מסוג הספרים שהתענגתי לסבול איתו.
מה יש לומר על יצירה שכזו? ספר שמשום שלא הסתיים למעשה הקורא מחויב (או שלא) לסגור לא מעט פינות להבנתו.
יש ספרים שאתה מסיים ואומר לעצמך וואו, עלילה לתפארת. מצד שני, יש ספרים שאתה מסיים ואומר וואו, מחשבות עצומות. מסתבר שיש גם ספרים נדירים יותר שמותירים אותך עם תחושה מטרידה בהרבה: שהצורה שבה חשבת בזמן הקריאה איננה ברורה יותר אף בסוף הספר.
האיש בלא תכונות של מוסיל שייך לסוג השלישי. אין כאן רומן על אדם מסוים גם אם ישנה דמות מרכזית כביכול. יש כאן ספר על מצב תודעה שהגיע למיצוי יתר, לרוויה אינטלקטואלית, לנקודה שבה החשיבה עצמה מפסיקה להיות כלי הבנה והופכת למנגנון התקה מן המציאות.
גיבור הספר האנטי גיבור שמו אולריך, הוא מתואר על ידי חבר ילדותו כמי שחסרות בו תכונות: מעין אדם חלול שסביבו נעות דמויות בעלות אופי מובהק יותר, אך ייתכן שהחסר הזה הובן באופן שטחי מדי בתחילה. אולריך איננו ריק אלא חדיר מכל עבר, סוג של מסננת אנושית. למעשה הייתי אומר שהוא מרובה מדי בתכונות מאשר חסר תכונות וזה למעשה בא לידי ביטוי בחוסר גבולות צפויים. אני רואה בין אולריך והמלט לא מעט קשר.
מצד אחד, תכונותיו לא מגדירות אותו ולכן הוא אמורפי מספיק ומצד שני בכל פעם מחדש נוצרות בו תכונות על פי הרגש + הצורך. מה שהופך אותו במובן מסוים לעל-על-אדם האופנתי בתקופה ההיא של ניטשה. בני האדם סביבו אינם רק דמויות בעלילה אלא מעין איברים תודעתיים זמניים, פונקציות שהוא מאמץ ואז משחרר, כאמור, על פי צורך צו השעה או לפעמים צו הדקה. במילים אחרות, הדמויות סביב אולריך יכולות להתפס כזרמי תכונות בתוך אולריך. זהותו חסרת מהות ולכן היא צירוף רגעי של השפעות, והאדם שמוסיל מציג הוא כמו לוח מתגים המשנה מצבים בN! (אן עצרת) אפשרויות. כן, היחס של מוסיל למתמטיקה רציף ועובר כחוט השני להבנתי בכל ספריו. המתמטיקה היא תכונה בפני עצמה. כך יוצא שהאדם הוא צומת מעברים בין רעיונות, רגשות ועמדות. האדם כלי בידי התכונות ולא התכונות שוכנות באדם. זו כבר לא פסיכולוגיה או אופי, מדובר כאן בטופולוגיה חדשה של נפש האדם. מעין מיפוי של מרחב יחסים, ומכאן גם האימה הסמויה של הספר: האדם המודרני הוא נקודת חיבור במערכת מושגית גדולה ממנו השולטת בו לעיתים ביד רמה.
רבים חווים את הספר ככבד, מייגע, חסר התקדמות, אך התחושה הזו היא חלק מן המהלך האמנותי עצמו בעיני. מוסיל אולי (ואולי לא) נכשל בלספר סיפור באופן מסורתי אך הוא מראה מה קורה לעולם שבו העלילה חדלה להיות צורה אפשרית של משמעות. במקום התקדמות דרמטית יש תהליך של שחיקה: רעיון נוצר, מנותח, מובהר, מסתעף, מאבד ממשותו ומתפוגג, ומפנה מקום לרעיון אחר שעובר גורל דומה. מה שמתחולל למרות שנדמה כרציף הוא בעצם דעיכה של יכולת להאמין באירועים כבעלי משקל.
“המבצע המקביל” שנראה תחילה כסאטירה על יוזמה פוליטית ריקה מתוכן, מתגלה כאלגוריה מדויקת של ריקון תרבותי. כולם עסוקים, כולם מדברים, כולם חושבים בלהט על אידיאלים, ייעודים, גדוּלה לאומית, רוח, מוסר, אמנות, ואף על פי כן שום דבר אינו מתממש לכדי ממשות חיה. אירופה שלפני 1914 מוצגת כאן כמערכת מושגים שאיבדה את אחיזתה בקרקע אך ממשיכה לפעול מתוך אינרציה אינטלקטואלית מתוך מורשת וגם מרד, במובן הזה אולי הרומן פחות מתאים לימינו שכן % הבורות השתנה פלאים (מבלי שאומר לאיזה צד). המלחמה שתבוא היא בלתי נמנעת של התפרצות אלימה במציאות שחדלה מזמן להיות מיוצגת באמת בתוך התודעה התרבותית.
המתמטיקה והפילוסופיה, שרבים רואים בהן עומס עיוני הם מוטיבים חוזרים ומרכזיים אצל מוסיל, מרכזיים במובן שהם כלי המשחית אל מול אידיאלים פורחים באוויר בידי הסופר. מוסיל מהנדס את הרומן כמו מנגנון ניסויי חברתי ומדעי עם תרבויות קורסות. כל דמות היא היפותזה, כל שיחה היא ניסוי מחשבתי, כל רגש נבדק כמודל עצמאי. אולריך איננו אדם שחי רגשות באופן ספונטני; הוא בוחן מצבי תודעה, מתנסה בצורות קיום אפשריות, מתייחס גם לחייו שלו כאל שדה ניסויים. הרגש אצלו אופציונאלי ובמקרה מוצלח הופך לקונסטרוקציה זמנית עליה ניתן להישען. ברגע שהרגש עצמו הופך למושגי או אסתטי אזי שם מתרחש שבר עמוק יותר מזה שמייחסים בדרך כלל לרציונליזם האירופי.
בתוך כל זה, הרגשתי שאינני סתם קורא הצופה מן הצד אלא משתתף בניסוי והניסוי הכאיב והקסים אותי לעיתים. מוסיל שלל ממני בהדרגה כל עוגן הזדהות יציב בתוך הקריאה. מאחר ואין גיבור ברור להיאחז בו, ואין עלילה שהוליכה אותי קדימה, ואין מסקנה שתסגור את החוויה הוא פשוט נע בין רעיונות, בין אירוניות, בין אנליזות, מאמץ עמדות ואז מפקפק בהן, ממש כפי שעושה אולריך עצמו. גם התודעה שלי הפכה בשלב מסוים לכהה וחסרת תכונות. תחושת העייפות מקריאה רציפה מבחינתי הייתה סימפטום של מצב קיומי שבו החשיבה חכמה מכדי להניח לדבר פשוט להקרא. הספר אינו מתאר רק התפוררות תרבותית אלא שחשתי בהתפוררות הזו באופן חוויתי. מודה, סבלתי לפרקים ממש.
משם עלתה בי מסקנה פרובוקטיבית למדי: אולריך איננו קורבן של דקדנס, אלא צורת האדם החדשה שהדקדנס יצר. הוא התוצר המושלם של אינטלקטואליות אירופית שהשתחררה מכל מסורת מחייבת, מכל אמונה שאינה ניתנת לפירוק, מכל זהות שאינה ניתנת לערעור. האדם הזה חכם מדי בשביל אמונה, רגיש מדי בשביל פעולה, מודע מדי בשביל זהות, פתוח מדי בשביל גבולות. אני מכנה זאת ד-אבולוציה (אבולוציה לאחור), מעין שלב ביניים בלתי־יציב, צורת קיום שמסוגלת להבין הכול אך מתקשה לעמוד מאחורי משהו. במובן זה, האיש בלא תכונות איננו רומן על טרגדיה היסטורית בלבד, אלא כתב אישום מטאפיזי נגד סוג אדם ספציפי: האדם שחי דרך מושגים, שמרגיש דרך תיאוריה, שחושב במקום לחיות. מוסיל מציב מראה שבה המודרניות רואה את עצמה ברגע שבו העומק שלה נהפך למשקל יתר, והמודעות שלה לחוסר יכולת לפעול.
אם כך, מבחינתי גדולתו של הספר איננה בכך שהוא מנבא מלחמה, אלא בכך שהוא חושף את המישור שבו מלחמה כבר התרחשה — בין התודעה למציאות. כאשר המושגים ממשיכים לפעול גם אחרי שהחיים חדלו להתאים להם, נוצרת מציאות רופפת, והקריסה נעשית רק עניין של זמן. משום כך הספר נשאר אקטואלי באופן מטריד: אוסטריה כאימפריה חדלה להתקיים אולי כפי שמוסיל הגדיר זאת: משום שהאמינה שאפשר לחיות במרחב אינסופי של אפשרויות מבלי להכריע. האיש בלא תכונות מזכיר שהאדם הזה, המבריק והפתוח כל כך, נושא בתוכו גם את פוטנציאל ההמסה של העולם שבו הוא חי.
הציון שלי: 8.888887 מתוך 10
מדוע? זה ספר מתיש, חכם בצורה יוצאת דופן אבל יבש כמו מדבר בקיץ. אתה חושב שאתה רואה מרחוק מים סוף סוף אבל מסתבר שזו פאטה מורגנה משם אתה ממשיך וממשיך והמשפטים לפעמים (והתרגום כמעט מכאני או המקור כזה?) לוקחים אותך לדיונה אחרת ולפאטה מורגנה הבאה וכך הלאה ואין מוצא.
אם הספר היה ספר הרהורים של מוסיל כנראה היה לי אישית קל יותר להנות ממנו. זה לא שסבלתי בכלל בסופו של דבר, זה ספר מדהים והאיש לקח את הזמן לכתוב אותו. כנראה שהסופר בעצמו היה האיש בלא תכונות והספר ביוגרפי יותר מרעיוני.