ביקורת ספרותית על המוח שלי ואני מאת דורון נשר

---

אני מוכרח לפתוח את חוות הדעת שלי הפעם בהצהרה שאני לא צופה באופן קבוע בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין, בה מוגש בכל שבוע סיפור אחר אבל בתוכנית ששודרה בשבוע שעבר הייתי חייב לצפות. התרגשתי מאוד לשוב ולראות את דורון נשר על המרקע. הוא כידוע נעלם לנו לתקופה ארוכה בעקבות אירוע מוחי שעבר. פעם אחרונה ששמעתי עליו זה היה כשהיה נציג של קרן הקיימת לישראל בקליפורניה והוא תיכנן להקים חורשה לזכרו של משורר הביט, אלן גינזברג זכרונו לברכה. הצעד הזה בין נעשה בסופו של דבר ובין אם לא (מכיוון שבאותה תקופה זכיתי להיכלל באנתולוגיה שיצאה לאור של משוררים מכל העולם עם שיר שכתבתי כהספד לזכרו של גינזברג) כמו כל צעד שדורון נשר עשה בחייו ומצא לנכון לשתף אותנו בו ריגש אותי.

כילד גדלתי (איך לא) כצופה קבוע בתוכנית שלו "שישאר בינינו". קשה לומר שבזמנו לא היו הרבה תוכניות שדיברו אלינו, הילדים, כי היתה גם את התוכנית "ריצ'רץ" שהגישו ילדים אבל בכל זאת התוכנית שלו היתה משהו אחר והיה כלכך כייף לצפות בה, לא אגזים אם אומר משהו כאילו חבר בא לבקר אותך ויש לכם משבצת משותפת בה אתם יודעים שאתם צריכים להעביר את הזמן ביחד בנעימים. היו בתוכנית מלא פינות מעניינות, ביניהן גם פינה של יקיר אביב.

שנים מאוחרות יותר, דורון הגשים את החלום שלו והוציא לאור ספר שירים בשם "גלידה בטעם מוות" (ע"ע). כמה שהספר היה דק ומהבחינה הזאת אולי מאכזב, זה בא מעולמו של דורון נשר והיה לי מאוד חשוב לרכוש אותו. רכשתי אותו מיד לאחר שיצא לאור ונראה שמן הסתם מאז ועד היום הפך למשהו לאספנים שבינינו. חקרתי כל דבר בספר הזה, אם בעטיפת הקולאז' שחור לבן שלו, בו מופיע בין השאר פרינס ב-"גשם סגול" ובין אם כמובן בשירים עצמם. הספר נפתח בשיר עם איזכור שמו של ג'ון ברימן, מאז למדתי מי הוא ומה הם שירי החלום שלו. אני מודה שלתוכנית שלו בגלי צה"ל, "תושב חוזר" לא יוצא לי להקשיב אבל תוכנית אחרת שהיתה לו בתחנת הרדיו הצבאית, לפני שכל הסיפור הזה התחיל, "ציפורי לילה" ביום חמישי היתה בלתי נשכחת בעיניי במיוחד עם הפתיחה הנפלאה של השיר "בת הדייג" שמבוצע על ידי מרים אביגל.

אני מוצא שהדרך שדורון נשר עבר לא רק מרגשת אלא העובדה שהוא זוכר גם כל מה שעבר עליו ומספר עליה בדרך המיוחדת שלו אותה אחרי הכל לא איבד, והוא לא שוכח אף אחד ואף אחת. מהאלונקאי בבית לוינשטיין בו עבר את השיקום שאחרי האירוע המוחי, האחיות שטיפלו בו וכמו כן הקלינאית תקשורת שמהתוכנית "עובדה" הבנתי שהם כתבו את הספר ביחד. היא אמרה שהיא יודעת עליו הכל, וכמובן גם האישה שאיתו שאמרה באותה תוכנית שהיא חשה שהיא כאילו היתה בגלגול הקודם שלה לא פחות מאשר אמא שלו.

עכשיו בספר הזה, "המוח שלי ואני", כמו בתוכנית הטלויזיה שהיתה הוא משתף אותנו בסיפור על האירוע המוחי שעבר וכמה שהוא נאבק בשיניו בכדי לחזור ולוא למעט למה שהיה פעם. סיימתי את הצפיה בתחושה חזקה שאני חייב למצוא אותו, לתת לו חיבוק ולומר לו את האמירה הידועה שלו "אנחנו ננצח" ואין שום צל של ספק "כן, דורון יקירי, אתה ניצחת". ולכן הלכתי ורכשתי את הספר שלו, זה בכנות המעט שאני יכול לעשות. הבנתי מהמוכרת בחנות שהספר נמכר טוב (העותק שרכשתי האחרון שנשאר בחנות) ואני רוצה לקוות שזה בזכות הצורך של הרבה מאיתנו לחבק אותו. אני מכאן מאחל לדורון נשר מכל לבי שיהיו לו מעתה ואילך חיים טובים ושהאהבה תמשיך ללבלב בגינה שלו. אני אוהב אותך, איש.

התלבטתי אם להוסיף את הפיסקה הזאת אבל בסוף החלטתי שאם יורשה לי, מכיוון שמדובר בספר על סוג של מסע בעקבות המוח. אז גם אני, כותב שורות אלה יכול להיחשב כנס רפואי. מה שרובכם לא יודעים עליי. נולדתי עם חבל הטבור מסביב לצוואר וחסר לי חמצן בשעת הלידה. זה גרם לי לאירוע מוחי שנקרא MBD ובעקבותיו למרות שאני להבדיל מאחרים שנולדים כמוני לא על כיסא גלגלים אני סובל מבעיות מוטוריות, ויש לי התמודדויות יומיומיות מאז שאני זוכר את עצמי (כמו רעד תמידי בכל הגוף בתדרים משתנים) ועוד כל מיני דברים שברור שכאן לא המקום להרחיב עליהם, לפחות עד שגם אני אולי אכתוב עליהם יום אחד, אם בכלל. בכל אופן כך או כך גם עם העובדה הזאת יש לי חיבור חזק עם דורון נשר.

- אחרי כתיבת חוות הדעת הזאת שלי מצאתי לנכון לשלוח את דבריי לדורון נשר ולשמחתי הוא ענה לי שדבריי ריגשו אותו.

» ביקורות נוספות של אהוד בן פורת
» ביקורות נוספות על המוח שלי ואני