“נערה בת 17 שגדלה בכפר נידח, למשפחה בעלת תקשורת ישירה ועניינית, מוצאת את עצמה בליבה של "סצינת הבילוי החברתי בבאת'" עם חוקים חברתיים חדשים לה, מנסה לפענח את השפה בה מדברים כולם, בה משמעות הדברים שונה לגמרי מהמלים הנאמרות. באמתחתה, במקום נסיון חיים, רק רומנים מסתוריים עם עלילות מפותלות ומפחידות, שקראה בשקיקה. תוך כדי הסיפור היא תבין, מן הסתם, שהספרות הזו היא תחליף עלוב לניסיון, שכל ישר ואמון בעצמך.

אוסטן מתייחסת בסיפור לרומנים מסמרי-שיער שרווחו כנראה בתקופתה: סיפורי מיסתורין, עם קורטוב של אימה, המתארים מסדרונות מפותלים בבתים עתיקים, אליהם נכנסת עלמה בחושך, ארונות עתיקים עם תא סתרים המחביאים בתוכם סודות או לפחות אוצרות... אנשים חורשי-רע המוכנים לחטוף עלמות תמימות וגיבור נחשק שיציל את העלמה ויזכה בידה. אוסטן, שנראה לא נמנעה מהספרות הזו, שגונתה כספרות זבל ונקראה בסתר כאשר בפומבי הכריז(ה) הקורא(ת) על שאט-נפש מסוג הספרות הקלוקלת הזו, לועגת פה גם לקוראי הספרות הזו וגם לאלה המצהירים על סלידתם ממנה.
אוסטן נוכחת בסיפור הזה באופן בולט. היא מרבה לפנות אל הקורא מעל ראשו של הסיפור שלה, מפרשת ואפילו לועגת קצת לגיבורה שלה. זה תכסיס מעניין, היוצר ברית בין הסופרת לקורא על חשבון הגיבורה.

ספר הביכורים הזה – שפורסם אחרי פרסום ספריה היותר מפורסמים שנכתבו אחריו - מצביע על כשרונה הגדול של אוסטן ועל הדרך בה התבגרה וליטשה את יצירתה. הוא שונה מספריה המאוחרים בצלילו הייחודי, בהומור נשכני, שאוסטן המאוחרת נמנעה ממנו, ובכלים סיפוריים שונים מאלה שנקטה בספריה המאוחרים.

התרגום של אינגה מיכאלי מצויין. השפה עדכנית אך ללא סלנג עכשווי בניגוד לתרגום של לינור את "גאווה ודעה קדומה". נהניתי ממנו יותר משנהניתי מכל ספריה (כן, גם מ"גאוה ודעה קדומה" עתיר הרייטינג) כי למרות הבוסריות הניכרת היא מצטיירת בו כמתוחכמת יותר מבספריה המאוחרים, משתמשת בהומור בצורה יותר חופשית ונמנעת מהרצאות דידקטיות על טוב ורע, שמעייפות בספריה האחרים. ומה שגרם לי את העונג הגדול ביותר היה שתוך כדי חשיפת הצבועים, רודפי האוצרות, מתחמני החלשים וארונות-עם-שלדים גליתי אותנו מציצים מאחורי הסיפור המצחיק והמרושע הזה.”

“4.5⭐️

בעקבות הקריאה הגעתי לשתי מסקנות:
‏1. All men do is disappoint
‎2. ג׳יין אוסטין היא אלילת הספרות ואין צודקת יותר ממני כשאני אומרת להתחיל עם הספרים שלה אם אתן רוצות לקרוא קלאסיקות

הספר עוקב אחרי בחורה בשם קתרין המתלווה אל זוג חברים של משפחתה לעיר בשם באת׳ בה יבלו שישה שבועות בעונת הנשפים, קתרין היא לא חכמה במיוחד למרות שהיא חכמה ולא יפה במיוחד למרות שהיא בהחלט נאה - היא לא מיוחדת אבל היא בחורה נהדרת.

בביקורה בבאת׳ נרקמות כמה מערכות יחסים שמשנים את חייה בצורה דרמטית-
איזבלה וג׳ון ת׳ורן שעם אחת היא מתחברת ומאחד היא נמנעת
ואלינור והנרי טילני שהתחברה איתם במשך החופשה והוזמנה לבלות בביתם את שארית הקיץ לאחר ששת השבועות בבאת׳

הספר כתוב נהדר, שזה אנדרסטייטמנט לדעתי - הכתיבה של ג׳יין כל כך צינית אבל עדיין חכמה ומלאה בהומור ובחוכמה שרלוונטית עד היום.
(באמת, אם אתן רוצות לקרוא מיקרו פמיניזם - כל מה שאתן צריכות לעשות זה לפתוח ספר של ג׳יין בעמוד רנדומלי)

לסיכום: נהניתי מאוד, קראתי את הספר ביומיים ואני לא יכולה להמליץ עליו יותר בחום.”

“הדבר הראשון שאני עושה כשאני מתיישבת לכתוב את זה זה לבדוק בת כמה היא היתה. לא קתרין, הגיבורה של הרומן הזה. היא בת 17 ואת זה אני עדיין זוכרת. אני מקווה שאוסטן לא היתה רחוקה משם, מגיל 17, בזמן שכתבה אותו.
טוב, קצת יותר, 28, ובתחילת המאה ה-19 זה בטח נחשב כבר גיל מופלג אבל (ואולי זה מפני שאני מסתכלת ממרומים) היא בכל זאת צעירה.

זה לא באמת חשוב אבל זה משנה את האופן שבו אני מתייחסת אליו. זה כמו שכשהבת שלי, 16.5, שבאופן כללי אפשר להגיד עליה שהיא מחבבת עמדות אופוזיציוניות ונוטה להביע אותן כשהן מתובלות בלא מעט ציניות וסרקזם, משתפת אותי בחלק מהתובנות שלה ביחס לחיים, זה בדרך כלל, גם כשאני לא מאד מסכימה, נראה לי מובן וגם די משעשע, כי בגיל כזה את לגמרי אמורה להאמין שאין אמצע, או לפחות לא לרצות להתמזג איתו, וגם לחשוב שאת חכמה יותר משאר האנשים, או לפחות מרובם, בטח מאלה שחושבים שהם חכמים יותר משאר האנשים, וכן, יש פה סתירה אבל זה בסדר שתהיה, בטח בגיל 17.

זה רומן מחאה ויש בו גם סוג של שופוני שאפשר להבין אותו כי יש לה מה להראות (ושוב, היא צעירה). אני יודעת לכתוב ואני חכמה וגם אם אני בוחרת נושאים שכולכם, הגברים העאלק חכמים ששופטים ומזלזלים, ממעיטים בחשיבותם וחושבים שאלה לא יותר מאשר קרקורי תרנגולות, זה לא באמת מזיז לי, כי אני יודעת כמה זה חשוב ולא רק זה, אני יודעת גם שבלי שאף אחד רואה גם אתם קוראים את זה ונהנים, לא פחות ממני.

זו פחות או יותר האינטונציה והיא תקפה גם ביחס שלה לקוראים וגם באופן בו היא מתייחסת לדמויות של הרומן שהיא יוצרת, וזה סבבה כי אולי רק מתוך עמדה כזאת אישה צעירה בסוף המאה ה-18 יכולה לפרוץ גבולות ולהפוך את הכתיבה הנשית בעולם המערבי למשהו שחורג מהמשבצת הלא גדולה שהוקצתה לה. ולמרות שלכאורה הספר הזה, כמו רוב הספרים שלה (לא מעזה לומר כל כי ממש לא קראתי את כולם), עוסק בנשות מעמד האצולה הלא עשירה ובמגבלות הזיווגים שלהן, כאן היא מצליחה לחרוג מהנושא ולהתעסק גם באופן שבו כותבים וגם קוראים ספרים כשהיא מנהלת מונדיאלוג ישיר עם הקוראת.

ובסך הכל זה ספר נחמד. קצת צפוי, מתנדד על הגבול שבין מעיק למשעשע, ויחד עם זה עובדה שעד היום, 200 שנה אחרי שכתבה, עדיין קוראים אותה.”

“כשעברתי בחנות הספרים וראיתי את הספר הזה במבצע פשוט לא יכולתי להתאפק, ואני מאוד שמחה על הקנייה האימפולסיבית הזאת. מנזר נורת'נגר הוא הספר הראשון שכתבה ג'יין אוסטן. הוא מצחיק, שנון, ופשוט כייפי לקריאה. לא קראתי תרגומים אחרים שלו, אבל התרגום המחודש מוצלח למדי, הוא מצליח להעביר היטב את העוקצנות שבכתיבתה של אוסטן מבלי להשתמש בשפה מאולצת או פשוטה מדי.
קתרין, גיבורת הספר, היא עלמה צעירה, תמימה וחולמנית שעוזבת לראשונה את ביתה בכפר כדי להצטרף לשכניה העשירים המבקרים בבאת', שם היא נחשפת לראשונה לעולם שונה מחייה המוכרים ונטולי היומרות. לראשונה, עליה לתמרן בין סבך של נשפים, רכילויות וקודים חברתיים. בתוך עולם האשליות שלה, היא נופלת למניפולציות רבות אך גם לומדת (בדרך הקשה) להבחין בין עיקר לתפל, כנות וצביעות. כל אלו נשזרים לעלילה סוחפת ומשעשעת, והתמימות של קתרין מספקת ניגודיות מהנה מאוד לסרקזם והשנינות של אוסטן, שמצליחה בצורה מופתית להנציח טיפוסים שסביר שכל אחד פגש בחייו, ואם לא, סביר שעוד יפגוש בעתיד. (למרבה הצער, הסבירות למצוא ת'ורפים גבוהה מלמצוא טילנים).
קתרין קוראת באובססיביות ספרות גותית שהייתה פופולרית מאוד בזמן כתיבת הספר, אך גם הייתה ידועה לשמצה ונחשבה ספרות "נחותה"; ובעוד שהסיפור מכיל אלמנטים חריפים של ביקורת ופארודיה המופנית כלפי ספרות גותית, ניכר שאוסטן אינה סולדת מהז'אנר ואף מודעת למעלותיו והשפעתו עליה. יתרה מכך, היא פוסקת באופן ברור שהיא מעדיפה את חובביו שקוראים מתוך אהבה טהורה לספרות, מאשר אנשים שנהנים לבקר ולהתנשא על הסוג הראשון. ביקורת זו מקבלת רלוונטיות מחודשת (או שמעולם לא איבדה מהרלוונטיות שלה) בעידן שבו יוצאים עיבודים רבים כל כך לספריה של אוסטן ויש כמעט אינפלציה של דרמות תקופתיות שקהל גברי נוטה לפסול בגלל היותן 'סרטי בנות'.
בדרך לסוף המיוחל בספריה של אוסטן, דעותיה הנחרצות לא פוסחות על שום ליידי או ג'נטלמן. ההערות שלה כמעט אכזריות מרוב דיוק אך הן גם מצחיקות מאותה הסיבה. הסיום הנעים של נורת'נגר אבי והקלילות שלו מהנה כל כך דווקא בגלל החיצים שאוסטן לא מהססת לשלוח בדרך לאושר והעושר שבו זוכים גיבוריה.”