ביקורת ספרותית על נורת'נגר אבי - מהדורה מחודשת מאת ג'יין אוסטן

---

נורת'אנגר אבי, אחוזת נורת'אנגר - איך שלא תבחרו לקרוא לספר - האוסטן האהוב עליי לעת עתה. אני מודעת לכך שהבחירה היא לא מהפופולאריות ביותר, וגיבורת הסיפור היא ללא ספק לא פורצת דרך כמו אמה וודהאוס, או מבריקה, שנונה ואייקונית כמו אליזבת' בנט: אבל החיבור שלי עם קתרין מורלנד פשוט כל כך כנה ואמיתי. אני לא יכולה שלא לאהוב אותה.

הביקורת הזו תהיה קצרה יותר מאלה שכתבתי בעבר, היות ונורת'אנגר אבי הוא ספר קליל בהרבה מהם. למעשה, נורת'אנגר אבי (שמעכשיו אקרא לו בקיצור נ"א, כפי שנהגה מיס אוסטן לקרוא לספריה במכתביה, ואני מבינה לגמרי למה) היה הראשון מבין ספריה להיות מוכן לפרסום. מבחינת יכולת הכתיבה המדהימה שיש לאוסטן- אני יכולה להבין למה הספר יכול לאכזב את אלה שפנו אליו מיד אחרי שקראו את יצירות המופת שלה - כמו גאווה ודעה קדומה או אמה - כי יש בו משהו מאוד בוסרי ומתחיל, לעומתם. אני מסכימה עם זה.
ואכן, כמו שאמרתי, אני לא הולכת לכתוב ניתוח ספרותי מורחב על נ"א, אבל אני כן רוצה לדבר על המשמעות שלו. לפחות עבורי. יש עוד מעריצים.ות של נ"א בקהל?

אתחיל כהרגלי מתקציר עלילה חסר הספוילרים!
קתרין מורלנד בת השבע-עשרה, נערה ש"שום אדם לא היה מעלה בדעתו שנולדה להיות גיבורת רומן", מקבלת את ההזדמנות לצאת לחופשה מהבית הכפרי שלה אל העיר באת' התוססת. היא פוגשת שם אנשים חדשים ומעניינים, יוצאת לטיולים וכיאה לספר אוסטן- מוצאת דרמת אהבה משל עצמה. כל זאת בזמן שהיא נשאבת עמוק לתוך עולם הרומנים הגותיים, וקווי המציאות והדמיון (הפורה שלה) מתחילים להיטשטש…

** אזהרת כניסה למחוזות ספוילרים, ראו הוזהרתם.ן!**

הספר הזה הצחיק אותי כל כך. באמת! צחקתי בקול רם מהבדיחות והשנינות המבריקה של אוסטן.
נ"א היה מצחיק יותר מגד"ק, ארחיק ואומר.
כל דמות הייתה כתובה כמעין סאטירה עדינה - קתרין, טילני, איזבלה ועוד הרבה- מיס אוסטן צחקה על הדמויות שלה לאורך כל הספר, אך עדיין התייחסה אליהן בכבוד וכתבה אותן בצורה שהקשתה עליי לא לאהוב רבות מהן, ולאהוב לשנוא אחרות.
כפי שכבר קראתם.ן, הספר נפתח במשפט הבא: "שום אדם שראה את קתרין מורלנד בינקותה לא היה מעלה בדעתו שנולדה להיות גיבורת רומן". (אני כבר מחייכת).
המשפט הזה פותח את הספר ואומר: יש לכם.ן בראש תמונה וציפיות מגיבורת רומן? באתם.ן בשביל אליזבת' בנט 2.0? תשכחו מזה- כי קתרין מורלנד "לא נולדה להיות גיבורת רומן"...
השאלה הזו מאפיינת את הספר, בצורה מסוימת, לדעתי. הספר - כפי שאדבר בהמשך- עסוק כל כך ברומנים, כתיבה ומה מאפיין רומן טוב- בין אם אלו השיחות הספרותיות של קתרין עם איזבלה, או קתרין עם טילני, או אוסטן עם הקורא בשאלה: מה הופך דמות ראשית לדמות ראשית "טובה"? הרי, אם קתרין באמת לא נועדה להיות גיבורת רומן… למה אנחנו קוראים רומן עליה?

"אם הרפתקאות אינן קורות לעלמה צעירה בכפר מגוריה, שומה עליה לחפש אותן מחוצה לו."
בואו נדבר על קתרין, באמת. היא אחת הדמויות הכי מצחיקות בספר- היא עדיין נערה, ואין לה שום ניסיון בעולם החברתי שמאפיין כל כך את ספריה של אוסטן. היא לא מלוטשת ושנונה באופן יוצא דופן או פורץ דרך, היא עדיין "לא שם".
ולדעתי, זה כל הקסם שבה. זה מה שהופך אותה לדמות שקל להזדהות איתה, בעיקר בגיל הנעורים.
אני הרגשתי שאני מגלה את אותו עולם חברתי ביחד איתה: לומדת איך מצפים ממך להתנהג ומחפשת חברה, מבקשת להשתלב וכן- מחבבת את הבחור ההוא מהמסיבה. לומדת על ספרים ורעיונות ורוצה לדעת עוד ולהיות חכמה ואינטלקטואלית, למרות שעוד יש לך הרבה מה ללמוד. ומצד שני, היא מלאת ביטחון להיות מי שהיא גם אם אחרים.ות יחשבו שהיא "לא שם" (כשבואו נודה- מה זה באמת להיות "שם", ואם זה אכן באמת, אנא- ספרו לי היכן זה, אני מחפשת גם כן ורוצה לדעת בכנות). היא אומרת מה שהיא חושבת, פועלת לפי תחושות הבטן שלה ולומדת מטעויות. יש בה, בסופו של יום, את אותה אנרגיה מתפרצת כמו אליזבת'. ואני אזכיר שבגד"ק, ליזי בנט הייתה בת עשרים, ובגיל ההתבגרות שלוש שנים זה שמיים וארץ.
לקרוא את נ"א מרגיש כמו חווית נעורים במאה השמונה עשרה. ואני יכולה להעיד שזה לא רחוק לגמרי מחווית הנעורים במאה העשרים ואחת. האופנה קצת השתנתה, אבל.


הנקודה האחרונה שרציתי לדבר עליה היא, שוב, נושא הקריאה והספרים לאורכו של הרומן. נ"א מלא בציטוטים על קריאה, כשהמצחיק והאהוב עליי ביותר הוא כמובן:
"אדם שאיננו נהנה מקריאה ברומן טוב- אם אדון ואם גבירה- הוא טיפש חסר תקנה."
הספר אמנם סאטירה של ספרי גותיקה מאותן השנים, דבר שאני מודה שיש לי מעט מאוד עד לכדי אפס ידע אודותיו ומכאן אפס יכולות לנתח במובן זה; ולכן נ"א זה - בשבילי- פארודיה ל"הארי פוטר".
… הישארו איתי.
אני זוכרת את החוויה של לקרוא את סדרת ספרי "הארי פוטר" בתור ילדה ולהיות כל כך מעורה בעולם שאינו קיים במציאות… וזה מזכיר לי להחריד את האופן בו קתרין אוהבת כל כך את ספרי הגותיקה שלה, עד כדי כך שהיא מתחילה לדמיין עלילות רצח מסתוריות במנזר.
בשבילי, זה סיפור על הספר ההוא שהשתוקקת כל כך להתעלם מגבולות המציאות בגללו. הספר שרצית בכל ליבך שיהיה אמיתי.
מיס אוסטן כתבה על היסטריית "הארי פוטר" 200 שנה לפני שהסדרה נכתבה בכלל. זה אמנם לא "גאווה ודעה קדומה", אבל זה הישג לא קטן.


זהו, אלה המחשבות שלי בנוגע לנורת'אנגר אבי. אני יודעת מראש שיש לא מעט שלא יסכימו איתי (בין אם בתגובות ובין אם בשיח האוסטן העולמי -שאני גרגר חול לעומתו- ושלא נח כבר, טוב, 200 שנה), ויש הרבה שמצאו את קתרין ילדותית. ואיתם.ן אני אסכים ואומר שקתרין היא ילדה. ובתור ילדה, גם אני הייתי אובססיבית ל"הארי פוטר".

» ביקורות נוספות של קוראת וכותבת
» ביקורות נוספות על נורת'נגר אבי - מהדורה מחודשת