, אלא כניסיון מודע לפרוץ את גבולות המציאות שנכפתה עליהם. נדמה כי לא במקרה אין הרומן מאפשר להם לממש חירות כזו בתוך הסדר החברתי עצמו; האפשרות לחיים אחרים נפתחת עבורם רק בשוליו, מחוץ לחוק ולנורמה. החירות, עבורם, אינה למצוא מקום בתוך החברה, אלא לחרוג ממנה. בנאום ארוך ומרגש, פרדיננד אינו מנסה לשכנע את כריסטין ללכת אחריו, אינו מבטיח לה חיים טובים יותר, וגם לא מבטיח לה כי תמיד יישארו יחד. להפך, הוא מבקש ממנה לבחור, אך לבחור מתוך חירות אמיתית: לא מתוך פחד, לא מתוך תלות, ולא מתוך הציפיות שמכתיבה החברה, אלא מתוך עצמה. במובן זה, החירות אינה רק יציאה מן הסדר החברתי או השתחררות מערכי הבורגנות עצמם, ובראשם מוסד הנישואים, הנתפס לא כהבטחה לאושר אלא כמסגרת כובלת המכתיבה תפקידים, תלות וציפיות; אלא גם האופן שבו האדם בוחר לחיות, מתוך החלטה פנימית מודעת.
את התהליך הזה אפשר לקרוא גם דרך משל שלושת הגלגולים של ניטשה ב"כה אמר זרתוסטרה". הגלגול הראשון של הרוח מתגלם בגמל, הנושא את עול חייו ומרצה את סביבתו. כך חיים כריסטין ופרדיננד בתחילת הרומן: כל אחד בדרכו מקבל על עצמו את חוקי החברה ואת תפקידו מבלי לערער. בשלב השני, “האריה”, האדם מתמרד. הוא אומר "לא" ל-"אתה חייב", לעולם הציוויים והערכים המוכתבים מראש. האריה אינו יוצר עדיין דבר חדש; תפקידו הוא לשבור, לסרב, להשיג לעצמו את הזכות לומר “אני רוצה”. זהו שלב הכרחי, אך חירותו היא חירות של שלילה בלבד. במובן זה, הרגע שבו כריסטין ופרדיננד – לאחר שחוו רגעים של אושר ומשמעות שנלקחו מהם – מסרבים לשוב אל חייהם הקודמים, הוא רגע “אריה” מובהק. הם אינם יוצרים עדיין חיים חדשים; הם רק מסרבים לקבל את החיים המוצעים להם. השאלה האמיתית היא האם יצליחו לעבור לשלב השלישי – גלגול הילד. ניטשה כותב כי הילד הוא התחלה חדשה, משחק, אמירת “כן” לעולם. האם יצליחו כריסטין ופרדיננד לעבור מן ה“לא” אל ה“כן”? מן הסירוב אל היצירה? הרומן נעצר בדיוק כאן – ברגע המעבר בין המוות לבין החיים, בין הייאוש לבין האפשרות. אולי משום שחירות, כפי שצווייג מציג אותה, אינה מצב שניתן להשיג ולשמר, אלא רגע נדיר שבו האדם חדל לקבל את חייו כמובן מאליו ומעז לדמיין אותם אחרת.
ייתכן שאין זו רק שאלה של ראשית המאה העשרים. אני נזכרת בהורי, ששרדו את המלחמה והחליטו במודע שלא לכפות זה על זו מסגרת נישואים סגורה. גם בעשורים שלאחר מכן, מתנועת ההיפים ועד ימינו, חוזרת שוב ושוב השאיפה לאהבה חופשית ולחיים שאינם כבולים למוסכמות. ואף על פי כן, נדמה כי גם כאשר הגבולות מתרחבים – השאלה עצמה אינה נעלמת. הארכת תקופת הרווקות, ריבוי ההתנסויות והמרכזיות של חוויות מיניות אינם מבטיחים בהכרח חירות עמוקה יותר, אלא לעיתים רק מחליפים מסגרת אחת באחרת. אולי משום כך אין זו באמת שאלה של “או–או” – לא רגעים של תשוקה מול חיים אפרוריים – אלא פרדוקס שיש ללמוד להחזיק את שני קצותיו. החירות האמיתית אינה היעדר מגבלות, אלא היכולת לחיות בתוכן מבלי לאבד את התשוקה ואת האפשרות שהחיים יהיו אחרים. במובן זה, השאלה של צווייג אינה כיצד לברוח מן המגבלות, אלא כיצד לשאת אותן מבלי לוותר על האפשרות לחיים מלאים.

לפני חודשיים•קולומטה
הנערה מהדואר

הנערה מהדואר

סטפן (שטפן) צווייג

ספר טוב ומעורר מחשבות אך לא עמוק מדי ובכל זאת מצויין.
בזמן שקראתי את הנערה מהדואר של סטפן צווייג חוויתי מגוון רגשות שונים. לקרוא את הספר אחרי תומאס מאן בהר הקסמים זו ירידת מתח עצומה והכתיבה הפשוטה פשוט סוחפת.
נותר עלי רושם כאילו הספר עצמו מסרב להיסגר לחלוטין גם לאחר סיומו וטוב שכך שכן הפשע עצמו והביצוע היו הורסים. יש בספר מן מתח שבין חסד לאכזריות, בין אשליה להתפכחות, מתח הנפרש לא רק בעלילה אלא בעיקר בתודעת הדמויות.

יותר מכל, דיברה אלי דמותו של פרדיננד, ראייתו המפוכחת את החיים שלאחר המלחמה (ועוד איזו מלחמה הוא עבר), ראייה כמעט קרה של הקיום. המונולוגים שלו היו מנוסחים באופן מדויק, הוא שם את גבולות החירות האנושית על השולחן.
כאשר הוא מצביע על כך שהחירות היחידה שנותרה לאדם היא החירות למות, עולה הד לאותה שאלה יסודית שמנסח אלבר קאמי במיתוס של סיזיפוס רק שכאן השאלה פחות תאורטית אלא שעומדת כעמדה קיומית חריפה ואולי אף בלתי נסבלת.

אצל צווייג, מחשבה זו אינה מתגלגלת לכדי מרד או אבסורד, אלא נשארת תלויה כאפשרות (נחשו מדוע). אולי משום כך הסיום נותר סתום וללא הכרעה אלא כהכרעה בפני עצמה: סירוב להעניק לקורא נחמה של פתרון ממש כפי שבחר בעצמו.
הספר חורג במידת מה מן המידה הצורנית המוכרת של צווייג: הוא נפרש לאורך רב יותר מן הנובלות הדחוסות והמדויקות שבהן הצטיין, ולעיתים נדמה כי ההתרחבות הזו אינה מקרית אלא הכרחית אך עלי להודות שלעיתים הוא הרחיב מדי ואולי בכוונה, צריך לתת לספר לשקוע קצת יותר בתודעה על מנת להבין את הסופר המדהים הזה כנראה, אני מניח שהוא כתב באריכות הפעם בכדי לאפשר לתודעה להתעכב, להסס, לשקוע.

ובתוך כל זה, כאמור, מרחף צל ביוגרפי שקשה להתעלם ממנו: הידיעה על סופו של סטפן צווייג ואשתו פשוט כתובה בספר הלכה למעשה, לפחות המניעים שלו וזו מהדהדת בו בדיעבד באופן מטריד. הוא אכן כנראה העמיק בשאלה עצמה: עד היכן נמשכת חירותו של האדם, והאם יש לה גבול שאינו אלא הוא עצמו.
בסיכומו של עניין מדובר בעיני בספר משובח, מדויק ברגש ובמחשבה, הנותר פתוח כפי שראוי לו להישאר.

הציון שלי: 8 מתוך 10
אני בהחלט ממליץ על הספר הזה כספר ביניים ולאלו שמחשבות על עליבות החיים לא מורידה אותם מדי. ספר מצויין מסופר מצויין וכזה שנשאר מהדהד במוחנו גם לאחר הדף האחרון כמו שבדרך קורה לי עם צווייג.

לפני חודשיים•
★★★★★
•פאוסט
דירוג
4.0
לפני 9 שנים

“שטפן צווייג היה בתחילת המאה הקודמת מבכירי הסופרים בשפה הגרמנית. אני תמיד נזכר בספר הנפלא שלו: "העולם”