לפני כמה ימים הגיחה לעולם תינוקת חדשה והצטרפה למשפחה. ברכות הוצפו בקבוצת הוואצפ, ההורים המותשים עוד לא הספיקו לצאת מבית החולים ובינתיים הסבתא המאושרת קיבלה עשרות טלפונים מתעניינים. כולם היו שמחים בשמחתם חוץ ממיקה, בתם הבכורה, שההתרגשות שבטח הרגישה הייתה רק חלק מתוך סערת הרגשות שחוותה.
בכל שלוש וחצי שנות חייה לא קיטרה וזעמה כמו שעשתה מאז שהבינה שבבטן ההולכת וגדלה של אמה נמצאת אחותה הקטנה. היא התרגלה לקבל את כל תשומת הלב בבית ופחדה שהדברים ישתנו ואחותה תתפוס את מקומה. כבר כשאמרו לה ההורים שהיא לא יכולה לבוא איתם ללידה היא הפנתה אצבע מאשימה לתינוקת שעוד לא הספיקה לצאת מהבטן ועוד חודשים לפני לא היססה להביע התנגדות נחרצת בקול רם ולהבהיר לכולם שאחותה לא רצויה.
ככה זה אצל ילדים, הם לא יודעים להחביא רגשות. כשהם עצובים – הם בוכים, כשהם כועסים – הם צועקים, כשמתערבבים להם הרגשות גם התגובה בהתאם ומיקה, שאצלה הכל התערבב כבר חודשים לא חסכה מהוריה אף לא רגש אחד.
בטח בעוד כמה שנים טובות כשמיקה תבין קצת יותר מה קורה סביבה, ההורים והחברה ילמדו אותה שהחיים הם לא תחרות, שהיא צריכה להיות שמחה בחלקה ושאין סיבה שתקנא באף אחד. אבל מפעם לפעם מיקה תרגיש שהיא בתחרות ומפעם לפעם היא גם תהיה ירוקה מקנאה ובמקום לבכות ולצרוח היא תלמד להצבע בחזרה בצבעה המקורי, לקחת נשימה עמוקה, לעטות על הפנים חיוך מזויף ולדקלם מילים מפרגנות גם אם לא באמת תתכוון לאף מילה.
מלמדים אותנו שהקנאה היא רגש רע, שצריך להימנע ממנה. למרות שזה הטבע שלנו, בני האדם - אנחנו מקנאים. זה לא עניין של הדור של היום שאף פעם לא מרוצה, זה מושרש בנו מבריאתנו: קין והבל, רחל ולאה, עשיו ויעקב והיד עוד נטויה. כמה שלא נסתיר ונתכחש כולנו מקנאים מדי פעם, גם כשאנחנו ממש לא רוצים, גם כשמדובר באנשים שאנחנו באמת אוהבים, לפעמים זה פשוט בלתי נמנע. זה קורה היום, זה קרה לפני אלפי שנים וזה קרה גם לפני כמעט שבעים שנים בעלילה של החברה הגאונה.
העלילה סובבת סביב אלנה ולילה, חברות הכי טובות שבתוך כל מערכת היחסים ביניהן קיימת תחרות סמויה. לילה צ'רולו היא בתו של הסנדלר. רזה, מוזנחת וחצופה אבל מבריקה וחריפה בצורה יוצאת דופן. אלנה גרקו, בתו של השוער, היא שמספרת את הסיפור. היא ילדה יפה, שקדנית, התלמידה המצטיינת בכיתה שהשמיים קורסים על עולמה ביום בהיר אחד כשהיא מגלה שלא רק שלילה מתקדמת יותר ממנה, היא גם עושה את זה בקלות. בעוד אלנה משקיעה זמן רב כדי להצטיין בלימודים, לילה צעד אחד לפניה - היא מלמדת את עצמה ומקדימה אותה כמעט בכל. לילה היא המניע של אלנה, הצורך להיות טובה יותר או לפחות לעמוד בקצב שלה הוא שמדרבן אותה. גם כשהן פונות לדרכים שונות האחת ממשיכה לקנא בשנייה והתחרות הזו, שעליה נשענים היחסים הכל כך מורכבים בין השתיים, ממשיכה להתקיים.
אלנה פרנטה (אם זה שמה) הצליחה לעשות את הבלתי יאומן בעיני. היא הצליחה לעטוף את כל הרגש המכוער הזה במילים יפות ולגרום לו להרגיש פתאום לגיטימי. אז נכון, על פניה העלילה אולי לא הכי שופעת ומסעירה אבל יש בסיפור הזה ובאופן שבו הוא כתוב חוויה אינטימית נורא, כנה ובעיקר אנושית, שהצליחה לייצר אצלי אמפתיה ולעורר זיכרונות ורגשות ישנים. החוויה הזאת, היא שנגעה בי והפכה את הספר למה שהוא בעיני ומי ייתן וביום מן הימים החברה הגאונה תגיע גם לחיקה של מיקה, שכנראה שלא תזכור יותר מדי מהתקופה שלפני הולדת אחותה אבל החיים יזמנו לה מספיק רגעים אחרים שייגעו בה כשתקרא וייתנו לספר הזה משמעות משלה.












