ביקורת ספרותית על בלדה לנחשים וציפורי שיר - משחקי הרעב #4 מאת סוזן קולינס
ספר טוב

---

#
למעשה התחלתי ספר אחר ממנו קראתי כמה עשרות עמודים. הוא לא היה משעמם ולא גרוע – הסיבות המובילות אותי לנטישת ספר – אבל תוך כדי הקריאה התברר לי שאני קוראת על התעללות מינית בילדה קטנה. אם חשבתי שריבוי הספרים על התעללות בחסרי-ישע יקהו את הרגישות ויאפשרו לי לקרוא נושאים כאלה ללא מאמץ, טעיתי. עם השנים אני מתקשה יותר ויותר לקרוא על נושאים אלה ואחרים. כך או כך פרשתי מהספר ההוא והגעתי לספר הזה, שהמתין לי מספר חודשים על המכשיר.

ובכן – מהפח אל הפחת... הסיפור הוא סיפור מקדים לטרילוגית משחקי הרעב שקראתי מזמן ואהבתי. הוא מנסה לתאר איך ולמה הגיעו לנוסחה המבעיתה של "משחקי" גלדיאטורים-ילדים בזירה, כשהם חשופים להמון משולהב המתבונן בילדים-רוצחים-ילדים והולך הביתה לארוחת-ערב... קולינס מגניבה השקפת-עולם פילוסופית, על ממשל, מנהיגות, ציניות, סדיזם ומניפולציות, דרך סיפור הרפתקאות מרתק, המאפשר לבחון סוגיות שונות בעולם האמיתי.

בקצרה – מלחמה קטלנית של "המחוזות" ב"בירה" שארכה שנים רבות והביאה איתה הרס ומוות, הסתיימה בניצחון "הבירה". הסיבה למלחמה לא מפורטת ולא חשובה. התוצאה היא החשובה: הפיכת האויב שהוכנע ונשלט ל"לא אדם", שחרור יצרים הרסניים וסדיסטיים של מהמנצחים, יחד עם העצמה של רגשות פטריוטיים. הפיכת המפסידים למשועבדים, עניים חסרי-כל הנתונים לשרירות לב המנצחים. ארגון "חגיגת ניצחון" שנתית בה ילדים מכל המחוזות מושלכים לזירה כדי להילחם עד מוות, לשעשע את המנצחים (שגם הם קורבנות של שטיפת-מוח ואכזריות). התייחסות לילדים של המנוצחים כמו למנוצחים עצמם, כחיות מעבדה שאפשר להרעיב, להכות ולהתאכזר אליהן בלי לתת את הדין, כשהמנצחים מקבעים את נצחונם בדם. הדמות הראשית פה היא נער, שבמשחקי הרעב – בעוד כששים שנה מהווה הסיפור - יהיה נשיא הבירה. דמותו טרם התקבעה להיות הדמות המרושעת והמניפולטיבית שתהיה בעתיד, אם כי היא מתקדמת לשם, יעיל ובטוח. הספור מאפשר הצצה להתעצבותה של אישיות שבחירותיה בכל שלב מקבלות חשיבות רק כשמתבוננים בהן ממרחק של זמן.

קראתי כל מיני התייחסויות לספר הזה, המבטאות אכזבה שהוא אינו מזכיר מספיק את הטרילוגייה המפורסמת. היות ופער של כ-60 שנה מפריד בין הספר הזה לסיפור המאוחר של משחקי הרעב, המערכת שבראה קולינס עוד מקרטעת, פרימיטיבית, לא מספקת מספיק תירוצים. אבל גם בשלב הראשוני שלה היא מצביעה על כיוון שאנשים בכל מקום יכולים לזהות: שימוש מניפולטיבי ביצרים שאנשים מנסים להסתיר, שהוא המָלמֵד הגורם להם ללכת בתלם ולא לסטות מהעדר. למשל אכזריות, קטנוניות, העמדת פנים, שאיפת כוח.
אפשר לקרוא את הספר הזה כפשוטו – ספר הרפתקאות מדמם המציב גיבורים שהתקווה היא ישועתם היחידה (במקרה הזה ההתייחסות לטרילוגייה היא סבירה).
אפשר לקרוא אותו כמו שקוראים את "הנסיך" של מקיאוולי – ספר הדרכה למנהיג שרוצה להשיג כוח ושררה (במקרה הזה עדיף לקרוא אותו באור-יום, כי הדמיון למציאות מוכרת די מפחיד).
אפשר לקרוא אותו כמו Case study בפסיכולוגיה – לבחון את התנהגות היצרים האנושיים תחת איזמל מנתחים (במקרה הזה, אני מזהירה אתכם, אין סוף שמח).

ספר מעורר מחשבה, הכולל מבחר מהסיפורים שמספר לעצמו היחיד במטרה להסתיר מעצמו את המידרון החלקלק בו הוא צועד.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על בלדה לנחשים וציפורי שיר - משחקי הרעב #4