ביקורת ספרותית על דלעת - מוצב אחד בלבנון מאת מתי פרידמן
ספר מעולה

---

משהו בלבנון תמיד סיקרן אותי. המשפחה שלי גרה סמוך לגבול וחתיכה מהילדות שלי נשארה שם, כמה מאות מטרים מלבנון. מלבנון השנייה יש לי זיכרונות מעטים וסיפורים רבים, בלבנון הראשונה עוד לא נולדתי אבל שמעתי מהחוויות של אמי, שהייתה אז ילדה והחלל שבין שתי המלחמות נשאר מבחינתי די ריק. על רצועת הביטחון שמעתי רק בקושי ואם היא כבר הוזכרה זה היה בעיקר בהקשר של אסון המסוקים. אפילו המשפחה שלי, שגרה על הגבול לא ידעה יותר מדי על הרצועה.

מעולם לא קראתי ספר על מלחמה. אפילו לא סתם ספר שמבוסס על סיפור אמיתי, על עובדות. "דלעת" היה הספר הראשון שקראתי שהוא לא רומן או הארי פוטר. האמת היא שהרגשתי מאוימת על ידי הספרים העובדתיים ומלאי האינפורמציה. היה בי איזשהו פחד שברגע שאני אפתח אותם לא אצליח להבין כלום, שאני אגלה שאני לא מספיק חכמה. פחד שמונע מתוך חוסר ביטחון או חרדה פנימית עמוקה שלי לגלות שאני לא מספיק בכללי - אז העדפתי לא לנסות בכלל ולא לגלות.

בביקור האחרון שלי בחנות ספרי יד שנייה לא היה אף אחד מהספרים שחיפשתי. "זה לא היום שלך" היה המשפט לסכם את הביקור אבל ברגע האחרון שאלתי על דלעת, שהופיע אצלי ברשימה למעלה משנה אבל אף פעם לא טרחתי לשאול עליו ודווקא אותו כן מצאו בחנות. כאילו הוא ישב שם וחיכה להשלים לי את החסר.

אף אחד מהפחדים שלי לא התממש. הספר לא זרק עובדות יבשות או מושגים שלא הבנתי, הוא לא בא ללמד, הוא בא לספר. הוא עשוי כולו עובדות אותן אבל לא עוסק בהן, לא באמת. מתי פרידמן סוקר את אירועי רצועת הביטחון דרך עיניהם של החיילים במוצב דלעת. החלק הראשון מסופר מנקודת מבטו של אבי, חייל ששירת בדלעת בין השנים 1994-1997, החלק השני מספר על השינוי שהתחולל בתפיסה הציבורית של רצועת הביטחון דרך עיניהן של שתי אימהות שהקימו את ארגון ארבע אימהות. בחלק השלישי מספר מתי על חוויות השירות שלו ושל חבריו ששירתו במוצב דלעת בשנים האחרונות של רצועת הביטחון ובחלק הרביעי הוא כבר חייל משוחרר שחוזר למוצב לסגור מעגל, רק מהצד השני של הגדר.

הספר הוא כולו עבודה עיתונאית שגובלת בעיני במפעל חיים ובאמת ראויה לשבח לא רק בגלל העיסוק במלחמה הלא מספיק מדוברת של רצועת הביטחון, אלא בגלל האופן שבו הוא נעשה. כל אחד מהפרקים שמרכיבים את הספר עשוי באופן מרתק שמשאיר איתו טעם של עוד. משהו בספר הזה מצליח להרגיש נורא אינטימי, על אף שכולו מבוסס על עובדות. לעתים הרגשתי כאילו אני פולשת לתוך מוחות של חיילים בשדה הקרב, לתוך זיכרונות של אנשים. הכל נובע מתוך הקסם הזה של מתי פרידמן. שהלוואי שימשיך לפזר ממנו עוד לשאר העולם.

» ביקורות נוספות של צ'אקי
» ביקורות נוספות על דלעת - מוצב אחד בלבנון