סימן האזהרה הראשון היה סדרת "הספריה החדשה". זו הסדרה שבה תיאור תקציר העלילה המופיע על הכריכה האחורית אינו תקציר כלל, אלא ניתוח מלא של התמה המרכזית של הספר, מלווה בקלקלני עלילה ובהסבר על ארמזים ספרותיים כאלה ואחרים הנמצאים בתוכו. למה לתת לקורא את הקרדיט על היכולת לנתח, חושב לעצמו מן הסתם מנחם פרי, אם אפשר להאכיל אותו ישירות בכפית? ובכן נאכיל אותו בכפית. נאמר מראש שנעליים אינן נעליים כפשוטן אלא אביזר סימבולי רב משמעויות. זה נכון שאין שום דבר המאלץ את הקורא לקרוא את הכריכה האחורית, ואפשר להתייחס אליה כאל אחרית דבר, אבל ברוב סדרות הספרים הנוהל הוא שהכריכה האחורית אכן מהווה מבוא לספר, ולא סיכום תמציתי ומלומד. רק הספרייה החדשה היא יוצאת דופן.
סימן האזהרה השני היה רשימת השמות והשיוכים בפתיחת הספר. כלל אצבע טוב לסופרת: אם אוסף הדמויות שעליו את בוחרת לכתוב מצריך החזקת רשימה שלהן קרוב לספר כדי שיהיה אפשר בזמינות רבה לבדוק בכל פעם שנדרש מי הוא מי - אז אולי זה יכול להיות רעיון טוב לצמצם את מספר הדמויות. או להקנות להן במהלך העלילה קווי אופי מובחנים.
סימן האזהרה השלישי היה הידיעה הברורה שמדובר בחלק ראשון מתוך ארבעה של סדרת רומנים שזכתה לרעש גדול כשהופיעה, ושהרעש בכלל לא קשור לכך שהכותב או הכותבת מתחבאים מאחורי שם עט ונותרים אלמוניים.
האם הקשבתי לסימני האזהרה? לא. קראתי את הספר, אם כי באיחור לא אלגנטי. זה היה אפילו טיפה מסקרן לדעת על מה הרעש הגדול.
האם אקרא את שלושת החלקים הבאים? לא יודעת. לא סביר. בתחילת הספר מגלה המספרת אלנה שחברתה לילה בת השישים ושש נעלמת כליל, והיא מתיישבת לכתוב את עלילותיהן המשותפות בנאפולי של שנות החמישים ואילך. סוף הספר מגיע והקוראים מגלים בו את לילה, הלא היא "החברה הגאונה" כשהיא בת שש עשרה. לא בטוח שיש לי כוח וחשק לקרוא על עוד חמישים שנה של עלילותיהן הנפרדות והמשותפות. אולי כן, כי זה לא כתוב ממש גרוע. אולי לא, כי אין ממש עלילה.
האם הגיוני לכתוב סקירה על ספר כשקראת רק רבע ממנו? כן, אם הרבע הזה לא עושה חשק להמשיך הלאה בקריאה, אז זה אומר משהו. ואולי לא, כי אם זה כזה ספר לא מעניין, אז אולי גם מיותר לכתוב עליו סקירה.
ספר בסדר כזה. אפשר לקרוא, לא חובה.


















