בוסניה. כל מי שהיה בר דעת בשנות ה-90 של המאה הקודמת, הכיר היטב את המילה הזו. חבל ארץ זה הוזכר לא לטובה כמעט בכל מהדורת חדשות במשך רוב העשור ההוא בדרך כלל עם התוספת 'הרצגובינה'.
באותה התקופה, גם אני וחבריי שהיינו אז נערים שמענו על בוסניה כל יום. רובנו לא תפסנו את גודל האסון שפקד את האזור שהיה מכונה עד אז 'יוגוסלביה' ולא היינו מסוגלים לגבש דעה על המתרחש הרחק, במקום שלא ידענו אפילו היכן בדיוק הוא נמצא על המפה. אך שמה של בוסניה חדר למוחנו וגם אנחנו עשינו בו שימוש, במיוחד בבדיחות הדעת (היי אתה, בוא סנייה!).
זה היה זמנם של הפירוקים הגדולים במזרח אירופה. זמן קצר לפני כן התפרקה ברה"מ וגם צ'כוסלובקיה סיימה בשקט את הקריירה כמדינה מאוחדת. הפירוק של יוגוסלביה היה האלים והנורא ביותר. ואני בזמן שטיפחתי תקוות להתקדמות ביחסים עם ידידות חצי אנורקטיות אך בעלות גומות החן המדהימות ביותר בעולם והתמודדתי עם אי אלו תסביכים עם עצמי, אפילו מצאתי זמן להצטער על כך. חרה לי שאנשים שכה קרובים אתנית ותרבותית, מדברים כמעט אותה שפה, מתעסקים בזוטות ומחפשים סיבות לשנוא אחד את השני במקום לבנות משהו גדול יותר יחד.
אז על מה הספר (שקיבלתי במתנה לפני 15 שנה והמתין עד כה לתורו)?
בחבל בוסניה (בוסנה על פי המתרגמת) שוכנת עיר ושמה טרווניק. זהו מקום מושבו של הווזיר מטעם השלטון העות'מני ששולט ביד רמה על מה שמכונה יוגוסלביה. בטרווניק, שהינה עיר נידחת בכל קנה מידה וסביבותיה, חיים אנשים המשתייכים לארבע דתות. הבוסנים והתורכים המוסלמים, הנוצרים הקתוליים, אחיהם האורתודוקסים והיהודים.
היחסים ביניהם מרתקים ומלאי דקויות. אולם יש דבר אחד שמשותף לשלוש עדות מתוך הארבע – הרצון שהכל יישאר כפי שהיה. השינויים שנואים עליהם ואין הם מייחלים להם גם אם הם מבשרים שיפור תנאי חייהם ויותר חירויות.
לאותה העיר מגיע דאוויל – צרפתי שגילו קרוב לארבעים ובהמשך מצטרפים אליו אשתו וילדיו. דאוויל , סופר אידאליסט בימי המהפכה הגדולה הינו אדם רגיש אך הופך ציני ומתייחס בבוז לעם הבוסני ודרכיו. עוזרו הצעיר דה פוסה מבריק ומוכשר ממנו כמעט בכל, סקרן, יצרי ותאב חיים. הוא חוקר את סביבתו ללא דעות קדומות, בגובה העיניים. צרפת של נפוליאון שלחה את הקונסול על מנת להפגין נוכחות, כוח ולקדם את ענייניה המסחריים והצבאיים מול האימפריה העות'מנית.
האוסטרים אינם רוצים לפגר ושולחים נציג משלהם – פון מיטרר המרובע עם אשתו הצעירה הנוירוטית, הנוחה להתאהב בגברים צעירים, ובתם הקטנה.
שתי הקונסוליות אמנם מייצגות מדינות עוינות זו לזו, אך הם האירופאים היחידים ברדיוס אלפי קילומטרים ולכן בלי משים נמשכות הן האחת אל השנייה.
הרומן פורש את תולדות שהותם של אירופאים אלה בחבל ארץ פראית ועוינת זו בעלת האקלים הקשה. יחסיהם עם הנוצרים הקתוליים מסובכים, שכן הם רואים בצרפת מדכאת הכנסייה, אך גם מאוסטרים הם אינם מתלהבים יתר על המידה. האורתודוקסים תולים כל תקוותיהם ברוסים.
יחס הווזירים אל דאוויל תלוי בכוחה של צרפת באותה העת. עם זאת הוא מצליח לקיים יחסי ידידות כנים עם חלקם. האוכלוסייה המוסלמית לעומת זאת בזה לו בכל עת. הסרבים הגאוותנים מורדים בטורקים בכל הזדמנות במלחמה אכזרית שלא נגמרת והאירופאים מוצאים עצמם מעורבים שלא ברצונם במערבולת דמים זו.
החבורה האירופאית חווה בטרווניק מפחי נפש, טרגדיות אישיות, אהבות נכזבות. הם באים במגע עם טיפוסים מפוקפקים ומוזרים – מעין אירופאים לשעבר שאימצו לעצמם את דרכי ההתנהלות הטורקיים, אך עדיין לא שכחו לגמרי את מקורם. מה שמייחד את כל הנתינים המערביים בין אם אלה האוסטרים או הצרפתים, זו הכמיהה לעזוב לאלתר את המקום הזה שאין הם מצליחים להשתלב בו ולהבינו על אף כל הניסיונות.
הקהילה היחידה שאהדתה הזהירה לצרפתים אינה מוטלת בספק היא הקהילה היהודית. הם אלו שגם מושיטים עזרה לקונסוליה בעת דעיכת נפוליאון ומשבר הפוקד אותה. סובלים בשקט מאכזריות ויחס חשדני מצד השלטונות הטורקיים, זועקים הם בדרכם לארץ החופש שנחשפו אליה דרך דאוויל ומבקשים בשקט, בלי לומר במפורש – "שמעו אותנו, אל תעזבונו שוב לבד במקום הזה". המונולוג שזקן הקהילה סלומון אטיאס כאילו פורש בפני דאוויל מרגש עד דמעות. בכלל נראה שיחסו של המחבר אל היהודים הוא אוהד ביותר.
הספר נכתב ב-1942 ובהקשר זה בלי משים חשבתי על מה שעבר על עמנו בעת ההיא – דבר שהגביר עוד יותר את כוח מילותיו של אטיאס.
הספר מתקדם כספינת מפרש איטית הנתונה להשפעות הרוחות ומפליגה אל עבר יעדה בעצלתיים. התיאורים של הטבע ודיוקני הדמויות שבו נעשים ביד אומן על ידי אנדריץ', אך בו בזמן הם ארוכים, חוזרים על עצמם עד שלעיתים הופכים לטרחניים ממש.
בקטעים אחדים הספינה הופכת לסירת מנוע ומתחילה לשוט במהרה, לטלטל את הקורא וקשה להפסיק את ההפלגה הזאת שהופכת מרתקת באמת.
בכתיבה ויכולת להביע תובנות פסיכולוגיות של אנדריץ' יש את כל המרכיבים שמזכים את הסופרים בפרס נובל (מה שאכן קרה ב-61'). אולם, איטיותו של ספר, חזרה מרובה על אותם המוטיבים ולפעמים על אותם המילים ממש, לא מנעה ממני ליהנות ממנו, אך זה היה עם מעט להט וכמיהה אליו. עם זאת בסוף, אני מודה שאנדריץ' הוא סופר גדול ומתכוון לקרוא עוד מיצירותיו בעתיד.
Travnička hronika
547 עמודים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
