במקרה של הספר שלפנינו, הסיפור סביב הסופר עצמו מעניין יותר מהספר. בושוויץ עזב/ברח עם אמו את גרמניה לאחר החלת חוקי נירנברג, שהרעו במידה ניכרת את מצבם של יהודי גרמניה. מאחר ועזב את גרמניה ב-1935, בושוויץ לא יכול היה לכתוב על המתרחש בנובמבר 1938, ליל הבדולח, הידוע לשמצה מכלי ראשון.
הסיפור מספר על אחד אוטו זילברמן, איש עסקים יהודי, שהפחד מפני המתרחש באותו נובמבר נורא, גורם לו לרצות לברוח אל מחוץ לגרמניה. הוא מקווה להסתמך על בנו השוכן בפריז, שישיג לו ארת כניסה לצרפת, אלא שלא משם מגיעה הישועה. בקר הגרמני, שותפו לעסקים, נותן לו כארבעים אלף מרקים גרמניים כפירוק שותפות, סכום שדי בו להתחיל חיים חדשים במקום אחר באירופה, נניח בלגיה, צרפת או הולנד. לאף אחת מהמדינות האלה אוטו זילברמן לא מצליח להכנס בניסיונותיו המרובים. זילברמן מרבה בנסיעות ברכבת בתקווה שבגבול מסוים השמירה תהיה קפדנית פחות וכך במשך ימים מספר הוא חוצה את גרמניה לאורכה ולרוחבה.
הספר בנוי כולו ממונולוגים ודיאלוגים, לא מפתח מחשבות של ממש, תיאורי מקום ומראות נוף, תחושות למיניהן והאימה המתלווית להן. ככזה, הוא משעמם לגמרי, כתוב רע ולבטח נופל מהסיפור של כותבו.

מצאתי עצמי מאד אמביוולנטיות ביחסי לספר.

זילברמן, איש עסקים יהודי, נלחם בצעירותו במלחמת העולם ה-I כגרמני, וראה בגרמניה את ארצו ומולדתו.
לאחר ליל הבדולח, כאשר שוטרים נאצים הגיעו לביתו, הוא מצליח לברוח ואינו מפסיק לנסוע ברכבות בין ערי גרמניה השונות, עולה ויורד, עולה ויורד ואינו מוצא לו מקום. גם ניסיונותיו לצאת את גרמניה עולים בתוהו. בנו, הנמצא כבר בצרפת, אינו מצליח להשיג לו אשרה לשם. את זילברמן עצמו השוטרים הבלגים מאלצים לחזור לשטח גרמניה, לאחר שבמאמץ רב הצליח לחצות את הגבול. מסעותיו של זילברמן, חשבון הנפש עם חייו וזהותו, התלבטויותיו האין-סופיות וחיבוטי הנפש הטורדניים והבלתי פוסקים שלו, הם הממלאים את רוב הספר. הם ממחישים היטב את חוסר האונים, הנרדפות, העקירות, ההשפלה והמילכוד בהם מצאו עצמם יהודי גרמניה עוד לפני פרוץ המלחמה.

במהלך נדודיו פוגש זילברמן לא מעט גרמנים, כאלה שהכיר וכאלה שנקרו לראשונה בדרכו. הם משקפים קשת רחבה של התייחסויות כלפי היהודים: שנאה, התרחקות, אדישות ועיסוק בעולמם הפרטי בלבד. פה ושם נתקל גם בסימנים של הבנה וחמלה כלפי זילברמן.

חסרונו הגדול של הספר הוא ההקצנה של התלבטויותיו וחוסר ההחלטיות של זילברמן בכל נושא, קטן ככל שיהיה. זו אמנם טכניקה ספרותית ידועה, אך לא פעם הותירה בי את הרושם כי עוד בטרם הפך מצבם של יהודי גרמניה לבלתי נסבל, היה האיש נרפה, חסר חוש שידרה.

עריכה הדוקה יותר ודילול המלל העולה על גדותיו של המחשבות והיפוכיהן, היו רק מועילים לספר.

העריכה של הספר הזה היא סיפור בפני עצמו, כמו גם חייו של הסופר.
בושוויץ, יליד 1913, בעל שורשים יהודים, עזב את גרמניה ב-1935 עם ההכרזה על חוקי נירנברג. אחרי שנדד בין כמה מדינות, הגיע ב-1939 לאנגליה. באותה שנה פרסם שם את הספר הזה תחת שם אחר, בעקבות "ליל הבדולח" בסוף 1938. עם פרוץ המלחמה בושוויץ הושם במעצר, עקב היותו "נתין אויב" וזמן קצר אח"כ נשלח לאוסטרליה. לאחר שנתיים שוחרר. האוניה בה נסע חזרה לאנגליה נפגעה ע"י טורפדו שנשלח מצוללת גרמניה וטבעה בסוף 1942, ואיתה גם בושוויץ. עוד לפני מותו, הבין הסופר כי הספר זקוק לעריכה, הספיק לערוך כמחצית ממנו והודיע לאימו באנגליה שהוא שולח אליה את כתב היד המתוקן, אך זה לא הגיע מעולם.
לפני מספר שנים הועבר הספר אל המו"ל הגרמני פטר גראף, ע"י אחייניתו הישראלית של בושוויץ. הוא ערך את הספר מחדש ופרסם אותו שוב ב-2018.

לטעמי, מלאכת העריכה לא הושלמה.

אוטו זילברמן הוא בבחינת מלח הארץ תוצרת גרמניה של תחילת המאה ה-20'. איש עסקים אמיד ומצליח (מאד), חייל בצבא הגרמני, ה-Deutsches Heer, במהלך מלחמת העולם הראשונה ובעל עיטור צלב הברזל. הוא "התברך" בהופעה ארית ובקסם אישי רב, נשוי לגרמניה ויש לו בן החי בפאריס. רק שני דברים "פוגמים" באותה אידיליה: שם משפחה יהודי למהדרין וכתוצאה מכך, האות J בדיו אדומה בדרכון. אנו פוגשים אותו בנובמבר 1938 במהלך ליל הבדולח ובימים שלאחריו. זה מכבר עסקו נרשם על שם שותפו הארי, בקר. מאימי ליל הבדולח נמלט בעור שיניו. הוא תר את גרמניה לאורכה ולרוחבה באמצעות רשת הרכבות שלה. האם הוא מנסה להרוויח זמן עד אשר גרמניה תחזור לשפיות? או עד אשר הבן ישיג את האשרה המיוחלת לצרפת? במהלך אותם מסעות הוא נחשף לגרמנים רבים, אנשי משטר, "עמך", ברנשים הגונים ונבזים כאחד, גם במכרים יהודים הוא נתקל. העולם שהכיר מתפורר לנגד עיניו. כללי המשחק השתנו. הוא מרגיש נרדף על כל צעד ושעל, למרות שלאורך הסיפור איש אינו עושה מאמץ לתפסו. במהלך תהליך ההזדככות הנפשית שהוא עובר גם הוא לוקה באוטו-אנטישמיות ובטינה כלפי בני עמו ש"סיבכו" אותו בצרות הללו, אבל זו רק אפיזודה אחת במסלול רב-תהפוכות שהוא חווה.

בושוויץ היה בן 23 בלבד כאשר כתב את יצירת המופת המזעזעת הזאת. הוא הצליח להכניס אותי לאווירה האיומה ששררה ברייך, כל זאת דרך הווית עולמו של העקור מביתו, ממשפחתו ומחייו הקודמים. תיאור אלימות פיסית קצרה ולאקונית אחת בלבד (וגם בה טמון צדק פואטי מסוים) הוא כל מה שנתקלים בו. את השאר בושוויץ מצליח להחיות באמצעות תיאורי אווירה רעילה במיוחד ומערכות יחסים איתנות לכאורה הקורסות בשל השינוי בנסיבות. ואולי גם כאן דבריו של הסופר פון שיראך תקפים מתמיד: "כל החיים אנו רוקדים על שכבה דקה של קרח שקר תחתיה ומתים שם מהר. יש אנשים ששכבת הקרח לא נושאת אותם, והם נופלים פנימה". משפטים אלה מתמצתים בעיני את גורלה של יהדות גרמניה כולה.

קורות חייו הטרגיים של אולריך בושוויץ ממחישים את זוועות המלחמה והאירוניה האיומה שהיא לעיתים חושפת. הוא נולד לאב יהודי (שלחם בצבא גרמניה ונהרג במלחמת העולם הראשונה) ולאם גרמנית. הוא גדל כנוצרי. משפחתו עזבה בזמן והוא נדד באירופה. הוא הגיע לאנגליה ומיד נלקח למחנה מעצר. משם גורש לאוסטרליה ב-1940 יחד עם אלפי גרמנים אחרים באניה Dunera, שצוותה הידוע לשמצה התעלל במגורשים חסרי הישע. בושוויץ הגדיר את ספרו זה כטוב ביותר שכתב ועמל על שיפורו במהלך שהותו באוסטרליה. משהותר לפליטים לחזור הוא חזר לכיוון אירופה וטבע יחד עם מאות נוסעים אחרים לאחר שהאניה בה היה טובעה על ידי צוללת גרמנית ב-19 באוקטובר 1942...יחד עימו ירדו למצולות הנוסח שערך וספר נוסף שכתב....

חייו של בושוויץ הסתיימו בגיל 27. כשסיימתי לקרוא את הספר עברה בי המחשבה כי אבד בטרם עת סופר מיוחד במינו.

לספר מצורפות הערות ביוגרפיות ואחרית דבר מעניינת מאד של המוציא לאור הגרמני פטר גראף.

ספר שהוא תיעוד . גרמניה הנאצית נראית ממשקפת של רכבות הרייך באמצעות הגיבור שהוא גם הסופר. ספר מהמם . אין אפשרות להעביר את התחושות . יש צורך לקרוא ולהרגיש. מומלץ ביותר

אנחנו מרבים לדבר על השואה ולחקור אותה. אבל סיפורים אישיים יש מעט יחסית.
הספר הזה הוא סיפור אישי כזה. הוא אינו בדיוק של המחבר, אבל הוא ממחיש לנו היטב את פרטי היום-יום של היהודים בגרמניה לאחר ליל הבדולח. אין השמדה אבל יש אי נוחות, אין גירוש אבל יש בידוד חברתי. אפשר לחיות, אבל זה לא נעים.
אז אולי הספר לא כתוב ברמתם של סופרי גרמניה הגדולים של אותה תקופה (למרות שהשפעתם בולטת), אבל הוא מצליח בהחלט להעביר את התחושות של אלו שהיו שם בימים ההם.