ביקורת ספרותית על התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204 מאת ג'.ד. סלינג'ר

---

אני מסוגלת לדבר על הספר הזה ימים שלמים. רק תשאלו את החברים שלי.
הספר הזה מסמל בעייני את האופן המדהים בו ספרות מעבירה רעיונות כדי לגרום לאנשים להרגיש, ובעיקר להבין (מה שמאוד יכול לעזור להולדן המסכן בספר הזה). אז האם אני הולכת לנתח למוות את ספר הנעורים האהוב של רוב האוכלוסייה? כן, אבל תאמינו לי שזה שווה את זה. ובכלל, אם זה לא שווה את זה לדעתכם, אתם יכולים פשוט… להפסיק לקרוא…

אבל אם אתם.ן באמת רוצים.ות לשמוע, הדבר הראשון שבטח תרצו לשמוע הוא על העלילה ללא הספוילרים…
הולדן קולפילד, נער בן שש-עשרה שלומד בפנמיית "פנסי" ומקבל ציונים מחורבנים למדי מקבל את ההודעה שהוא עף גם מהפנימייה הזו, לכן מחליט לקחת את עצמו ולברוח לכמה ימים לבד בניו-יורק הקפואה עד שהוא באמת חייב להגיע חזרה הביתה. דמויות מוזרות ואירועים מוזרים מתוארים דרך נקודת מבטו של הולדן לכל אורך הספר (הלא ארוך הזה), שרווי מטאפורות עד אפס מקום וכאבי תחת מלכותיים, אני מניחה.

**מעכשיו יהיו הרבה ספוילרים. והרבה ניתוחים של הרבה מטאפורות. אבל אם אתם.ן באמת רוצים.ות להאשים מישהו, אני מציעה שתאשימו את סלינג'ר, כיוון שהוא הכניס אותן.**

אני כל כך אוהבת את התפסן בשדה השיפון! אני קוראת אותו כל שנה. לפעמים פעמיים בשנה. בדרך כלל באנגלית, לפעמים בעברית. יש לי עותק שלו בעברית, ועותק באנגלית ששמור יותר טוב, ועוד עותק בעברית עם הערות שלי ושל אנשים אחרים. וכל פעם שאני רואה אותו בחנות ספרים אני נלחמת בדחף לקנות עותק חדש. חזק ממני…
אז מה יש בספר הזה שכל כך קורץ לבני נוער? הוא ממש המקביל הספרותי של "מועדון ארוחת הבוקר". (למרות שבואו לא נשכח מי הגיע קודם, ומי הלך כדי שג'ון היוז יוכל לרוץ).
אני מאמינה שזו בעיקר הדמות הנצחית של הטינאייג'ר המתוסבך והמסכן שהוא הולדן קולפילד. ההרגשה הזו, ש"אף אחד לא מבין אותי" וש-"אף אחד לא מקשיב לי", היא מעין רגש קולקטיבי שכולם.ן חווים.ות באותן השנים וסלינג'ר כתב לתוך דמות.
אז זה היה, בקצרה, לגבי המשמעות הרגשית. עכשיו אני אכנס עם כל הכוח לתוך ה"חפירות של שיעור ספרות", ובסוף אני גם אסביר למה אני חושבת שהן חשובות, בניגוד לסלינג'ר.



השאלה הכי כיפית: לאן הברווזים עפים, באמת?

השאלה הזו עולה כל כך הרבה פעמים לאורך הספר, וזה כנראה אחד הציטוטים שהכי מזוהים איתו, למרות שמחוץ לקונטקסט, תודו שזה ציטוט די מוזר לצטט.
הפעם הראשונה שהשאלה מופיעה היא כאשר הולדן יורד מהרכבת התחתית ועולה על מונית:
"ואז נזכרתי במשהו, פתאום. 'הי, שמע,' אמרתי. 'אתה מכיר את הברווזים האלה בבריכה, בדיוק על-יד סנטראל פארק דרום? האגם הקטן הזה? אולי אתה יודע לאן הם הולכים, הברווזים, כשהוא כולו קפוא? אולי אתה יודע, במקרה?' " ("התפסן בשדה השיפון" מאת ג'רום דיוויד סלינג'ר, יצא לאור ע"י הוצאת עם עובד, בשנת 1975, מכיל 209 עמודים). השאלה נהיית יותר מעניינת כשאנחנו שמים לב מה קרה לפני, בין הרגע בו ירד מהרכבת לעלייה למונית. הולדן הולך ישירות אל הטלפון הציבורי ומחפש למי הוא יכול להתקשר: ד.ב (בהוליווד), פיבי (ישנה), אמא של ג'יין גאלאגר (לא מתחשק לו במיוחד), סאלי (אמא שלה לא אוהבת אותו) קארל לוס (הוא לא מחבב אותו). אז כך נוצר המצב שלהולדן אין למי להתקשר. הסיטואציה הזו חוזרת פעמים רבות בספר: הולדן בודד ברחוב, הולדן בודד במלון, הולדן בודד בפארק. בכל פעם הוא רוצה להתקשר, אבל אין לו למי. בהקשר הזה, שאלת הברווזים יכולה להיות למעשה: "היי, אדון נהג מונית… אתה יודע במקרה מה קורה לנערים בודדים כמוני, בחורף של ניו-יורק, נערים שאין להם למי להתקשר?.." בפרק 12 הוא כמעט מתחיל ריב עם נהג מונית אחר בעניין, ואחד הדברים המעניינים שעולים מהשיחה הוא זה:
" 'הם נשארים להם במקום שהם נמצאים, לכל הרוחות.'
'הם לא יכולים סתם להתעלם מהקרח. הם לא יכולים סתם להתעלם ממנו.'
'מי מתעלם ממנו? אף אחד לא מתעלם ממנו!' הורוביץ אמר. … 'הם חיים להם בתוך הקרח המחורבן. זה הטבע שלהם, לכל הרוחות. הם נקפאים באותו מצב לכל החורף." (אני אעצור כאן, אבל הם ממשיכים עוד קצת להתווכח והולדן לא אוהב את התשובה שלו ממש, לדעתי). גם את זה יש כמה דרכים לקרוא: כמו בפעם הקודמת (והניתוח המועדף עליי), הולדן מנסה להבין מה יקרה לו במשבר גיל ה-16 שהוא חווה קשה באותו החורף. מחסום הקרח הוא אותו משבר שהוא לא מבין האם להתעלם ממנו או לא, והאם הוא ישאר כלוא בתוכו כל החורף. גם זו, מטאפורה למצבו. הרי זה כל כך אנושי לעשות את זה! המטאפורה של הברווזים זה כמו לשאול שאלה מביכה את הרופא ואז להגיד: "... שואל.ת בשביל חבר.ה!" הולדן מרחיק את עצמו מהסיטואציה ומסווה את המצוקה שלו במטאפורה פשוטה יותר.

עוד דרך לקרוא את השאלה היא, נו, מוות. מה קורה לנו אחרי שאנחנו מתים? (זה מאוד רלוונטי אליו בגלל אחיו אלי, שללא ספק יש בעיות אצל הולדן מהבחינה הזו).האם הניתוח הזה הגיוני? ברור. האם אני אוהבת אותו? ...אני לא יודעת. אני לגמרי בעד מורבידיות, אבל אני חייבת להודות שלדעתי להתעסק עם החיים זה קצת יותר מלהיב. מה אתם.ן חושבים.ות?




התמימות, אלי, ג'יין, הכובע, השיר והשם. וסלינג'ר.

התיאוריה המדוברת ביותר, לפי מה שאני שמתי לב אליו לפחות, היא העובדה שהולדן רואה את עצמו לאורך הספר כ"מגן התמימות". Holden? כמו Hold(i)en(g)-back? חכם!...
הרמז הראשון הוא היא, למעשה, והיא זו ג'יין גאלאגר. (רענון: ג'יין זו שכנתו לשעבר שהולדן אולי-ואולי-לא היה מעורב איתה רומנטית אבל באופן שטחי ביותר במובן הפיזי). הולדן מתעצבן על סטרדלטר כשהוא יוצא איתה ומתייחס אליה באופן מיני. גם כשהוא חושב עליה ומבקש מסטרדלטר לדבר איתה בשמו, הוא מבקש ממנו לשאול אותה אם היא "עדיין שומרת את המלכות שלה בשורה האחרונה". מבחינתו של הולדן, ג'יין מסמלת איזו שהיא אהבת נעורים תמימה, שהושחתה מספיק ע"י אביה של גאלאגר (שמרומז כי פגע בה מינית) ולא רוצה שתושחת עוד יותר בידי סטרדלטר. זה לגבי ג'יין גאלאגר.
עוד דרך בה הולדן מנסה לשמור על התמימות שלו היא במפגש עם סאני, נערת הליווי. הוא הזמין אותה ממוריס במלון, ובמקום מגע פיזי, הולדן מזמין נערת ליווי כדי... לדבר:
" 'נתחיל כבר, הי?'
'אין לך חשק לדבר מעט? שאלתי אותה. זה היה ילדותי מאוד מצדי להגיד את זה, אבל הרגשתי כל כך מוזר, לעזאזל. 'את מאוד-מאוד ממהרת?'
היא הסתכלה עליי כמו על משוגע. 'על מה, לעזאזל, אתה רוצה לדבר?"
עוד פעמים בהן הולדן מתעצבן/ מעורער בגלל חוסר תמימות ונסיון לשמור עליה: בשירותים במוזיאון כאשר הוא מנסה למחוק את הקללות הגסות מהקירות, כאשר הוא רואה את הזוגות בחלון שעסוקים במעשים מיניים שמגעילים את הולדן, כשהולדן לא אוהב לדבר עם הנזירות על רומיאו ויוליה (מחזה בעל אופי יותר מיני משאר מחזות שייקספיר ככל הנראה) ועוד. כל הדברים האלה- כל הנסיונות למחוק מילים גסות וגועל מהדרך בה מבוגרים מתייחסים אחד לשני- זה הפחד של הולדן מעולם המבוגרים, שהוא תופס כקר ומנוכר, חסר הקשבה ומלא אינטרסים. הרי מי המבוגר היחידי שנחמד אליו באמת? מורה שאחר כך "מלטף אותו" באופן מטריד וחולני. הוא רוצה להגן על עצמו ועל השאר מכך.

אבל מה הרמז הכי טוב לכך? השיר.

הולדן שומע ילד שר שיר ברחוב, וחושב שהוא שומע את המילים הבאות: "כאשר אדם תופס אדם העובר בשדה השיפון". הולדן נדלק על השיר ומתחיל לדמיין את עצמו כ"תפסן בשדה השיפון": הוא יתפוס ילדים כאשר הם רצים באותו שדה שיפון לפני שהם נופלים מהצוק. הצוק הוא מטאפורה להתבגרות- כאשר השדה הוא הילדות התמימה וחסרת הדאגות, לעומת התהום של עולם המבוגרים.
אבל תזכרו ותגידו לי: היי, מזכירים את השיר הזה שוב פעם כשהולדן מבקר את פיבי בבית שלהם. היא מתקנת אותו לגבי המילים של השיר!
נכון!
פיבי מתקנת אותו ואומרת לו שהמילים הן לא: "אם אדם תופס אדם", (באנגלית: Gin a [if] a body catch a body), אלא "אם אדם פוגש אדם" (Gin a [if] a body meets a body). את השיר הזה, ששמו באנגלית: "Comin thro' the Rye", כתב המשורר רוברט ברנס. המילים המקוריות של השיר הן ארוטיות ביותר:
"Gin a* body meet a body
Comin thro’ the rye
Gin a body kiss a body -
Need a body cry?”
*Gin a - כמו if
הדרך בה הולדן בוחר לשנות את משמעות המילים - מעין צנזורה מוזרה - כדי להפוך את המילים ל"תמימות" יותר… זה הרס אותי. אספר אנקדוטה אישית ואגיד שבזכות זה אני מאמינה שאין דבר כזה לנתח ספר יותר מדי. המורות לספרות ניצחו אותי סופית… עם זאת, אני שמעתי על כך בכלל מהסרטון הזה: https://www.youtube.com/watch?v=DM3d78jlJuw בו מדבר הסופר ג'ון גרין על השיר, המשורר ולמה הוא עדיין לומד. ממליצה בחום.

אז עכשיו כשכנראה הבנתם.ן שאני מאמינה שהולדן רואה עצמו כמגן התמימות, מה הוא עושה בנוגע לזה? הולדן נמשך לקונספטים של שימור זמן לאורך כל הספר, ולא סתם לא זכר שום דבר על היסטוריה חוץ מהדרך בה המצרים נהגו לעטוף בתכריכים את המתים כדי לשמר את מצבם הנוכחי. זו עוד דרך להיות התפסן בשדה השיפון, אם חושבים על זה.
הפתרון מגיע רק בסוף, אבל, כאשר הוא מסתכל על הקרוסלה ומבין שמסלול החיים אינו אותו שדה כמו שחשב (מסלול לינארי שיש בו התחלה, אמצע וסוף טראגי), אלא מעגל שחוזר חלילה עם הרבה הזדמנויות להתחלות ואפשרויות חדשות. זה מקסים.
גם כובע הציידים של הולדן הוא חשוב ביותר במובן הזה לאורך כל הספר. (אני מדגישה את צבעו האדום, כי פרט חמוד ביותר הוא שצבע הכובע תואם את צבע שערו של אחיו המנוח של הולדן, אלי). ניתן לשים לב שבסביבת כל אירוע משמעותי הקשור לתפיסת העולם ה"תפסנית" של הולדן, יש סיכוי סביר לתנועה באזור כובע הציידים שלו (לחבוש / להסיר), מעין מנגנון הגנה תוצרת אלי קולפילד.
(ואגב, יש סצנה בה הולדן מחליט אקטיבית להוריד את הכובע… כי הוא מפחד מה המבוגרים יגידו על זה).

מילה אחרונה בנושא התמימות ונעבור לחלק האחרון: מי שמכירים.ות את סיפור חייו של סלינג'ר עצמו לא יהיו מופתעים.ות למה גיבור ספרו רוצה להיות מגן התמימות, "התפסן בשדה השיפון": סלינג'ר לחם במלחה"ע ה-II והיה מהראשונים לראות את זוועות השואה במחנות. כשהוא חזר לארה"ב נזדקק אף לאשפוז נפשי בעקבות המראות שראה. (סיפורים כאלה לא חדשים לנו; גם וויליאם גולדינג לחם במלחה"ע ה-II, איבד את תמימותו בצורה הכי נוראית שניתן וכתב את בעל-זבוב).



התפסן בשדה השיפון ולמה אני אוהבת לכתוב ניתוחי ספרות ארוכים ומייגעים

כפי שקראתם.ן, התפסן מלא במטאפורות, דימויים ואזכורים שמשרתים תיאוריות ספרותיות כאלה ואחרות. האמת היא שמעולם לא למדתי את הספר הזה בשיעור ספרות, כך שאני לא באמת יודעת מה מהנאום הארוך הזה באמת מגיע למבחנים, אבל אני כבר יכולה לראות למה אנשים לא יאהבו לשמוע את זה במסגרת שיעור. "למה להרוס את הספר?" יגידו, "ספר צריך לקרוא, לא לנתח." בסדר, אני מקבלת, ותשמחו לדעת שגם סלינג'ר איתכם בעניין הזה. באחד מספריו, הקדיש סלינג'ר את ההקדשה הבאה:
"אם עוד נשאר קורא חובבן בעולם הזה- או כל מי שקורא ורץ- אני מבקש ממנו או ממנה, בחיבה והכרת תודה שלא ניתן להכניס למילים, לחלק את הקדשת הספר הזה לארבע בין אשתי וילדיי." (תרגום שלי...)
גם אני חשבתי כך. אבל הספר הזה שינה אותי…
הולדן קולפילד ללא ספק עובר משהו. הוא אפילו מגיע למצב אובדני בלילה בודד במלון מזופת. ואף אחד לא מקשיב לו. קשה! קשה להקשיב בימים האלה, כשיש לך כל כך הרבה על הראש בעצמך. קשה להקשיב לבעיות של מישהו אחר ושיהיה לך איכפת מהן כמו שאיכפת לך מהבעיות שלך.
אבל הולדן מצא את מי שיקשיב לו בסוף. לא, אני לא מדברת על פיבי אחותו. אני מדברת עלינו.
כי יש את ההולדן שהסיפור קורה לו, ויש את ההולדן שמספר את הסיפור- מספר אותו לנו, הקוראים, ממוסד פסיכיאטרי כזה או אחר שהוא נמצא בו בסוף הספר. הוא לרוב משתמש ב"אתה" במקום "אני"- גם, אולי, כדי להרחיק עצמו מסיטואציות כואבות- אבל גם כדי לשים אותנו בנעליים שלו. לגרום לנו להבין ולהרגיש. לגרום לנו להזדהות. וזה עובד!
המטאפורות (שהסיפור הזה פשוט מלא בהן), והאזכורים, והדימויים, והטריקים של המילים והמוזרויות בדקדוק בגרסה המקורית באנגלית: כל הדברים האלה, גורמים לנו להיות הולדן קולפילד למשך זמן של 200 עמודים, פלוס-מינוס. במשך אותם 200 עמודים, איכפת לי מהבעיות של הולדן כמו מאלה שלי.
בעזרת הדברים הספרותיים הללו, אנחנו מסוגלים לחוש אמפתיה בצורה שונה לגמרי.
סלינג'ר, הלוואי שהייתי יכולה לכתוב ככה. לכתוב כדי שמישהו אחר יקרא ויבין. יקרא, ויהיה לו איכפת בדיוק כמו לי.


אני חושבת שאני יכולה לחתום את זה כאן, חמישה כוכבים וכו'. יש הרבה דברים שלא כתבתי עליהם: פיבי, המוזיאון, הסלידה של הולדן מחוסר-אסתטיקה, המיזוגניה (הילדותית) שהוא מפגין לעיתים... יש כל כך הרבה! השעה מאוחרת מאוד בעת כתיבת הביקורת-לא-ביקורת הזו… לא התכוונתי להיסחף כך עם הכתיבה! מה לעשות שתמיד יהיה לי ניצוץ בעיניים לכתוב על הספר הזה. כבר אמרתי שאני יכולה לדבר עליו ימים?

» ביקורות נוספות של קוראת וכותבת
» ביקורות נוספות על התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204