מה זה אומר עליי אם כל הספרים שאני כותבת עליהם לאחרונה הם ספרים שאני נדרשת לקרוא בשביל הבגרות? כך או כך, שמחה שהכריחו אותי לקרוא את גטסבי. באופן אישי, אני לגמרי רואה מאיפה מגיעה ההתלהבות על הספר הזה. אז הנה לכם.ן התחלה ברגל ימין- ביקורת חיובית! קוראת, כותבת ונהינת.

אז למה דווקא גטסבי. די זכיתי בלוטו במובן של ספרים לבגרות באנגלית, ציפיתי להיות עוד לבנה בחומה ולקרוא את All My Sons (כמובן שהבעיה היא לא ביצירה, שאני בטוחה שמעולה, אלא בעובדה שזה צפוי וידוע מראש) אבל הופתעתי לקבל את גטסבי הגדול של פ. סקוט פיטסג'ראלד בתחילת השנה. לא ידעתי הרבה על הספר חוץ מהעובדה שהוא מדבר על החלום האמריקני, הוא מתרחש בשנות העשרים ויש סרט עליו עם ליאונרדו דיקפריו וטובי מגוויר.

עתה אכנס לספוילרים בנוגע לסיום הספר. ממליצה לא לקרוא את הסופים של ספרים כמו זו שקראה וכותבת לכם כעת. החיים קצרים וגם הספר הזה! אז קראו את הספר ותהנו ממנו כמו שצריך. (:

אתחיל מהחלק היותר קליל של הניתוח הספרותי. אני אוהבת להוציא את התותחים הכבדים של הביקורת החברתית לקראת הסוף. נתחיל מהאובססיה המוזרה של גאטסבי לעבר ולחזרה בזמן.

זמן…
___
"לא הייתי מגזים בבקשותי אליה," העזתי להגיד. "אתה לא יכול לחזור על העבר."
"לא יכול לחזור על העבר?" הוא קרא בספק, "מה, ברור שאתה יכול." (1)

ברור משלב ראשוני ביותר שלגטסבי יש אובססיה לעבר. כשהוא מבקש מדייזי לעזוב את טום ולהתחתן איתו, הוא לא רוצה שהיא תגיד לטום: "טום, אני מאוהבת במישהו אחר." הוא גם לא מוכן שהיא תגיד לו: "טום, אני לא אוהבת אותך יותר." הוא מתעקש על הניסוח המדויק: "טום, מעולם לא אהבתי אותך".
גטסבי משוכנע שהכל השתבש עבורו בנקודה בה הוא נסע להילחם באירופה, כשנפרד מדייזי לתקופה לא ידועה, חמש שנים לפני אירועי הספר. בחמש השנים האלה, החיים שלה התקדמו בלעדיו; היא התחתנה והביאה ילדה לעולם (חור ענק בעלילה, לגטסבי לא איכפת מהילדה עד כדי כך שאנחנו בתור הקוראים.ות שוכחים שהיא קיימת). למה הוא עושה את זה? למה זה חשוב לו?

זה תלוי אם אתם.ן מאמינים.ות שגטסבי באמת אוהב את דייזי. אדבר על זה עוד בהמשך, אבל כבר אגיד שאם התשובה היא לא - כמו שאני מאמינה- הסיבה שהוא כל כך רוצה לחזור על העבר היא הרצון שלו להגיע למעמד שלה, לעמוד בקצב. הוא רוצה את החיים של העשיריון העליון, והוא רוצה להתחיל את משחק המונופול מ"צא לדרך". אני יכולה להסביר.


…הוא כסף
____
פיטסג'ראלד כתב על גאטסבי ב-1925, אבל הוא לא הפך ללהיט. האהבה התחילה לזרום אל פיטסג'ראלד רק אחרי מלחמת העולם השנייה, לערך. אבל כשהאהבה הגיעה, היא הגיעה ועוד איך; ובכל זאת, זה מה שהיה לפיטסג'ראלד להגיד על זה:

"מכל הביקורות, אפילו האוהדות ביותר, אף אחת מהן לא הבינה על מה הספר". -פ.סקוט פיטסג'ראלד

ולמה?
כי גטסבי זה לא ספר על מסיבות ועל רקדניות פלאפר ואלכוהול. זה גם לא סיפור אהבה רומנטי רומיאו ויוליה סטייל. מעל לכל, גטסבי זה ספר על אנשים שכסף גורם להם לחשוב שהם נעלים על אנשים אחרים.

מהר מאוד בתחילת הספר אנחנו פוגשים את טום ודייזי ביוקנאן, זוג נהנתן, אולטרה-עשיר ולא מאושר. כבר בפגישתו הראשונה עם דייזי מבין ניק, הדובר, שטום מנהל רומן עם מישהי, וזה כל-כך ברור לכולם שזה בקושי סוד. הבחורה שטום מנהל איתה רומן היא מירטל וילסון, אשתו של מכונאי הרכב שלו, ג'ורג' וילסון. מירטל וג'ורג' הם בני המעמד הנמוך וגרים בעמק האפר (2), שכונת העוני. אנחנו לומדים על כך שהם שוכרים דירה ואפילו מאמצים כלב (שאנחנו שומעים עליו רק פעם אחת), אבל עושים כל זאת בסתר.
למעשה, בסצנת המסיבה בדירה אנחנו רואים.ות כמה דברים מעניינים.
אחד, יכול להיות שניק שכב עם מר מקי:"...עמדתי ליד מיטתו והוא ישב בין הסדינים, בתחתוניו, מחזיק פורטפוליו מרהיב בידיו". שאלת הנטייה המינית של ניק (ושל גטסבי) מרתקת, אבל ארוכה ודורשת הסבר מעמיק ולכן אני בוחרת שלא להתמקד בה היום. רק אגיד שזו תיאוריה מוכרת ונכתבו הרבה מאמרים בנושא, ממליצה לקרוא.
השני מדבר על דינמיקת המעמדות שבאה לידי ביטוי בסצנה הזו, באופן ספציפי זו של מירטל וילסון. למקרה ולא הדגשתי את זה; מירטל וילסון ענייה. ענייה על אמת, היא גרה בשכונת עוני שבה "אפר גדל כמו חיטה". אבל באינטראקציה עם המשרתים ועובדי המשק של אותה הדירה, היא מתייחסת אליהם בזילזול וברוע. למה? הרי היינו מצפים שהרקע ממנו מגיעה - מגיעה, לא הגיעה, היא עדיין (!) גרה בשכונת עוני, ומשרתי הדירה נמצאים כל אותו הזמן הזה במעמד זהה לשלה- שתתייחס אליהם בכבוד. אבל לא. היא בוחרת לקחת את מעט הפריווילגיה שכביכול יש לה, ובשביל להרגיש נעלה עליהם, להשתמש בה לרעה.
אבל בואו לא נתבלבל- הפריוולגיה הזו, אם קיימת, אז בקושי. כשניק שואל את חבריה של מירטל למה טום לא עוזב את דייזי ומתחתן איתה, הם עונים לו את השקר שניק עולה עליו מהר מאוד- הם מספרים לו שדייזי קתולית ולכן הם לא יכולים להתגרש. כאמור, זה שקר. אני פה כדי להגיד שהסיבה למה טום לא רוצה להתחתן עם מירטל היא בגלל שהוא לא רואה אותה כשווה לו. נחזור לזה עוד מעט.

דייזי וגטסבי זה סיפור מעניין. אמ;לק- הם נפגשו לפני המלחמה כשהוא היה חייל (3), הוא עזב למלחמה, היא פגשה את טום, הוא קנה לה פנינים, הם התחתנו, גטסבי ערג לה כל השנים האלה.
ניתן להתווכח האם גטסבי אהב את דייזי באמת. נהוג להגיד שהיה מאוהב ברעיון שלה ולא בה בתור בן אדם, ואני מסכימה עם כך. (בתור בן אדם היא בלתי נסבלת, בלי קשר. למה היא כל הזמן לוחשת? מי מדבר ככה?) כסף זה הכל בגטסבי. ולמה? כי גטסבי זה ספר על ה"חלום האמריקני" (שתסלחו לי על השימוש במונח הזה, אני לא אוהבת אותו)- האמונה שאם אתה עובד קשה מספיק, אתה תנצח במשחק הקפיטליזם. דייזי היא המושג הזה בשבילו. האור המנצנץ שמסמל את הכניסה לביתה, האור שהוא מושיט את ידו כדי לגעת בו? זה לא רומנטיקה, אין לזה שום קשר לדייזי בתור בן אדם. הוא מושיט את ידו לעבר האור הירוק, צבע שטרות הכסף.

" ‘יש לה קול לא דיסקרטי,' הערתי, 'הוא מלא…'
'הקול שלה מלא כסף,' אמר [גטסבי] לפתע. וזה היה בדיוק זה."


למשך שנים גטסבי היה "כלומניק" בעייני אנשים כמו דייזי. העושר שלו, העושר החדש (קונספט של אולד מאני מול ניו מאני, העשירים של הירושות מול -לא פעם ולא פעמיים, כמו במקרה של גטסבי שלנו- עשירים חדשים של המאפיה), לא באמת נחשב עושר מבחינת האליטה של דייזי וטום. מבחינתם, כדי להיות עשיר באמת, אתה צריך להיוולד כזה. את צריכה את הדם הכחול שיש לאלה שנולדו עם יותר ספרות בחשבון הבנק.
זה למה דייזי, לדעתי, מעולם לא הייתה עוזבת את טום עבור גטסבי, למה טום לא היה עוזב את דייזי עבור מירטל, וזה למה דייזי וטום הם הנבלים של הספר. והם מנצחים! כל מי שמנסה להפר את המעמדות שאליהם כולם כל כך אובססיביים, נכשל. מי שהתחיל את הסיפור עם כסף נשאר איתו; ומי שלא- מת או מאבד את הכל.
בביקורת הקודמת שכתבתי, על רומיאו ויוליה, דיברתי על הספרים שקראתי לאחרונה והמלצתי על החדש של ג'ון גרין שעדיין (!) לא תורגם לעברית. אחד המאמרים שם הוא בדיוק על זה. גרין מספר על הפעם ההיא שביקר במלון ושודרג לסוויטת "גטסבי הגדול". החדר, הוא מספר, עוצב בהשראת אחוזת ביוקאנאן. הוא, מצידו, תהה לבדו בחדר המלון הבודד- מי שעיצב את החדר, האם הוא יודע? האם הוא יודע שדייזי וטום הם הנבלים?
המסיבות, ה"גלאמור" של שנות העשרים, זה כיף. אבל זה לא גאטסבי. כמו כל ספרות טובה, כזאת שמשאירה חותם, פיטסג'ראלד מסווה בנצנצים, מוזיקה ואלכוהול את הביקורת שלו על השטות שהיא, לדעתו, החלום האמריקני.

יודעים.ות מה המשפט החשוב ביותר בכל הספר? קל למצוא אותו. הוא הראשון שכתוב בו, וגם המשפט שלא קשור מבחינה עלילתית לשאר.

"בשנותיי המוקדמות והפגיעות אבי נתן לי עצה שעליה אני תוהה עד היום. 'בכל פעם שאתה מרגיש את הצורך למתוח ביקורת על מישהו,' הוא אמר לי, 'זכור כי לא לכל האנשים בעולם הזה היו הפריווילגיות שקיימות לך."

זה מה שאבא של ניק אומר לו, או יותר נכון מה שניק אומר לנו שאבא שלו אומר לו. כמובן שניק יכול להיות - למעשה, הוא במאת האחוזים- דובר לא אמין; ניתן להוכיח זאת בקלות כשהוא מעיד על עצמו שהוא אינו שיפוטי וממשיך לשפוט כל אדם, חיה ופריט דומם שבשדה הראייה שלו. אבל עד כמה שהוא מעצבן לעיתים, ובאמת לא הבן-אדם הכי מעניין; יש לי סימפטיה מסוימת עבור ניק, כי הוא מבין את זה.
וכשאני אומרת זה, אני מתכוונת לכך שבסוף הספר (וברפלקציה שהיא תחילתו), הוא מבין את חוסר ההוגנות של הכל. ניתן להגיד שהספר הוא למעשה הרפלקציה האישית שלו על העולם שהוא מגיע ממנו, כשחשוב לזכור ולקחת בחשבון (ובעירבון מוגבל, מפאת העובדה) שהוא מגיע מאותו רקע כמו דייזי. הוא אולד מאני, הוא עשיר.
הציטוט הזה הוא ציטוט מפתח. הוא מסכם כשלעצמו את מה שהספר רוצה להגיד.
זו לא חוכמה גדולה לנצח במירוץ כשקו ההתחלה של היריב שלך מראש הרבה מאחור.





הערות שוליים. מנסה דבר חדש.
(1) כאמור, קראתי את הספר באנגלית, ואין לי עותק בעברית. כך שלצערכם.ן, כל הציטוטים שפה מתורגמים על ידי לא אחרת ממני. סליחה מראש על כל טעויות מביכות כאלה ואחרות. אם יש כאלה, כולי תקווה שהעלו חיוך.
(2) שאלה למי שיש לו את עותק הספר, איך תרגמו את The Valley of Ashes? לא הצלחתי למצוא תשובה באינטרנט ואני סקרנית ביותר.
(3) אנקדוטה מעניינת- הפגישה של פיטסג'ראלד ואשתו זלדה הייתה דומה. אתם.ן יכולים.ות לקרוא על זה כאן: https://lithub.com/behind-the-myths-of-scott-and-zeldas-epic-romance/

עבר לא מעט זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי ועוד יותר זמן מאז הפעם האחרונה שהצלחתי להוריד סוף-סוף עוד קלאסיקה מהרשימה. לאחרונה אני מוצאת את עצמי מתחילה עוד ועוד ספרים בלי הסבלנות הדרושה לשבת ולסיים אותם.

זה לא לומר שלא קראתי כלל. למעשה אני רוצה לצעוק מהגג לכל האנשים במדינה לקרוא את The Anthropocene Reviewed של ג'ון גרין (כן, אותו הבחור שכתב את אשמת הכוכבים)- מדובר בקובץ מאמרים על האנושות על כל גווניה המרגשים, עצובים, מעוררי השראה וההזויים. אז הנה! השתמשתי בשייקספיר באופן אינטרסנטי ביותר. ממליצה לקרוא.

וכעת לעניין- רומיאו ויוליה, קראתי את המחזה ל-30% בספרות. למעשה, הביקורת (מילה שתמיד צורמת לי כשאני כותבת לכאן, בכל זאת מדובר בספרים הטובים ביותר שיש לאנושות להציע; ואני - תיכוניסטית בת 17 שעדיין לא עשתה את הבגרות בספרות- "מבקרת" אותה) מעובדת מהתשובה הארוכה והמייגעת לעתים שכתבתי בעבודה המסכמת לשאלה 2.

אז מה יש לי להגיד על המחזה! (בלי סימן שאלה, רק סימן קריאה!)
אני מרגישה כפוית טובה להגיד שלא אהבתי אותו יותר מדי. לא השתגעתי. זה לא הרס אותי, כמו שהולדן קולפילד היה אומר.
כל ה"ביקורות" שכתבתי עד כה היו מהללות ובעיקר דרך עבורי ליישם את האהבה המוזרה שלי כלפי חשיבה אובססיבית על הכוונות מאחורי ספרים ו"משמעות החיים" כפי שמציג אותה סופר כזה או אחר, או משהו, לא יודעת.
להגיד שרומיאו ויוליה "שינה את חיי" (או לפחות את הפרספקטיבה שלי) כמו התפסן בשדה השיפון וכל הספרים של ג'יין אוסטן, בערך? התשובה היא לא. תאמינו לי שכל כך רציתי.
וזה לא לומר שלא אהבתי ונהנתי מהמחזה. קראתי אותו בתרגום המדהים והקורע מצחוק של אלי ביז'אווי ולמדתי שתרגום מוצלח עושה את כל ההבדל כשזה נוגע לטקסטים מסוג זה. התרגום נפלא! צחקתי ממשחקי המילים השנונים ומהאופן בו קולן של דמויות מסוימות הצליח פשוט לצאת מהדפים, הרגשתי שהן עומדות מולי ומדברות אליי. האומנת מדהימה! (אבל אני לא מחדשת שום דבר, כולם חושבים את זה).

שייקספיר כתב את רומיאו ויוליה ב- 1597, אך הוא חלק אינטגרלי מהתרבות הפופולארית של המאה-ה-21, בין אם במחזות המעלים את הסיפור העל-זמני בתיאטראות היוקרתיים ביותר, ובין אם בסרטים הוליוודים כמו "רומיאו+יוליה" ו"סיפור הפרוורים." אין עוררין על כך: יש משהו בסיפור האהבה שכתב שייקספיר שמהפנט את העולם כולו.
עד היום, אם ניסע לעיירה ורונה שבאיטליה, נגלה כי כמות עצומה של תיירים מגיעים לעיירה לבקר במרפסת ששייקספיר בעצמו מעולם לא ביקר בה, וכותבים ליוליה מכתבים בהם שופכים בפניה את ליבם על רומנטיקה, על אהבה, ועל אכזבה.
מה סוד האהבה של השניים? הרי, בהסתכלות אובייקטיבית על התרחשות האירועים העלילתיים במחזה- נוכל לטעון אף שאולי לא הייתה אהבה מעולם, שכן הסיפור מתרחש רק על טווח קצר של ימים. זו לא האהבה גדולה כמו זו של ג'יין אייר ומר רוצ'סטר מ"ג'יין אייר", ולא סיפור אהבה החכם והשובה של אליזבת' בנט ומר דארסי מ"גאווה ודעה קדומה" (אתם לא רוצים.ות שאפילו אתחיל לדבר על זה). מדובר, סך-הכל, בזוג צעיר (כאשר, יש לציין, שיוליה עצמה רק חגגה את יום הולדתה הארבע-עשר כשהיא ורומיאו נפגשו לראשונה). מה, בכל זאת, מושך את הקוראים לנסוע כל הדרך לורונה על מנת לחוות חלק ממה שהרגישו הם?
אטען כי הדבר שמעצים, אולי מנפח, את סיפור אהבתם של השניים הוא, למעשה, גילם. התחושה האוניברסלית של אינטנסיביות האהבה הראשונה, חווית האהבה כנערים, ההרגשה שמדובר בכם מול כל העולם (מה שאכן נכון במקרה של רומיאו ויוליה). לפעמים האינטנסיביות הזו היא כל כך אינטנסיבית עד שזה מרגיש מגוחך, אבל אדבר על זה אחר-כך.

המתח בין עולם המבוגרים והנערים
_________________________
המחזה מעצים את המתח הזה, בין המבוגרים והנערים, בכמה סצנות. קחו לדוגמה את התמונה ה-3 במערכה 4. התמונה היא מרגעי שיא המחזה, בו יוליה שותה את הרעל שיגרום למשפחתה לחשוב שמתה, ובכך תוכל לבטל נישואיה אשר מיועדים לה עם פריס, ולהתאחד עם רומיאו. יש לציין כי בתמונה הקודמת, תמונה 2, מתוארת סצנה בה אביה של יוליה יוצא מגדרו בשמחה כי ביתו, שמחתה על שידוכה לפריס, "שבה למוטב"- למרות שבדיעבד, היא מתכננת תכניות אחרות לגמרי.
התמונה הזו מתארת באופן מדויק ביותר, לדעתי, את אותה אירוניה, את אותו מתח אשר קיים בין המבוגרים "הפרקטיים" (שרוצים שיוליה תתחתן עם פריס בגלל היותו מקורב לנסיך) לעומת הנערים הרומנטיים והאמוציונליים. כי בעוד הוריה של יוליה עסוקים בתכנון חתונה, הם בכלל אינם מודעים לדבר הקורה מתחת לאף שלהם- אפילו לדבר כמו ביתם שלהם, מביימת את מותה כדי להתאחד עם הבחור שהיא אוהבת.

עוד נקודה לציון באשר למתח המדובר, הוא האב לורנצו, הנזיר, אשר בתפקיד המגשר במחזה בשתי דרכים: גם בין שני הבתים (בכך שמסייע לרומיאו ויוליה ומשיא ביניהם במהלך המחזה), וגם בין עולם המבוגרים לעולם הנערים (בכך שמשתף פעולה עם נישואיהם של רומיאו ויוליה ומסייע להם לכל אורך המחזה, אך גם מתוך מניעים "פוליטיים" של השכנת שלום בין שני הבתים. ניתן לראות את אותה דו-סיבתיות בתמונה השלישית שבמערכה ה-2. רומיאו מתחנן בפני הנזיר שיחתן אותו ואת יוליה, והנזיר, אף שמסכים לחתן אותם, מעיד כי הוא עושה זאת ולו רק כדי לשבור את האיבה בין הבתים: "אך בוא איתי, רומיאו הפכפך, ואעזור ולו רק בשל כך: יש באיחוד הזה לאהבה סיכוי לשבור סוף-סוף את האיבה."
במדע קיים מושג בשם אומוולט (Umwelt) , שזה האופן בו כל יצור בטבע תופש את העולם שלו על פי החושים שלו. לדוגמה: בעוד אנחנו רואים את העולם לפי הספקטרום של האור הנראה, כלומר, מסגול ועד אדום, אנחנו לא יכולים אפילו להעלות בדעתנו כיצד עטלפים רואים את העולם, בעזרת סונר- כלומר, ללא ראייה, רק משמיעה. המוח שלנו לא מסוגל לתפוס דרך חיים כזו, כי זה פשוט לא ה"בועה" של העולם שלנו. איך היינו חיים אם היינו רואים את גלי הרדיו שעוברים דרכנו כל הזמן, ומגיעים לרכב שלנו? איך היינו חיים אם היינו מסוגלים לראות ב-360 מעלות? לא נדע.


משמעות נסתרת של המחזה, או: שייקספיר הוא גאון, מי היה מאמין
________________________________________________
די ברור במחזה שהאומוולט של בני הנוער והמבוגרים שונה מאוד, בעיקר בתמונה שהוזכרה לעיל. אבל אני אטען כי המבוגרים, למרות הדרך בה הם מוצגים במחזה, לא לגמרי טועים.
ומדוע?
ובכן, בעוד שכמובן חתונה מאהבה זה דבר חשוב, (אני לא אאחל לאף אחת גורל כמו זה של שרלוט לוקאס), יש אלמנט נאיבי ואפילו טיפשי לסיפור האהבה של רומיאו ויוליה. אמנם- כן, גם הריב בין המשפחות הוא, סביר להניח, טיפשי, אבל להתחמק מאחורי הגב של המשפחה הוא לא הפתרון, ויש שיגידו שמדובר במעט משחק של ילדים עשירים שחיים בפנטזיה שרק הם יכולים להרשות לעצמם. שייקספיר בעצמו נותן את הקומנטציה הזו כאשר מבצע הנגדה בתוך סצנה אחת, בה הוריה של יוליה מגלים שכביכול מתה, ומיד אחר כך המחזה עובר לכמה נגנים שזה בכלל לא מעניין אותם, כי הם לא חיים את הטלנובלה הזו. הם צריכים להביא אוכל הביתה. מדהים! יש להזכיר שחלק מהקהל שצופה במזה הוא עני ובמעמד זהה לשל הנגנים המתוסכלים, ולא זה של המשפחות קפולט ומונטגיו. שייקספיר מצליח להכניס ביקורת חברתית עוקצת ונכונה על החברה המעמדית של התקופה. אני מאמינה שהמחזה היה יכול להיות הרבה יותר קתרטי לו רומיאו ויוליה באמת היו לומדים דבר או שניים בעניין.


לסיכום, אגיד כי אמנם זה לא הולך להיות אחד המחזות האהובים עליי, אבל הוא היה מאוד משעשע. מוזר, נכון? מדובר בטרגדיה נוראית על שני בני-נוער שמתים בסוף המחזה (מקווה שלא עשיתי ספויילר לאף אחד.ת, רק אשאל איפה הם היו ומה עשו כל השנים האלה, בלי לדעת מה קרה לרומיאו ויוליה).
באופן אישי, בתור קומדיה, אותי זה הצחיק מאוד.

נורת'אנגר אבי, אחוזת נורת'אנגר - איך שלא תבחרו לקרוא לספר - האוסטן האהוב עליי לעת עתה. אני מודעת לכך שהבחירה היא לא מהפופולאריות ביותר, וגיבורת הסיפור היא ללא ספק לא פורצת דרך כמו אמה וודהאוס, או מבריקה, שנונה ואייקונית כמו אליזבת' בנט: אבל החיבור שלי עם קתרין מורלנד פשוט כל כך כנה ואמיתי. אני לא יכולה שלא לאהוב אותה.

הביקורת הזו תהיה קצרה יותר מאלה שכתבתי בעבר, היות ונורת'אנגר אבי הוא ספר קליל בהרבה מהם. למעשה, נורת'אנגר אבי (שמעכשיו אקרא לו בקיצור נ"א, כפי שנהגה מיס אוסטן לקרוא לספריה במכתביה, ואני מבינה לגמרי למה) היה הראשון מבין ספריה להיות מוכן לפרסום. מבחינת יכולת הכתיבה המדהימה שיש לאוסטן- אני יכולה להבין למה הספר יכול לאכזב את אלה שפנו אליו מיד אחרי שקראו את יצירות המופת שלה - כמו גאווה ודעה קדומה או אמה - כי יש בו משהו מאוד בוסרי ומתחיל, לעומתם. אני מסכימה עם זה.
ואכן, כמו שאמרתי, אני לא הולכת לכתוב ניתוח ספרותי מורחב על נ"א, אבל אני כן רוצה לדבר על המשמעות שלו. לפחות עבורי. יש עוד מעריצים.ות של נ"א בקהל?

אתחיל כהרגלי מתקציר עלילה חסר הספוילרים!
קתרין מורלנד בת השבע-עשרה, נערה ש"שום אדם לא היה מעלה בדעתו שנולדה להיות גיבורת רומן", מקבלת את ההזדמנות לצאת לחופשה מהבית הכפרי שלה אל העיר באת' התוססת. היא פוגשת שם אנשים חדשים ומעניינים, יוצאת לטיולים וכיאה לספר אוסטן- מוצאת דרמת אהבה משל עצמה. כל זאת בזמן שהיא נשאבת עמוק לתוך עולם הרומנים הגותיים, וקווי המציאות והדמיון (הפורה שלה) מתחילים להיטשטש…

אזהרת כניסה למחוזות ספוילרים, ראו הוזהרתם.ן!

הספר הזה הצחיק אותי כל כך. באמת! צחקתי בקול רם מהבדיחות והשנינות המבריקה של אוסטן.
נ"א היה מצחיק יותר מגד"ק, ארחיק ואומר.
כל דמות הייתה כתובה כמעין סאטירה עדינה - קתרין, טילני, איזבלה ועוד הרבה- מיס אוסטן צחקה על הדמויות שלה לאורך כל הספר, אך עדיין התייחסה אליהן בכבוד וכתבה אותן בצורה שהקשתה עליי לא לאהוב רבות מהן, ולאהוב לשנוא אחרות.
כפי שכבר קראתם.ן, הספר נפתח במשפט הבא: "שום אדם שראה את קתרין מורלנד בינקותה לא היה מעלה בדעתו שנולדה להיות גיבורת רומן". (אני כבר מחייכת).
המשפט הזה פותח את הספר ואומר: יש לכם.ן בראש תמונה וציפיות מגיבורת רומן? באתם.ן בשביל אליזבת' בנט 2.0? תשכחו מזה- כי קתרין מורלנד "לא נולדה להיות גיבורת רומן"...
השאלה הזו מאפיינת את הספר, בצורה מסוימת, לדעתי. הספר - כפי שאדבר בהמשך- עסוק כל כך ברומנים, כתיבה ומה מאפיין רומן טוב- בין אם אלו השיחות הספרותיות של קתרין עם איזבלה, או קתרין עם טילני, או אוסטן עם הקורא בשאלה: מה הופך דמות ראשית לדמות ראשית "טובה"? הרי, אם קתרין באמת לא נועדה להיות גיבורת רומן… למה אנחנו קוראים רומן עליה?

"אם הרפתקאות אינן קורות לעלמה צעירה בכפר מגוריה, שומה עליה לחפש אותן מחוצה לו."
בואו נדבר על קתרין, באמת. היא אחת הדמויות הכי מצחיקות בספר- היא עדיין נערה, ואין לה שום ניסיון בעולם החברתי שמאפיין כל כך את ספריה של אוסטן. היא לא מלוטשת ושנונה באופן יוצא דופן או פורץ דרך, היא עדיין "לא שם".
ולדעתי, זה כל הקסם שבה. זה מה שהופך אותה לדמות שקל להזדהות איתה, בעיקר בגיל הנעורים.
אני הרגשתי שאני מגלה את אותו עולם חברתי ביחד איתה: לומדת איך מצפים ממך להתנהג ומחפשת חברה, מבקשת להשתלב וכן- מחבבת את הבחור ההוא מהמסיבה. לומדת על ספרים ורעיונות ורוצה לדעת עוד ולהיות חכמה ואינטלקטואלית, למרות שעוד יש לך הרבה מה ללמוד. ומצד שני, היא מלאת ביטחון להיות מי שהיא גם אם אחרים.ות יחשבו שהיא "לא שם" (כשבואו נודה- מה זה באמת להיות "שם", ואם זה אכן באמת, אנא- ספרו לי היכן זה, אני מחפשת גם כן ורוצה לדעת בכנות). היא אומרת מה שהיא חושבת, פועלת לפי תחושות הבטן שלה ולומדת מטעויות. יש בה, בסופו של יום, את אותה אנרגיה מתפרצת כמו אליזבת'. ואני אזכיר שבגד"ק, ליזי בנט הייתה בת עשרים, ובגיל ההתבגרות שלוש שנים זה שמיים וארץ.
לקרוא את נ"א מרגיש כמו חווית נעורים במאה השמונה עשרה. ואני יכולה להעיד שזה לא רחוק לגמרי מחווית הנעורים במאה העשרים ואחת. האופנה קצת השתנתה, אבל.


הנקודה האחרונה שרציתי לדבר עליה היא, שוב, נושא הקריאה והספרים לאורכו של הרומן. נ"א מלא בציטוטים על קריאה, כשהמצחיק והאהוב עליי ביותר הוא כמובן:
"אדם שאיננו נהנה מקריאה ברומן טוב- אם אדון ואם גבירה- הוא טיפש חסר תקנה."
הספר אמנם סאטירה של ספרי גותיקה מאותן השנים, דבר שאני מודה שיש לי מעט מאוד עד לכדי אפס ידע אודותיו ומכאן אפס יכולות לנתח במובן זה; ולכן נ"א זה - בשבילי- פארודיה ל"הארי פוטר".
… הישארו איתי.
אני זוכרת את החוויה של לקרוא את סדרת ספרי "הארי פוטר" בתור ילדה ולהיות כל כך מעורה בעולם שאינו קיים במציאות… וזה מזכיר לי להחריד את האופן בו קתרין אוהבת כל כך את ספרי הגותיקה שלה, עד כדי כך שהיא מתחילה לדמיין עלילות רצח מסתוריות במנזר.
בשבילי, זה סיפור על הספר ההוא שהשתוקקת כל כך להתעלם מגבולות המציאות בגללו. הספר שרצית בכל ליבך שיהיה אמיתי.
מיס אוסטן כתבה על היסטריית "הארי פוטר" 200 שנה לפני שהסדרה נכתבה בכלל. זה אמנם לא "גאווה ודעה קדומה", אבל זה הישג לא קטן.


זהו, אלה המחשבות שלי בנוגע לנורת'אנגר אבי. אני יודעת מראש שיש לא מעט שלא יסכימו איתי (בין אם בתגובות ובין אם בשיח האוסטן העולמי -שאני גרגר חול לעומתו- ושלא נח כבר, טוב, 200 שנה), ויש הרבה שמצאו את קתרין ילדותית. ואיתם.ן אני אסכים ואומר שקתרין היא ילדה. ובתור ילדה, גם אני הייתי אובססיבית ל"הארי פוטר".

אני מסוגלת לדבר על הספר הזה ימים שלמים. רק תשאלו את החברים שלי.
הספר הזה מסמל בעייני את האופן המדהים בו ספרות מעבירה רעיונות כדי לגרום לאנשים להרגיש, ובעיקר להבין (מה שמאוד יכול לעזור להולדן המסכן בספר הזה). אז האם אני הולכת לנתח למוות את ספר הנעורים האהוב של רוב האוכלוסייה? כן, אבל תאמינו לי שזה שווה את זה. ובכלל, אם זה לא שווה את זה לדעתכם, אתם יכולים פשוט… להפסיק לקרוא…

אבל אם אתם.ן באמת רוצים.ות לשמוע, הדבר הראשון שבטח תרצו לשמוע הוא על העלילה ללא הספוילרים…
הולדן קולפילד, נער בן שש-עשרה שלומד בפנמיית "פנסי" ומקבל ציונים מחורבנים למדי מקבל את ההודעה שהוא עף גם מהפנימייה הזו, לכן מחליט לקחת את עצמו ולברוח לכמה ימים לבד בניו-יורק הקפואה עד שהוא באמת חייב להגיע חזרה הביתה. דמויות מוזרות ואירועים מוזרים מתוארים דרך נקודת מבטו של הולדן לכל אורך הספר (הלא ארוך הזה), שרווי מטאפורות עד אפס מקום וכאבי תחת מלכותיים, אני מניחה.

מעכשיו יהיו הרבה ספוילרים. והרבה ניתוחים של הרבה מטאפורות. אבל אם אתם.ן באמת רוצים.ות להאשים מישהו, אני מציעה שתאשימו את סלינג'ר, כיוון שהוא הכניס אותן.

אני כל כך אוהבת את התפסן בשדה השיפון! אני קוראת אותו כל שנה. לפעמים פעמיים בשנה. בדרך כלל באנגלית, לפעמים בעברית. יש לי עותק שלו בעברית, ועותק באנגלית ששמור יותר טוב, ועוד עותק בעברית עם הערות שלי ושל אנשים אחרים. וכל פעם שאני רואה אותו בחנות ספרים אני נלחמת בדחף לקנות עותק חדש. חזק ממני…
אז מה יש בספר הזה שכל כך קורץ לבני נוער? הוא ממש המקביל הספרותי של "מועדון ארוחת הבוקר". (למרות שבואו לא נשכח מי הגיע קודם, ומי הלך כדי שג'ון היוז יוכל לרוץ).
אני מאמינה שזו בעיקר הדמות הנצחית של הטינאייג'ר המתוסבך והמסכן שהוא הולדן קולפילד. ההרגשה הזו, ש"אף אחד לא מבין אותי" וש-"אף אחד לא מקשיב לי", היא מעין רגש קולקטיבי שכולם.ן חווים.ות באותן השנים וסלינג'ר כתב לתוך דמות.
אז זה היה, בקצרה, לגבי המשמעות הרגשית. עכשיו אני אכנס עם כל הכוח לתוך ה"חפירות של שיעור ספרות", ובסוף אני גם אסביר למה אני חושבת שהן חשובות, בניגוד לסלינג'ר.



השאלה הכי כיפית: לאן הברווזים עפים, באמת?

השאלה הזו עולה כל כך הרבה פעמים לאורך הספר, וזה כנראה אחד הציטוטים שהכי מזוהים איתו, למרות שמחוץ לקונטקסט, תודו שזה ציטוט די מוזר לצטט.
הפעם הראשונה שהשאלה מופיעה היא כאשר הולדן יורד מהרכבת התחתית ועולה על מונית:
"ואז נזכרתי במשהו, פתאום. 'הי, שמע,' אמרתי. 'אתה מכיר את הברווזים האלה בבריכה, בדיוק על-יד סנטראל פארק דרום? האגם הקטן הזה? אולי אתה יודע לאן הם הולכים, הברווזים, כשהוא כולו קפוא? אולי אתה יודע, במקרה?' " ("התפסן בשדה השיפון" מאת ג'רום דיוויד סלינג'ר, יצא לאור ע"י הוצאת עם עובד, בשנת 1975, מכיל 209 עמודים). השאלה נהיית יותר מעניינת כשאנחנו שמים לב מה קרה לפני, בין הרגע בו ירד מהרכבת לעלייה למונית. הולדן הולך ישירות אל הטלפון הציבורי ומחפש למי הוא יכול להתקשר: ד.ב (בהוליווד), פיבי (ישנה), אמא של ג'יין גאלאגר (לא מתחשק לו במיוחד), סאלי (אמא שלה לא אוהבת אותו) קארל לוס (הוא לא מחבב אותו). אז כך נוצר המצב שלהולדן אין למי להתקשר. הסיטואציה הזו חוזרת פעמים רבות בספר: הולדן בודד ברחוב, הולדן בודד במלון, הולדן בודד בפארק. בכל פעם הוא רוצה להתקשר, אבל אין לו למי. בהקשר הזה, שאלת הברווזים יכולה להיות למעשה: "היי, אדון נהג מונית… אתה יודע במקרה מה קורה לנערים בודדים כמוני, בחורף של ניו-יורק, נערים שאין להם למי להתקשר?.." בפרק 12 הוא כמעט מתחיל ריב עם נהג מונית אחר בעניין, ואחד הדברים המעניינים שעולים מהשיחה הוא זה:
" 'הם נשארים להם במקום שהם נמצאים, לכל הרוחות.'
'הם לא יכולים סתם להתעלם מהקרח. הם לא יכולים סתם להתעלם ממנו.'
'מי מתעלם ממנו? אף אחד לא מתעלם ממנו!' הורוביץ אמר. … 'הם חיים להם בתוך הקרח המחורבן. זה הטבע שלהם, לכל הרוחות. הם נקפאים באותו מצב לכל החורף." (אני אעצור כאן, אבל הם ממשיכים עוד קצת להתווכח והולדן לא אוהב את התשובה שלו ממש, לדעתי). גם את זה יש כמה דרכים לקרוא: כמו בפעם הקודמת (והניתוח המועדף עליי), הולדן מנסה להבין מה יקרה לו במשבר גיל ה-16 שהוא חווה קשה באותו החורף. מחסום הקרח הוא אותו משבר שהוא לא מבין האם להתעלם ממנו או לא, והאם הוא ישאר כלוא בתוכו כל החורף. גם זו, מטאפורה למצבו. הרי זה כל כך אנושי לעשות את זה! המטאפורה של הברווזים זה כמו לשאול שאלה מביכה את הרופא ואז להגיד: "... שואל.ת בשביל חבר.ה!" הולדן מרחיק את עצמו מהסיטואציה ומסווה את המצוקה שלו במטאפורה פשוטה יותר.

עוד דרך לקרוא את השאלה היא, נו, מוות. מה קורה לנו אחרי שאנחנו מתים? (זה מאוד רלוונטי אליו בגלל אחיו אלי, שללא ספק יש בעיות אצל הולדן מהבחינה הזו).האם הניתוח הזה הגיוני? ברור. האם אני אוהבת אותו? ...אני לא יודעת. אני לגמרי בעד מורבידיות, אבל אני חייבת להודות שלדעתי להתעסק עם החיים זה קצת יותר מלהיב. מה אתם.ן חושבים.ות?




התמימות, אלי, ג'יין, הכובע, השיר והשם. וסלינג'ר.

התיאוריה המדוברת ביותר, לפי מה שאני שמתי לב אליו לפחות, היא העובדה שהולדן רואה את עצמו לאורך הספר כ"מגן התמימות". Holden? כמו Hold(i)en(g)-back? חכם!...
הרמז הראשון הוא היא, למעשה, והיא זו ג'יין גאלאגר. (רענון: ג'יין זו שכנתו לשעבר שהולדן אולי-ואולי-לא היה מעורב איתה רומנטית אבל באופן שטחי ביותר במובן הפיזי). הולדן מתעצבן על סטרדלטר כשהוא יוצא איתה ומתייחס אליה באופן מיני. גם כשהוא חושב עליה ומבקש מסטרדלטר לדבר איתה בשמו, הוא מבקש ממנו לשאול אותה אם היא "עדיין שומרת את המלכות שלה בשורה האחרונה". מבחינתו של הולדן, ג'יין מסמלת איזו שהיא אהבת נעורים תמימה, שהושחתה מספיק ע"י אביה של גאלאגר (שמרומז כי פגע בה מינית) ולא רוצה שתושחת עוד יותר בידי סטרדלטר. זה לגבי ג'יין גאלאגר.
עוד דרך בה הולדן מנסה לשמור על התמימות שלו היא במפגש עם סאני, נערת הליווי. הוא הזמין אותה ממוריס במלון, ובמקום מגע פיזי, הולדן מזמין נערת ליווי כדי... לדבר:
" 'נתחיל כבר, הי?'
'אין לך חשק לדבר מעט? שאלתי אותה. זה היה ילדותי מאוד מצדי להגיד את זה, אבל הרגשתי כל כך מוזר, לעזאזל. 'את מאוד-מאוד ממהרת?'
היא הסתכלה עליי כמו על משוגע. 'על מה, לעזאזל, אתה רוצה לדבר?"
עוד פעמים בהן הולדן מתעצבן/ מעורער בגלל חוסר תמימות ונסיון לשמור עליה: בשירותים במוזיאון כאשר הוא מנסה למחוק את הקללות הגסות מהקירות, כאשר הוא רואה את הזוגות בחלון שעסוקים במעשים מיניים שמגעילים את הולדן, כשהולדן לא אוהב לדבר עם הנזירות על רומיאו ויוליה (מחזה בעל אופי יותר מיני משאר מחזות שייקספיר ככל הנראה) ועוד. כל הדברים האלה- כל הנסיונות למחוק מילים גסות וגועל מהדרך בה מבוגרים מתייחסים אחד לשני- זה הפחד של הולדן מעולם המבוגרים, שהוא תופס כקר ומנוכר, חסר הקשבה ומלא אינטרסים. הרי מי המבוגר היחידי שנחמד אליו באמת? מורה שאחר כך "מלטף אותו" באופן מטריד וחולני. הוא רוצה להגן על עצמו ועל השאר מכך.

אבל מה הרמז הכי טוב לכך? השיר.

הולדן שומע ילד שר שיר ברחוב, וחושב שהוא שומע את המילים הבאות: "כאשר אדם תופס אדם העובר בשדה השיפון". הולדן נדלק על השיר ומתחיל לדמיין את עצמו כ"תפסן בשדה השיפון": הוא יתפוס ילדים כאשר הם רצים באותו שדה שיפון לפני שהם נופלים מהצוק. הצוק הוא מטאפורה להתבגרות- כאשר השדה הוא הילדות התמימה וחסרת הדאגות, לעומת התהום של עולם המבוגרים.
אבל תזכרו ותגידו לי: היי, מזכירים את השיר הזה שוב פעם כשהולדן מבקר את פיבי בבית שלהם. היא מתקנת אותו לגבי המילים של השיר!
נכון!
פיבי מתקנת אותו ואומרת לו שהמילים הן לא: "אם אדם תופס אדם", (באנגלית: Gin a [if] a body catch a body), אלא "אם אדם פוגש אדם" (Gin a [if] a body meets a body). את השיר הזה, ששמו באנגלית: "Comin thro' the Rye", כתב המשורר רוברט ברנס. המילים המקוריות של השיר הן ארוטיות ביותר:
"Gin a* body meet a body
Comin thro’ the rye
Gin a body kiss a body -
Need a body cry?”
*Gin a - כמו if
הדרך בה הולדן בוחר לשנות את משמעות המילים - מעין צנזורה מוזרה - כדי להפוך את המילים ל"תמימות" יותר… זה הרס אותי. אספר אנקדוטה אישית ואגיד שבזכות זה אני מאמינה שאין דבר כזה לנתח ספר יותר מדי. המורות לספרות ניצחו אותי סופית… עם זאת, אני שמעתי על כך בכלל מהסרטון הזה: https://www.youtube.com/watch?v=DM3d78jlJuw בו מדבר הסופר ג'ון גרין על השיר, המשורר ולמה הוא עדיין לומד. ממליצה בחום.

אז עכשיו כשכנראה הבנתם.ן שאני מאמינה שהולדן רואה עצמו כמגן התמימות, מה הוא עושה בנוגע לזה? הולדן נמשך לקונספטים של שימור זמן לאורך כל הספר, ולא סתם לא זכר שום דבר על היסטוריה חוץ מהדרך בה המצרים נהגו לעטוף בתכריכים את המתים כדי לשמר את מצבם הנוכחי. זו עוד דרך להיות התפסן בשדה השיפון, אם חושבים על זה.
הפתרון מגיע רק בסוף, אבל, כאשר הוא מסתכל על הקרוסלה ומבין שמסלול החיים אינו אותו שדה כמו שחשב (מסלול לינארי שיש בו התחלה, אמצע וסוף טראגי), אלא מעגל שחוזר חלילה עם הרבה הזדמנויות להתחלות ואפשרויות חדשות. זה מקסים.
גם כובע הציידים של הולדן הוא חשוב ביותר במובן הזה לאורך כל הספר. (אני מדגישה את צבעו האדום, כי פרט חמוד ביותר הוא שצבע הכובע תואם את צבע שערו של אחיו המנוח של הולדן, אלי). ניתן לשים לב שבסביבת כל אירוע משמעותי הקשור לתפיסת העולם ה"תפסנית" של הולדן, יש סיכוי סביר לתנועה באזור כובע הציידים שלו (לחבוש / להסיר), מעין מנגנון הגנה תוצרת אלי קולפילד.
(ואגב, יש סצנה בה הולדן מחליט אקטיבית להוריד את הכובע… כי הוא מפחד מה המבוגרים יגידו על זה).

מילה אחרונה בנושא התמימות ונעבור לחלק האחרון: מי שמכירים.ות את סיפור חייו של סלינג'ר עצמו לא יהיו מופתעים.ות למה גיבור ספרו רוצה להיות מגן התמימות, "התפסן בשדה השיפון": סלינג'ר לחם במלחה"ע ה-II והיה מהראשונים לראות את זוועות השואה במחנות. כשהוא חזר לארה"ב נזדקק אף לאשפוז נפשי בעקבות המראות שראה. (סיפורים כאלה לא חדשים לנו; גם וויליאם גולדינג לחם במלחה"ע ה-II, איבד את תמימותו בצורה הכי נוראית שניתן וכתב את בעל-זבוב).



התפסן בשדה השיפון ולמה אני אוהבת לכתוב ניתוחי ספרות ארוכים ומייגעים

כפי שקראתם.ן, התפסן מלא במטאפורות, דימויים ואזכורים שמשרתים תיאוריות ספרותיות כאלה ואחרות. האמת היא שמעולם לא למדתי את הספר הזה בשיעור ספרות, כך שאני לא באמת יודעת מה מהנאום הארוך הזה באמת מגיע למבחנים, אבל אני כבר יכולה לראות למה אנשים לא יאהבו לשמוע את זה במסגרת שיעור. "למה להרוס את הספר?" יגידו, "ספר צריך לקרוא, לא לנתח." בסדר, אני מקבלת, ותשמחו לדעת שגם סלינג'ר איתכם בעניין הזה. באחד מספריו, הקדיש סלינג'ר את ההקדשה הבאה:
"אם עוד נשאר קורא חובבן בעולם הזה- או כל מי שקורא ורץ- אני מבקש ממנו או ממנה, בחיבה והכרת תודה שלא ניתן להכניס למילים, לחלק את הקדשת הספר הזה לארבע בין אשתי וילדיי." (תרגום שלי...)
גם אני חשבתי כך. אבל הספר הזה שינה אותי…
הולדן קולפילד ללא ספק עובר משהו. הוא אפילו מגיע למצב אובדני בלילה בודד במלון מזופת. ואף אחד לא מקשיב לו. קשה! קשה להקשיב בימים האלה, כשיש לך כל כך הרבה על הראש בעצמך. קשה להקשיב לבעיות של מישהו אחר ושיהיה לך איכפת מהן כמו שאיכפת לך מהבעיות שלך.
אבל הולדן מצא את מי שיקשיב לו בסוף. לא, אני לא מדברת על פיבי אחותו. אני מדברת עלינו.
כי יש את ההולדן שהסיפור קורה לו, ויש את ההולדן שמספר את הסיפור- מספר אותו לנו, הקוראים, ממוסד פסיכיאטרי כזה או אחר שהוא נמצא בו בסוף הספר. הוא לרוב משתמש ב"אתה" במקום "אני"- גם, אולי, כדי להרחיק עצמו מסיטואציות כואבות- אבל גם כדי לשים אותנו בנעליים שלו. לגרום לנו להבין ולהרגיש. לגרום לנו להזדהות. וזה עובד!
המטאפורות (שהסיפור הזה פשוט מלא בהן), והאזכורים, והדימויים, והטריקים של המילים והמוזרויות בדקדוק בגרסה המקורית באנגלית: כל הדברים האלה, גורמים לנו להיות הולדן קולפילד למשך זמן של 200 עמודים, פלוס-מינוס. במשך אותם 200 עמודים, איכפת לי מהבעיות של הולדן כמו מאלה שלי.
בעזרת הדברים הספרותיים הללו, אנחנו מסוגלים לחוש אמפתיה בצורה שונה לגמרי.
סלינג'ר, הלוואי שהייתי יכולה לכתוב ככה. לכתוב כדי שמישהו אחר יקרא ויבין. יקרא, ויהיה לו איכפת בדיוק כמו לי.


אני חושבת שאני יכולה לחתום את זה כאן, חמישה כוכבים וכו'. יש הרבה דברים שלא כתבתי עליהם: פיבי, המוזיאון, הסלידה של הולדן מחוסר-אסתטיקה, המיזוגניה (הילדותית) שהוא מפגין לעיתים... יש כל כך הרבה! השעה מאוחרת מאוד בעת כתיבת הביקורת-לא-ביקורת הזו… לא התכוונתי להיסחף כך עם הכתיבה! מה לעשות שתמיד יהיה לי ניצוץ בעיניים לכתוב על הספר הזה. כבר אמרתי שאני יכולה לדבר עליו ימים?

ביקורת על הספר פרנקנשטיין מאת מרי שלי
את הספר הזה, לדעתי, צריך לאפשר ללמד לבגרות בתיכונים. יש בו, באמת ובתמים, כל מה שאפשר לרצות מספר.

אתחיל מהסוף: פרנקנשטיין זה הספר האהוב עליי.
ועכשיו באובייקטיביות: הוא פשוט ספר גאוני. המחשבה על כך שמרי שלי כתבה אותו בגיל כל כך צעיר - שמונה עשרה! - והוא יצא לאור כשהיא (רק) בת עשרים-ואחת: אני נדהמת ומתרגשת לשמוע את סיפור הבריאה של הספר הזה כל פעם מחדש.

האגדה מספרת שב"שנה ללא הקיץ", השנה בה התפרץ הר-הגעש טמבורה והטיל חורף וחושך ממושך על אדמת אירופה, הוזמנו מרי ובעלה פרסי שלי (כאשר היא, אני מזכירה, בת שמונה-עשרה וזאת אחרי שנישאה לפרסי המשורר בגיל שש-עשרה) לביתו של לא אחר מהלורד ביירון, המשורר האייקוני שכתב את דון ז'ואן (והיה משהו כמו דון ז'ואן בעצמו).
כלואים באחוזתו מפאת הגשמים, המוזמנים ובינהם הזוג שלי נרתמו לתחרות כתיבה: מי יכתוב את סיפור הרוחות, סיפור האימה, סיפור המפלצת הטוב ביותר?
בקיצור: הנערה כתבה את פרנקנשטיין, אחד מספרי האימה, ספרי הרומנטיקה (במובן הספרותי של המילה), ספרי המדע הבדיוני, והספרים בכלל- הטובים ביותר בכל הזמנים.

לפני שאני ממשיכה בנאום הזה, שיהיה ארוך כפי שארצה ואינני מתנצלת כלל, אסכם בקצרה על מה הספר בשביל אלה שאינם מעוניינים בספוילרים או בביקורות ארוכות. אני איתכם!
"פרנקנשטיין" של מרי שלי מגולל את סיפורו של דוקטור ויקטור פרנקנשטיין, מדען במקור מז'נבה אשר בשוויץ, שמספר את סיפור חייו לחוקר באלפים השוויצרים. הוא מספר על תגליותיו ומסעו ליצור חיים יש מאין- ועל ההשלכות שהגיעו עם דבקותו במחקר, כאשר העניינים מסתבכים ומקבלים -כמו בכל סיפור אימה- את התפנית הכי גרועה שניתן לדמיין.

מעכשיו- ספוילרים

מי המפלצת האמיתית בסיפור?
השאלה המרכזית!

כי למרות שהיצור חסר השם שויקטור בורא בתחילת הספר נקראת לרוב, על ידו- "המפלצת", אני ורבים אחרים שקראו את הספר הזה לא יכולתי שלא להרגיש חמלה ואמפתיה ענקית כלפי היצור חסר המזל (וחסר השם).
מה הופך אדם- או יצור- למפלצת? האם מפלצות הן מה שהן בגלל מעשיהן, או בגלל המראה שלהן? היצור היה "מפלצת" עוד לפני שעשה כל דבר רע. למעשה, ויקטור ראה אותו כך רק בגלל שהיה, איך לומר בעדינות? לא אסתטי.

האם דוקטור ויקטור פרנקנשטיין הוא המפלצת האמיתית של הספר? רבים טוענים שכן, ואני לא-לא מסכימה איתם. אבל אני גם לא מסכימה.
העניין הוא כזה: איך אדם -הורה, אגזים ואומר- נוטש את יצירתו בכזו אכזריות? מעבר לנטישה הראשונית, הוא ממשיך לנהוג בו באכזריות ומסרב לתת לו אפילו פיסה אחת של נחמה בעולמו הבודד. ואכן, על חלק מהדברים שהוא עשה אין מחילה לפי דעתי. והם מעשים די מפלצתיים.
ובאותה הנשימה, הדרך בה ויקטור נהג ביצירתו שלו היא אמנם לא הומנית לחלוטין, אבל לפי דעתי, אנושית ביותר. מה יותר אנושי מלפחד מהחיים עצמם? ברגע שהדוקטור מבין את מעשיו ורואה את היצור קם לתחייה, הוא בורח באימה לנוכח מה שיצר. ללא ספק דרך נוראית לקבל את הילד שלך לעולם, אבל אם אני- אם אתם- היינו במקומו: לא היינו עושים את אותו הדבר בדיוק? כל דמות אנושית בסיפור עשתה, למעשה, את אותו הדבר. המשפחה שבבקתה, תושבי הכפר, משפחתו של ויקטור: היצור כל כך הפחיד אותם, שהם תפסו את הרגליים וברחו.

מה גבולות המדע?
אחד האלמנטים האהובים עליי ביותר בספר הזה הוא המורליות של המדע. לפי דעתי, כדאי לכל אדם ואישה שמעוניינים.ות לעסוק במדע לקרוא את הספר הזה.
האם הייתה לויקטור הזכות לעשות את המחקר שעשה מלכתחילה? איפה הייתה האוניברסיטה בדיוק?...
כיום, אני חייבת להגיד, אין לי שמץ של מושג האם מחקר שכזה היה מאושר על ידי ועדת האתיקה. מצד אחד, אני רוצה להאמין שלא; כמות שמחקרים רבים נוספים בנושא הנדסה גנטית אינם מאושרים, וכמות שבישראל לא תוכלו להזמין ילד בלונדיני עם עיניים כחולות בעתיד הקרוב (כך לפחות נראה).
אבל העובדה שבכל זאת קיימת האפשרות, מוכיחה אחרת.
ככה עובד המדע האנושי. לא מדע במובן של האקסיומות שלפיהן היקום עובד; אלא הדרך בה בני האדם מבינים את העולם.
אנחנו מנסים ומותחים את גבולות האפשר והקיים כמה שאנחנו יכולים. לפעמים מצליח לנו, ואנחנו מרפאים מחלות ומפתחים חיסונים למגפות- דבר מופלא ומדהים שנמצא ביכולותינו האנושית לעשות. ולפעמים מצליח לנו פחות.
בכל מקרה, אנחנו חייבים לנסות. ואני ארחיק לכת ואטען כי גם אם זה לא בהכרח כדאי, אנחנו נעשה את זה בכל זאת, כי להיות אנושי זה לחטוא בסקרנות (מהסוג שהורגת חתולים).
פרנקנשטיין זה מעין פרק של מראה שחורה מהמאה השמונה-עשרה.
חשוב להבין שהקונטקסט במקרה הזה הוא גילוי החשמל, ותפקיד החשמל בפעילות הביולוגית בגוף. מדען בשם לואיג'י גלוואני גילה שאם מעבירים מתח חשמלי בגופות צפרדעים הן לפתע יזיזו יד או רגל, ואירופה רעשה: סוד החיים פוצח! בני האדם הם למעשה מכשיר חשמלי!
אז לא- לא לקח הרבה זמן להבין שפולסים חשמליים לא יפיחו חיים בגופה, אבל מרי שלי צדקה כשחשבה שזה רעיון מצוין לכתוב עליו בתחרות הכתיבה של הלורד ביירון.

המרדף אחרי ידע
אני אתמקד בשתי הדמויות המרכזיות במקרה הזה, ואיאלץ להשאיר את וולטר בחוץ הפעם.
אתחיל בויקטור: כפי שדובר מספיק בפסקה הקודמת, המרדף של ויקטור אחר ידע הוא בנושא תמצית החיים. הוא מאבד את שפיותו ובריאותו לגמרי במסע הזה, ועל הדרך מקבל תסביך אלוהים שלא נפתר עד שהוא בורא את היצור… ומתחרט על כל רגע דקה אחר כך.
ויקטור רוצה להיות מעל אלוהים -או, מעל הטבע, לחילופין- בכל מה שנוגע ליצירת חיים.
חבל שהוא לא חשב על הפתרון הפשוט יותר (אבל בואו לא נקדים את המאוחר).

המקרה המעניין יותר הוא של היצור. כי בעוד מסעו המדעי של ויקטור להבנת תמצית החיים נגמר בבריאתו של היצור, והוא עסוק במובן הפיזי של לחבר יחדיו גוף ולגרום לו ללכת ולדבר; היצור מחפש את הצד המופשט יותר של תמצית החיים.
הוא מלמד את עצמו לדבר ולקרוא, הוא מתבונן תקופה ארוכה במשפחה בבקתה כדי להבין כיצד בני אדם באים באינטראקציה אחד עם השני.
לבסוף, הוא גם מבין ומרגיש את הבדידות שאופפת את מציאותו וחולם - כמו רוב בני האדם- למצוא בת זוג.

לפי דעתי, יש כל כך הרבה חן באופן בו מרי שלי משקפת את שני המרדפים אחר האנושיות, כי בסופו של דבר, אף אחד מהם לא יכול להתקיים לבדו.

פרנקנשטיין כספר פמיניסטי
כן, קראתם.ן נכון!
מדובר בניתוח ספרותי שנתקלתי בו לא מזמן, והוא, למעשה, מה שגרם לי לרצות לכתוב את הנאום המעייף הזה.
אולי תשאלו- איך יכול להיות שספר עם כל כך מעט… טוב, נשים- יכול להיות ספר פמיניסטי?
תהיו מופתעים - אני הייתי מופתעת- אבל הוא כן. ועוד איך..!
יש הרבה נקודות לגעת בהן. אבל אתחיל מהברורה והקלה ביותר: למי שלא יודע.ת, אימה של מרי וולסטונקראפט שלי היא, טוב- מרי וולסטונקראפט, אחת מהסופרות וההוגות החשובות ביותר בהיסטוריה של הפמיניזם. אני מתארת לעצמי שזה טייטל רציני להיות הבת של… כשאת גדלה, אבל מרי שלי הלכה ועשתה לעצמה שם לא פחות מכובד משל אימה.
אז מעבר לסיפור הרקע- איך הרעיונות הפמיניסטים של אימה של שלי מתבטאים ביצירת המופת של ביתה?

צורה ראשונה: באותה התקופה, לנשים אין זכות הצבעה (כמובן); הן רכוש של הבעל או האב והן -שימו לב טוב לזה: לא יכולות להעיד בבית-משפט. ומה עושות ז'וסטין ואליזבת' במשפטה של ז'וסטין? בדיוק כך. ולא רק זה, הן עושות את זה בנאום מלא הגיון ולוגיקה:
" "אלוהים עדי שאני חפה מפשע," אמרה. "אך איני מאמינה שדברי יזכו אותי. חפותי נסמכת על הסבר פשוט וברור לעובדות שהועלו נגדי, ואני מקווה שהיושר שהוכחתי ישכנע את שופטי לפרש את הדברים לזכותי, אף שהנסיבות נראות חשודות כל כך." " (פרנקנשטיין, מרי שלי, יצא לאור ע"י הוצאת ידיעות אחרונות, בשנת 2005, מכיל 271 עמודים, תירגום: שרון פרמינגר מאנגלית)

צורה שנייה: כפי שציינתי מקודם, אחד הדברים שהיצור משתוקק לו הוא רעיה, שתפיג את בדידותו. אך לאחר מחשבה ועבודה, פתאום מתחילות מחשבותיו של הדוקטור להטרידו. ואני מצטטת (לא בסדר כרונולוגי):
"וגם אם יעזבו שניהם את אירופה ויתיישבו באחת המדבריות בעולם החדש, הרי אחת מתוצאותיהם הראשונות של היחסים שהשד עורג להם יהיו ילדים, וגזע של שדים עלול להתפשט על פני האדמה ולסכן את עצם קיומו של המין האנושי".
פה, למעשה, ויקטור מפחד מהאפשרות שהיצורה והיצור יביאו ילדים לעולם ויצרו "גזע שדים". יכולת להביא ילדים היא יכולת נשית - נכון לדעות הרווחות וליכולות מדע במאה השמונה עשרה- והיא מעוררת חלחלה בדוקטור.

"... עתה עמדתי ליצור ברייה נוספת, שלא היה לי מושג אילו תכונות יהיו לה. אולי תהיה מרושעת פי כמה מבן זוגה ותתענג על רצח ורשעות לשמם. הוא אמנם נשבע להתרחק מכל משכנותיו של האדם ולהתחבא במדבריות, איך היא לא הבטיחה זאת, ומכיוון שתהיה בוודאי יצור חושב ובעל הגיון, ייתכן שתסרב לקיים את ההסכם שנכתם לפני בריאתה. ייתכן שאף ישנאו זה את זה. הרי היצור החי מתעב את מראהו המעוות, ואולי יחוש תיעוב רב יותר כאשר יראה את התיעוב בדמות נקבית? ייתכן שגם היא תדחה אותו בסלידה כאשר תראה את יופיים של בני האדם. אולי היא תעזוב אותו והוא יוותר שם לבדו, זועם ונואש לאחר שבת-ימינו נטשה אותו."
זה החלק המעניין. ממה הדוקטור למעשה מפחד? כי מעבר לפחד המוצדק שהיצורה תהפוך רוצחת כמו היצור ויחד הם ישליטו טרור כפליים- פחד שאגדיר כמוצדק בסופו של יום- הוא גם מציין את האפשרות בה אותה יצורה תהיה "יצור חושב ובעל הגיון", וקיימת האפשרות שהיא "תדחה אותו בסלידה". שני הדברים למעשה מסמלים את העצמאות וחוסר התלות הנשית. ויקטור מפחד שהיצורה תהיה עצמאית ובעלת מוסר ורצונות משלה, אז הוא… הורג אותה?

צורה שלישית ואחרונה: זוכרים שאמרתי שיש פתרון יותר פשוט ליצור חיים יש מאין? המסקנה המתבקשת ביותר היא להביא ילדים לעולם, דבר שקורה משחר האנושות (והחיים על פני כדור הארץ).
כאשר ויקטור שואף ליצור חיים ללא "התפקיד הנשי", איך זה עובד לו?
הוא רוצה להיות האימא- מי שמסוגל לברוא את החיים- אך לא מעוניין בחלק הקשה של להיות אמא. הוא לא מעוניין להביע את רגשות האהבה והחמלה -רגשות "נשיים" אומר בעירבון מוגבל- כלפי בריאתו, וגורם לבנו להיות רוצח חסר רחמים. הוא מנסה להקטין את תפקיד האישה עד כדי הוצאתה מהמשוואה כלל.

אני סקרנית לשמוע מאלה שקראו את הספר, האם מצאו עוד אלמנטים פמיניסטיים בספר הזה. (:

סיכום קצר ואני מבטיחה שסיימתי
אני נדהמת כל פעם מחדש מכמה אני מוצאת בספר הזה, וכמה הוא רלוונטי לכל כך הרבה אספקטים בחיי.
מעבר לגאונות הספרותית שלו, יש לו משמעות רגשית מאוד גדולה בשבילי, ויש לו הרבה מה לומר על חמלה ואמפתיה. הן אמנם לא האלמנט היחיד שהופך אותנו לאנושיים; אבל בהחלט לאנושיים יותר.
לכל מי שקרא את הנאום הארוך והמייגע הזה לכל אורכו- שאפו על הסבלנות, אני מעריכה את זה מאוד.
ולכל מי שלא קרא את הספר- אני ממליצה בחום, ומקווה עדיין להיות חלק ממערכת החינוך אם וכאשר יחליטו שהוא מתאים להיכנס לרשימת הספרים המאושרים.
אולי יתמזל מזלי ומישהו הקורא את הביקורת הזו כעת אחראי לדברים הללו?...

נ.ב- אני אמורה לדרג את הספר בסולם כוכבים. אני מניחה שמיותר לציין שאני נותנת לספר חמישה מהם, אבל כמספר הכוכבים בשמיים לו הייתי יכולה... (;