יצירת מופת מופלאה, כתיבה מרגשת, רומן היסטורי שופע דמויות, תיאורי נוף, אווירה וכל זאת על רקע התקופה של כיבושי נפוליאון באירופה. גיבורו הראשי של הרומן הוא הקונסול הצרפתי בעיירה טרווינקה אשר בבוסניה - ז'אן דאוויל שצריך להתמודד עם השונות בין קבוצות דתיות, אתניות - תורכים, נוצרים, יהודים, אנשי הכנסיה, השלטון התורכי המגולם ברומן ע"י הוזיר - נציגו של השולטן (וכאלו היו 3 בתקוםת כהונתו של דאוויל). כל אחד מהוזירים שונה בתפיסת עולמו ובאופן בו הוא שולט. דאוויל נקרע בין הצורך לייצג כמו שצריך את צרפת לבין מה שקורה בפועל בשטח. תיאור מערכת היחסים שלו עם הקונסול האוסטרי - שכנו והנציג האירופי השני בעיירה שהוא למעשה נציג היריבה של הצרפתים. מעל הכל תיאורי האנשים המופיעים ברומן - המתורגמנים של הקונסולים - אשר מתווכים בינם לבין השלטונות, דמויות אנשי העיירה, דמויות אנשי הדת - הכמרים, הנזירים, דמויות המשפחות - אשתו וילדיו של הקונסול, דמותה הטרגית של אשת הקונסול האוסטרי, תיאורי הנוף והאקלים - כתיבה מפעימה ממש. קטע מרגש בסופו של הרומן הוא תיאור פגישתו עם סוחר העורות היהודי סלומון אטיאס אשר בא להוקיר תודה לדאוויל על יחסו לקהילה היהודית ערב עזיבת הקונסול את תפקידו. אטיאס הקשיש הוא ר' הקהילה היהודית וכאשר הוא שומע על מצבו הכספי הרעוע של הקונסול שלא מאפשר לו אפילו דמי נסיעה עם משפחתו לצרפת - הוא מעניק לו את הסכום הנדרש. אטיאס הקשיש מתרגש כל כך עד שאינו יכול להוציא מילה. המחבר שם בפיו מילים אשר הוא מעריך שזה מה שהוא היה אומר אילו היה יכול. זהו קטע מרגש ובין הרבה קטעים מעולים ברומן הזה. מומלץ בלב שלם.אין להתפלא שספר זה עם עוד שניים של המחבר זיכו אותו בפרס נובל בשנת 1961.

"ימי הקונסולים" הוא השני בטרילוגיה הבוסנית של איוו אנדריץ׳. הטרילוגיה נכתבה במהלך מלחמת העולם השנייה, כל חלקיה פורסמו בשנת 1945 ובשנת 1961 זיכתה את אנדריץ׳ בפרס נובל לספרות. החלק הראשון הוא ״גשר על הדרינה״ והחלק השלישי נקרא ״העלמה״.

הרקע לעלילת החלק השני בטרילוגיה הוא בתקופה שבין 1806 עד 1814, בה צרפת בימי שלטונו של נפוליאון משנה את מאזן הכוחות בין המעצמות הגדולות אוסטריה, תורכיה, רוסיה ובריטניה ומנהלת מסע כיבושים בכל אירופה ואף מחוצה לה.

העלילה מתמקדת בעיר טראווניק שבבוסנה אשר נשלטת ע"י האימפריה העות'ומאנית באמצעות הווזיר שהוא נציגו החוקי של השולטן התורכי.אגב הופתעתי לגלות כי מבטאים "בוסנה" ולא "בוסניה" כפי שמציינת המתרגמת ב"אחרית הדבר".

על רקע התמורות הפוליטיות באזור נשלחים לטראווניק קונסולים מטעם צרפת ומטעם אוסטריה כדי להגן על האינטרסים של ארצם מול תורכיה באמצעות נציגו הווזיר.
הסיפור מתאר את התקופה דרך מערכת היחסים שנרקמת במשולש שבין 2 הקונסולים (בינם לבין עצמם) אל מול הווזיר לאורך כ- 7 שנים. במהלך התקופה התחלפו 3 וואזירים ושני קונסולים אוסטריים ואילו הקונסול הצרפתי שירת את ארצו שם לאורך כל התקופה.

הסיפור מתחלק לסיפורי משנה, מתאר את אורח חייהם של האזרחים הבוסנים העויינים את הקונסולים שנתפסים בעיניהם ככופרים, את העדות השונות כמו הנוצרים (שאוהדים את אוסטריה) והיהודים (שאוהדים בסתר את צרפת) ואת השתלבותן במרקם האנושי והפוליטי בעיר, את אנשי החצר של הוואזירים השונים, את בתי הקונסוליה הצרפתית והאוסטרית ואת ההבדלים ביניהם.

הסופר הכה מוכשר הזה הצליח לתאר את המהלכים ההיסטוריים של התקופה דרך המיקרו קוסמוס של העיר טראווניק בהתמקדו בעיקר בקונסול הצרפתי, אדם שמרן והססן שכל רצונו הוא לשמור על הקיים ופוחד מכל שינוי קל שבקלים, לרבות התחלפות של ווזיר או קונסול אוסטרי.
באמצעות הלכי הרוח והמחשבות של הקונסול הצרפתי הסופר הופך את הסיפור מרומן היסטורי גם לרומן פסיכולוגי מהמעלה הראשונה.

מאד התרשמתי מהחלק הזה, הוא פחות רווי באכזריות קיצונית כמו בחלק הראשון שכלל, בין השאר, תיאורי זוועה של עינויים והוצאות להורג, ולדעתי גם החלק הזה ראוי לחמישה כוכבים מנצנצים.

ימי הקונסולים הוא ספרו השני של איוו אנדריץ' אותו אני קורא ונהנה. התקופה בה הספר עוסק היא ראשית המאה ה-19 והמקום הוא בוסניה אשר בעת ההיא הייתה תחת השלטון העותומני וברקע כמובן תקופת כיבושיו של נפוליאון.

יש הרבה במאוד ספר הזה: תיאורים של נופיה של בוסניה והבלקן, גלריה מרשימה של דמויות אשר אותן מיטיב אנדריץ' לתאר, בעיקר דמויות אשר מתקשות להשלים עם המציאות המשתנה לנגד עיניהן ומתעקשות לדבוק בהרגלים הישנים והלא בהכרח טובים, אך יותר מכל מצאו חן בעייני בספר ההתנגשות והמפגש בין התרבויות השונות, נושא בו עוסק אנדריץ' גם בספר הקודם שלו שקראתי, "גשר על הדרינה".

נציגי התרבויות השונות הם הקונסולים השונים המגיעים לבוסניה: הקונסול הצרפתי, הקונסול האוסטרי וכמובן הווזיר הטורקי השליט במקום, נציגה של האימפריה העותומנית.

אנדריץ' מתאר בצורה נפלאה כיצד הקונסולים הצרפתי והאוסטרים חולמים כל אחד על פריס ועל וינה בעוד הווזירים הטורקיים חיים בפחד מתמיד מפני התככים בצמרת השלטון באיסטנבול, תככים אשר יכולים לקבוע את גורלם ואשר עליהם אין להם יכולת להשפיע.

הדיאלוגים השונים ביניהם מרתקים: הם כמובן אינם אומרים את אשר הם מתכוונים לומר או חושבים בליבם אלא אך ורק את הדברים אשר יקדמו את האינטרסים אותם הם מייצגים. לעיתים קרובות הם חשים סלידה עמוקה אלו מאלו אך המציאות כופה עליהם לקיים מערכת יחסים בעלת כללים וחוקים ברורים. המאבק בין המזרח והמערב או אם תרצו בין הנצרות לבין האיסלם, נושא שבימינו הוא אקטואלי מתמיד, מתואר כאן בצורה נהדרת.


לא זכור לי שקראתי ספר של סופר כלשהו המיטיב לתאר מאיוו אנדריץ' את הנושא הזה של מפגש בין תרבויות שונות וכנראה שלא לחינם זכה מר אנדריץ' בפרס נובל לספרות.

תרשו לי לסיים בציטוט מתוך הספר: "כולנו הולכים בדרך הנכונה וכולנו נהיה מופתעים כשניפגש. כי לאן שלא נלך וכל כמה שלא נתעה, ניפגש לבסוף כולנו ונבין איש את אחיו. זו תהיה פגישה משמחת ותשועה מהוללת". ונאמר אמן.

מומלץ ביותר לא רק למי שחובב רומנים היסטוריים, כמוני.

בוסניה. כל מי שהיה בר דעת בשנות ה-90 של המאה הקודמת, הכיר היטב את המילה הזו. חבל ארץ זה הוזכר לא לטובה כמעט בכל מהדורת חדשות במשך רוב העשור ההוא בדרך כלל עם התוספת 'הרצגובינה'.


באותה התקופה, גם אני וחבריי שהיינו אז נערים שמענו על בוסניה כל יום. רובנו לא תפסנו את גודל האסון שפקד את האזור שהיה מכונה עד אז 'יוגוסלביה' ולא היינו מסוגלים לגבש דעה על המתרחש הרחק, במקום שלא ידענו אפילו היכן בדיוק הוא נמצא על המפה. אך שמה של בוסניה חדר למוחנו וגם אנחנו עשינו בו שימוש, במיוחד בבדיחות הדעת (היי אתה, בוא סנייה!).


זה היה זמנם של הפירוקים הגדולים במזרח אירופה. זמן קצר לפני כן התפרקה ברה"מ וגם צ'כוסלובקיה סיימה בשקט את הקריירה כמדינה מאוחדת. הפירוק של יוגוסלביה היה האלים והנורא ביותר. ואני בזמן שטיפחתי תקוות להתקדמות ביחסים עם ידידות חצי אנורקטיות אך בעלות גומות החן המדהימות ביותר בעולם והתמודדתי עם אי אלו תסביכים עם עצמי, אפילו מצאתי זמן להצטער על כך. חרה לי שאנשים שכה קרובים אתנית ותרבותית, מדברים כמעט אותה שפה, מתעסקים בזוטות ומחפשים סיבות לשנוא אחד את השני במקום לבנות משהו גדול יותר יחד.


אז על מה הספר (שקיבלתי במתנה לפני 15 שנה והמתין עד כה לתורו)?
בחבל בוסניה (בוסנה על פי המתרגמת) שוכנת עיר ושמה טרווניק. זהו מקום מושבו של הווזיר מטעם השלטון העות'מני ששולט ביד רמה על מה שמכונה יוגוסלביה. בטרווניק, שהינה עיר נידחת בכל קנה מידה וסביבותיה, חיים אנשים המשתייכים לארבע דתות. הבוסנים והתורכים המוסלמים, הנוצרים הקתוליים, אחיהם האורתודוקסים והיהודים.
היחסים ביניהם מרתקים ומלאי דקויות. אולם יש דבר אחד שמשותף לשלוש עדות מתוך הארבע – הרצון שהכל יישאר כפי שהיה. השינויים שנואים עליהם ואין הם מייחלים להם גם אם הם מבשרים שיפור תנאי חייהם ויותר חירויות.


לאותה העיר מגיע דאוויל – צרפתי שגילו קרוב לארבעים ובהמשך מצטרפים אליו אשתו וילדיו. דאוויל , סופר אידאליסט בימי המהפכה הגדולה הינו אדם רגיש אך הופך ציני ומתייחס בבוז לעם הבוסני ודרכיו. עוזרו הצעיר דה פוסה מבריק ומוכשר ממנו כמעט בכל, סקרן, יצרי ותאב חיים. הוא חוקר את סביבתו ללא דעות קדומות, בגובה העיניים. צרפת של נפוליאון שלחה את הקונסול על מנת להפגין נוכחות, כוח ולקדם את ענייניה המסחריים והצבאיים מול האימפריה העות'מנית.


האוסטרים אינם רוצים לפגר ושולחים נציג משלהם – פון מיטרר המרובע עם אשתו הצעירה הנוירוטית, הנוחה להתאהב בגברים צעירים, ובתם הקטנה.
שתי הקונסוליות אמנם מייצגות מדינות עוינות זו לזו, אך הם האירופאים היחידים ברדיוס אלפי קילומטרים ולכן בלי משים נמשכות הן האחת אל השנייה.


הרומן פורש את תולדות שהותם של אירופאים אלה בחבל ארץ פראית ועוינת זו בעלת האקלים הקשה. יחסיהם עם הנוצרים הקתוליים מסובכים, שכן הם רואים בצרפת מדכאת הכנסייה, אך גם מאוסטרים הם אינם מתלהבים יתר על המידה. האורתודוקסים תולים כל תקוותיהם ברוסים.



יחס הווזירים אל דאוויל תלוי בכוחה של צרפת באותה העת. עם זאת הוא מצליח לקיים יחסי ידידות כנים עם חלקם. האוכלוסייה המוסלמית לעומת זאת בזה לו בכל עת. הסרבים הגאוותנים מורדים בטורקים בכל הזדמנות במלחמה אכזרית שלא נגמרת והאירופאים מוצאים עצמם מעורבים שלא ברצונם במערבולת דמים זו.


החבורה האירופאית חווה בטרווניק מפחי נפש, טרגדיות אישיות, אהבות נכזבות. הם באים במגע עם טיפוסים מפוקפקים ומוזרים – מעין אירופאים לשעבר שאימצו לעצמם את דרכי ההתנהלות הטורקיים, אך עדיין לא שכחו לגמרי את מקורם. מה שמייחד את כל הנתינים המערביים בין אם אלה האוסטרים או הצרפתים, זו הכמיהה לעזוב לאלתר את המקום הזה שאין הם מצליחים להשתלב בו ולהבינו על אף כל הניסיונות.


הקהילה היחידה שאהדתה הזהירה לצרפתים אינה מוטלת בספק היא הקהילה היהודית. הם אלו שגם מושיטים עזרה לקונסוליה בעת דעיכת נפוליאון ומשבר הפוקד אותה. סובלים בשקט מאכזריות ויחס חשדני מצד השלטונות הטורקיים, זועקים הם בדרכם לארץ החופש שנחשפו אליה דרך דאוויל ומבקשים בשקט, בלי לומר במפורש – "שמעו אותנו, אל תעזבונו שוב לבד במקום הזה". המונולוג שזקן הקהילה סלומון אטיאס כאילו פורש בפני דאוויל מרגש עד דמעות. בכלל נראה שיחסו של המחבר אל היהודים הוא אוהד ביותר.
הספר נכתב ב-1942 ובהקשר זה בלי משים חשבתי על מה שעבר על עמנו בעת ההיא – דבר שהגביר עוד יותר את כוח מילותיו של אטיאס.



הספר מתקדם כספינת מפרש איטית הנתונה להשפעות הרוחות ומפליגה אל עבר יעדה בעצלתיים. התיאורים של הטבע ודיוקני הדמויות שבו נעשים ביד אומן על ידי אנדריץ', אך בו בזמן הם ארוכים, חוזרים על עצמם עד שלעיתים הופכים לטרחניים ממש.
בקטעים אחדים הספינה הופכת לסירת מנוע ומתחילה לשוט במהרה, לטלטל את הקורא וקשה להפסיק את ההפלגה הזאת שהופכת מרתקת באמת.


בכתיבה ויכולת להביע תובנות פסיכולוגיות של אנדריץ' יש את כל המרכיבים שמזכים את הסופרים בפרס נובל (מה שאכן קרה ב-61'). אולם, איטיותו של ספר, חזרה מרובה על אותם המוטיבים ולפעמים על אותם המילים ממש, לא מנעה ממני ליהנות ממנו, אך זה היה עם מעט להט וכמיהה אליו. עם זאת בסוף, אני מודה שאנדריץ' הוא סופר גדול ומתכוון לקרוא עוד מיצירותיו בעתיד.

Travnička hronika
547 עמודים.

רומן פוליטי מרשים מאד שעוסק באירופה השסועה והקרועה, כאשר נפוליאון כבר נחלש וכוחות חדשים מאיימים לשנות את מערך הכוחות המוכר (למשל פחד מכוחה של האימפריה העותמנית). הייחוד של הספר הוא בתיאור מבריק של הדיפלומטיה האירופאית, כמעין הצגה אין סופית של תככים, בוגדנות וחולשת דעת. אבל יש ברומן יותר מזה: לדעתי גלריית הדמויות המבריקה של הספר מצליחה לשלב היטב בין האנושי והפוליטי, אנדריץ' נע כל הזמן בין הסיפורים הקטנים המעצבים את נפש הדמויות ובין המעורבות שלהם במאבק הגורלי על עתידה של אירופה. אני לפחות, וזו דעה אישית, מצאתי ברומן העשיר הזה לקחים מרתקים על בני אדם שלא יכולים להכיר בעובדה שעולמם שוקע, לא יכולים לשנות הרגלים ישנים, ובעיוורון שוקעים ביחד איתו.ספר שלא שוכחים מהר.

מעטים הסופרים שקראתי אשר מצליחים לרדת לדקויות עדינות ומורכבות כל-כך של נפש האדם. אנדריץ' ניחן ביכולת לחוש הבנה כלפי כל דמות ממש, כולל דמויות "שליליות" במובהק, או ביזאריות למדי. 'ימי הקונסולים' (בדומה ל'גשר על הדרינה' שמתפרש על פני תקופה רחבה בהרבה) עוסק במציאות המורכבת של ארבע עדות דתיות מסוכסכות זו עם זו, החיות יחד בצפיפות בבוסניה של ראשית המאה ה-19: המוסלמים, הקתולים, הפרבוסלווים והיהודים. המבט היחודי שלו משקיף מלמעלה על הקיום האנושי באופן מלא חמלה, ורומז כי למרות היריבויות והשנאות, "בסוף, בבוא הקץ האמיתי והסופי, יתברר שבכל זאת הכל היה לטובה והכל עתיד לבוא על מקומו בשלום". להרגשתי יש ברומן הזה, שלכאורה עושה את מלאכתו בצניעות ו"רק" משלב את סיפורן הפרטי של המון דמויות שהגורל שזר וסיבך את חייהן יחדיו, ממד רוחני עמוק.
במאמר מוסגר, מפתיעה הזווית ממנה בחר אנדריץ' הבוסני להציג את בני מולדתו: הרוב המוחץ של גיבורי הספר הם פקידים שלטוניים או קונסולריים ממערב אירופה וכן מבירת האימפריה איסטנבול, שנשלחו או נקלעו נגד משאלת ליבם לעיר השדה הבוסנית, ולא מפסיקים להתלונן על ארץ זו, שאקלימה אכזרי ותושביה שחצנים, עקשנים, פראיים ורעי מזג. ולמרות הכל, משהו בכתיבתו מצליח בכל זאת להעביר בדרך עקיפה את אהבתו למולדתו ולאנשיה. ספר נפלא.

כבר נכתבו כאן ביקורות יפות ולכן אכתוב בקיצור. איוו אנדריץ זכה בפרס נובל על כתיבת. מודה שלא שמעתי עליו לפני שנתקלתי בספר "גשר על הדרינה" את "ימי הקונסולים" כבר חיפשתי, אם כי לא ידעתי מה רק רציתי להמשיך בתענוג אז חיפשתי עוד ספר של אנדריץ ומצאתי בספריה את "ימי הקונסולים" בעודי קוראת בו הזמנתי באינט. את "העלמה" גם כן שלו. כשמדובר בספרי מופת, קלסיקה נפלאה מתכוונים בין היתר לכתיבתו של אנדריץ. שני הרומנים שקראתי שונים מכל מה שקראתי לפניכן משום שגיבורי הרומנים האלה הם מקום בזמן נתון ואוכלוסייתו המורכבת משלושת הדתות אילם נצרות ויהודים בודדים. היחסים בין התושבים לבין עצמם, לבין השלטון הטורקי יחסם לזרים, תקוותיהם, חלומותיהם ומצוקתם. גם לטבע תפקיד לא מבוטל לכשעצמו ובהשפעתו על תושבי המקום. הטבע לא חס על אף אחד שם ומי שלא צולח את התקופות הקשות של קור עז, חסימת מעברים ורעב לא שורד. ה"גשר על הדרינה" מוסיף על גיבורי המקום גם את סיפורו של הגשר והשפעתו על חיי האנשים שחיו בקרבתו. למרות שאלה שני ספרים שונים ומתרחשים במקומות שונים, "ימי הקונסולים" בטרווניק שבבוסניה בתקופת המלחמות הנפולאוניות ואילו "גשר על הדרינה" מתרחש בוישגראד לאורך תקופה ארוכה של כ-350 שנה מראשית בנייתו של הגשר ב1566 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אי אפשר שלא להתבסם מטביעת עטו המופלאה והיחודית של הסופר הזה. קראתי ש"העלמה" שונה משניים אלה אך יש לי ממנו צפיות גבוהות. ממליצה בחום.

"ימי הקונסולים", אחד משלושה רומנים גדולים שתורגמו לעברית שאותם כתב איוו אנדריץ' ובזכותם זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1961. השניים האחרים הם "הגשר על הדרינה" ו"העלמה". את שלושתם קראתי ושלושתם השאירו בי רושם עמוק. על השמיים האחרים אכתוב גם כן ביקורת קצרה.
"ימי הקונסולים" הוא רומן היסטורי ופסיכולוגי המתאר את המאבק/עימות הכמעט נצחי בין המערב האירופאי הנוצרי המיוצג על ידי הקונסול הצרפתי והאוסטרי לבין הלבנט הטורקי, המיוצג על ידי הווזירים הטורקים. תקופת הרומן היא תחילת המאה ה- 19, ימי שלטונו ומלחמותיו של נפוליון בונפרטה.
המאבק הלא אלים אך מתוח, מתרחש בעיירה בוסנית, טרווניק. כך מוצר מצב שתושבי הבלקן, נמצאים בין הפטיש לסדן והם אלו שסובלים, הם אלו שנשכחים והם אלו שבסיכומו של דבר הקורבן של כל שקורה בצורה אלימה.
הרומן עשיר בסיפורים על בודדים ועל קבוצות אתניות שונות הדרות בכפיפה אחת ואלו מול אלו עומדים בפני התמודדויות שונות. הרומן מלא בתיאורי נוף, סיפורים משעשעים ומערכות של יחסים בין אנשים.
חלק חשוב יש ליהודים ביצירה (ובשאר היצירות של אנדריץ'). הם מוצגים כמשכילים, כשורדים, אך יש להם את געגועיהם למולדתם, ממנה גורשו, ספרד. אף הם סבלו מידי השלטון הטורקי האכזר קך בחוכמתם ועיקשותם, שרדו אותו בהצלחה.
לאורך כל הספר מתמודד הקורא עם המתח הקיים בין הקונסולים לבין עצמם, בין הקונסולים לווזירים הטורקים ובין הכתות האתניות לבין עצמן.
"ימי הקונסולים", בעיני יצירת מופת.

ספר יפיפה, אפשר פשוט לקרוא בו ולהנות מעצם התאורים היפים של הנופים הדמויות השונות, הירידה לפרטים של השונויות בין סוגי האנשים והתרבויות, מזרח ומערב, מעמדות חברתיים שונים, הכל מתואר בשפה עשירה ובדקויות.