#
למעשה התחלתי ספר אחר ממנו קראתי כמה עשרות עמודים. הוא לא היה משעמם ולא גרוע – הסיבות המובילות אותי לנטישת ספר – אבל תוך כדי הקריאה התברר לי שאני קוראת על התעללות מינית בילדה קטנה. אם חשבתי שריבוי הספרים על התעללות בחסרי-ישע יקהו את הרגישות ויאפשרו לי לקרוא נושאים כאלה ללא מאמץ, טעיתי. עם השנים אני מתקשה יותר ויותר לקרוא על נושאים אלה ואחרים. כך או כך פרשתי מהספר ההוא והגעתי לספר הזה, שהמתין לי מספר חודשים על המכשיר.

ובכן – מהפח אל הפחת... הסיפור הוא סיפור מקדים לטרילוגית משחקי הרעב שקראתי מזמן ואהבתי. הוא מנסה לתאר איך ולמה הגיעו לנוסחה המבעיתה של "משחקי" גלדיאטורים-ילדים בזירה, כשהם חשופים להמון משולהב המתבונן בילדים-רוצחים-ילדים והולך הביתה לארוחת-ערב... קולינס מגניבה השקפת-עולם פילוסופית, על ממשל, מנהיגות, ציניות, סדיזם ומניפולציות, דרך סיפור הרפתקאות מרתק, המאפשר לבחון סוגיות שונות בעולם האמיתי.

בקצרה – מלחמה קטלנית של "המחוזות" ב"בירה" שארכה שנים רבות והביאה איתה הרס ומוות, הסתיימה בניצחון "הבירה". הסיבה למלחמה לא מפורטת ולא חשובה. התוצאה היא החשובה: הפיכת האויב שהוכנע ונשלט ל"לא אדם", שחרור יצרים הרסניים וסדיסטיים של מהמנצחים, יחד עם העצמה של רגשות פטריוטיים. הפיכת המפסידים למשועבדים, עניים חסרי-כל הנתונים לשרירות לב המנצחים. ארגון "חגיגת ניצחון" שנתית בה ילדים מכל המחוזות מושלכים לזירה כדי להילחם עד מוות, לשעשע את המנצחים (שגם הם קורבנות של שטיפת-מוח ואכזריות). התייחסות לילדים של המנוצחים כמו למנוצחים עצמם, כחיות מעבדה שאפשר להרעיב, להכות ולהתאכזר אליהן בלי לתת את הדין, כשהמנצחים מקבעים את נצחונם בדם. הדמות הראשית פה היא נער, שבמשחקי הרעב – בעוד כששים שנה מהווה הסיפור - יהיה נשיא הבירה. דמותו טרם התקבעה להיות הדמות המרושעת והמניפולטיבית שתהיה בעתיד, אם כי היא מתקדמת לשם, יעיל ובטוח. הספור מאפשר הצצה להתעצבותה של אישיות שבחירותיה בכל שלב מקבלות חשיבות רק כשמתבוננים בהן ממרחק של זמן.

קראתי כל מיני התייחסויות לספר הזה, המבטאות אכזבה שהוא אינו מזכיר מספיק את הטרילוגייה המפורסמת. היות ופער של כ-60 שנה מפריד בין הספר הזה לסיפור המאוחר של משחקי הרעב, המערכת שבראה קולינס עוד מקרטעת, פרימיטיבית, לא מספקת מספיק תירוצים. אבל גם בשלב הראשוני שלה היא מצביעה על כיוון שאנשים בכל מקום יכולים לזהות: שימוש מניפולטיבי ביצרים שאנשים מנסים להסתיר, שהוא המָלמֵד הגורם להם ללכת בתלם ולא לסטות מהעדר. למשל אכזריות, קטנוניות, העמדת פנים, שאיפת כוח.
אפשר לקרוא את הספר הזה כפשוטו – ספר הרפתקאות מדמם המציב גיבורים שהתקווה היא ישועתם היחידה (במקרה הזה ההתייחסות לטרילוגייה היא סבירה).
אפשר לקרוא אותו כמו שקוראים את "הנסיך" של מקיאוולי – ספר הדרכה למנהיג שרוצה להשיג כוח ושררה (במקרה הזה עדיף לקרוא אותו באור-יום, כי הדמיון למציאות מוכרת די מפחיד).
אפשר לקרוא אותו כמו Case study בפסיכולוגיה – לבחון את התנהגות היצרים האנושיים תחת איזמל מנתחים (במקרה הזה, אני מזהירה אתכם, אין סוף שמח).

ספר מעורר מחשבה, הכולל מבחר מהסיפורים שמספר לעצמו היחיד במטרה להסתיר מעצמו את המידרון החלקלק בו הוא צועד.

הספר הזה הוא התגלמות טהורה של הפתגם "אהבה התלויה בדבר".
אפשר לראות את דפוס ההתנהגות האנוכי של הדמות הראשית, קוריאולונוס סנואו, לאורך כל הסיפור. הוא לא עושה שום פעולה אם לא יוצא לו מתוך זה משהו, גם אם הוא מנסה לשכנע את עצמו או את הקוראים אחרת.
"האהבה" הזאת שהוא מרגיש בספר היא רק תמריץ להציל את עצמו מצרות.
וזה נוגע לכל המערכות יחסים שלו בספר - חבריו, משפחתו, וגם לוסי גריי.

מצחיק לחשוב על זה, כי בסדרת הספרים הקודמת של הסופרת, הדמות הראשית, קטניס, פעלה רוב הזמן ממקום הפוך לגמרי משל סנואו. מדהים לראות איך שני אנשים עובדים בצורה דומה אבל המניעים שלהם שונים לגמרי.

הספר הזה סיפק לי הרבה מידע מעניין שהיה חסר בסדרת "משחקי הרעב". האזכורים של מחוז שתיים עשרה - הבלדות, האנשים, האחו, הכירה, התפר, היער, האגם - כולם עשו לי צמרמורת בגוף. הרגשתי כאילו פגשתי חבר ישן שלא ידעתי עד כמה התגעגעתי אליו. מצד שני, הספר עורר בי עוד שאלות שלא קיבלתי עליהם תשובה, ואלה לא היו סתם שאלות שוליות אלא מהותיות!

התאהבתי בדמות של לוסי גריי. הייתי שמחה ללמוד עליה יותר או להבין יותר את העולם הפנימי שלה. אבל היא הייתה ונשארה תעלומה.

אני מסכימה עם מה שנאמר בביקורות הנוספות לספר - הוא בהחלט נמרח בצורה בלתי נסבלת. יש בו הרבה מידע לא הכרחי, יותר מדי דמויות ושמות ארוכים, התרחשויות מייגעות. משחקי הרעב הנוכחיים היו מאכזבים מאוד, והתיאור של הזירה היה לא מובן בכלל.

אבל בכל זאת הצלחתי למצוא עניין בספר, סוזן קולינס בהחלט יודעת למשוך בחבלי קסם ולהפנט את הקורא. החלק השלישי של הספר היה המעניין ביותר בעיניי, כפי שאמרתי, החיים במחוז שתיים עשרה עושים לי צמרמורת.

כדי לא לחשוף יותר מדי, אציין שהסוף של הספר הפתיע אותי ולא הפתיע באותו הזמן? מה כבר אפשר לצפות מהחלאה הזאת, סנואו? לפחות אני יודעת לאיזה סוף הוא זכה בספר "עורבני חקיין".

מסתבר ששלג לא תמיד נוחת למעלה.

כמובן שרכשתי אותו... הבן "הקטן" שלי ביקש (בן 26 עוד מעט) ועוד אומר.. אמא את תקראי קודם ואני אח"כ, כאילו שהיה ספק בעניין...
התחלתי כמה עמודים.... ופשוט לא יכולתי לעזוב מהיד.

הספר כמו שרבים מאיתנו יודע הוא על הנשיא סנואו בצעירותו.

בספר אנחנו מגלים שסנואו הוא בגיל משהו כמו תיכון נקרא האקדמיה הוא בן 17-18, יש ו בעיות, הזמן הוא עשר שנים לאחר המלחמה אביו נרצח בזמן ההוא... ויש החלטה שתלמידי האקדמיה יהיו מדריכים למיוחדים למשחקים.
סנואו מקבל את לוסי גריי ממחוז 12, שכרגיל הוא מחוז חלש ואין לו שום סיכוי... אך הנערה מיוחדת...
איך נגמר? איך המצב הזה עיצב את דמותו העתידית, שתהיה נשיא.?

פשוט ספר סוחף ומותח שאי אפשר לעזוב מהיד... לצערי הוא נגמר ככה שנראה שיהיה בטח ספר נוסף אולי טרילוגיה שיספר עד שהוא נעשה נשיא.
למי שאהב את משחקי הרעב... שיקח את הספר.

לא. לא לא לא. לא. זוהי דעתי על הספר הזה.
והנה למה (יכלול ספויילרים).

הספר מתמקד בנשיא המדינה בזמן הטרילוגיה המקורית, כשהיה בן נוער. ואני מודה שכל כך רציתי לדעת מה היה לפני שהיה פסיכופט. התשובה היא פסיכופט עני, והסיבה שהוא היה איכשהו בסדר היא כי הוא ידע את הטעם של להיות בתחתית. איך הוא הפך ל-מה שהיה בטרילוגיה המקורית? אני מודה, הספר הזה עשה עבודה נוראית בנתינת התשובה.

אני לא אומרת שזה היה ספר רע, רק קצת. לא נהניתי ממנו, סיימתי אותו ואני בעיקר מרגישה שבזבזתי עליו זמן. העלילה הייתה צולעת, היו המון דמויות, ורובן לא היו מבוססות כמו שצריך, והכי גרוע היה היה הקצב של הספר. כל היופי בטרילוגיה המקורית שהדברים קורים בקצב מעולה. בום, קטניס מתנדבת, בום, היא במשחקים, בום, היא ופיטה מנצחים, בום בום בום. כל היופי בספרים האלו זה שקולינס לא בזבזה זמן על כלום, אלא כתבה את מה שחשוב ולא מרחה את הספר. אולי ממש ממש קצת בספר השלישי, אבל לא יותר מדי.

הספר הזה היה פשוט ארוך. אלוהים, אני באיזשהו שלב הייתי כזה, "אוקיי, עברתי מאה עמודים, עברתי מאתיים, אני באמצע (!), מאה עמודים לסוף, עשרים עמודים!". וכאילו, מה קרה בו כבר? לוסי גריי, אהבת חייו של הפסיכופט, נבחרה באסיף. לקח חצי ספר רק שהמועמדים נכנסים למשחק, המשחק עצמו היה פשוט מ-ש-ע-מ-ם. ואחרי כל המשחק יש עוד שליש ספר לפנינו.

והאמת? אני פשוט רציתי לדעת איך הדמות הקצת יהירה ומלאת המוטיבציה הפכה לסנואו הידוע לשמצה. כלומר, הוא אהב מישהי ששיחקה שם. הוא ראה איך המשחק השפיע עליה ועדיין תמך בו. הוא היה שם כשהיא גוועה ברעב, כשהרגה אנשים בשביל להגן על עצמה, כשיצאה משם מצולקת (כנראה, לא ממש ביססו את זה), ועדיין הוא היה בעד המשחקים ובעד הקפיטול למרות שבחלק מהספר הוא התנגד לדברים שהממשל עשה. ואני חושבת שלא מספיק לחצו על זה.

כלומר, אוקיי. אז הנה סיטואציה שהייתה שם; סנואו ולוסי גריי מדברים והוא קצת כועס עליה כי היא סוג-של נותנת ביקורת על הקפיטול, אבל הוא אוהב אותה ומשחרר מזה ואפילו רוצה בחיים האלו איתה. ואז חמש דקות אחר כך (!) הוא פשוט... אני אפילו לא יודעת מה קרה שגרם לו לשחרר ממנה ולנטוש אותה ואפילו להרוג אותה בלי לחפש את הגופה, או לקחת רגע בשביל להתאבל, ופשוט המשיך הלאה אחרי שעשה כל כך הרבה עבורה, והיא עבורו. הוא הרי אהב אותה, והסיבה היחידה שהוא ויתר עליהם היה כוח. אותו כוח שמהלך הספר ראו שהוא שחרר למענה. ואני חושבת שהיה קצה של הבסיס לזה בספר, וקולינס לא התמקדה בזה, לדעתי, כמו שהיו צריכה.

כל הספר הרגיש לי פשוט... לא. המקצב של הספר, העלילה עצמה, הכל היה איטי והרגיש חסר משמעות, כל האקשן הגיע ברגעים לא קשורים ולכמה שניות, וגם אז לא היה מתואר כזה טוב. תכלס, זה הרגיש כאילו לקחו את כל מה שהיה טוב בטרילוגיה המקורית וסחטו עד שבקושי אפשר לזהות את זה בספר הנ"ל.

והאמת שהייתי כל כך סקרנית לראות איך סנואו מתפתח, ולא סיפקו את זה בספר כמו שצריך. ואפילו הקטע הכי מעניין, שלוסי גריי ברחה ממנו ואז הוא הרג אותה או משהו (לא בטוחה אפילו מה קרה שם), לא הרגיש עם מספיק בסיס.

למה היא ברחה? היא קלטה את התוכנית שלו? היא מתה? כמה מסנואו היא באמת הכירה? אלוהים, הספר הזה נמשך עד סוף ועדיין לא נתן תשובות על הדברים הכי מעניינים.

לסיכום, ספר טוב מינוס. מקצב לא טוב, עלילה טובה מינוס. ארוך מדי, נמתח מדי, לא נהניתי ממנו. וכל הרצון שלי לדעת יותר על סנואו די נבלע בתיאורים מוגזמים. אני פשוט אתכחש לקיום שלו ואולי אשנא פחות את הספר הזה.

*בלדה לנחשים וציפורי שיר*
[פריקוול לטרילוגיית "משחקי הרעב"!]

אמ;לק: כן או לא? ספר פילוסופי גאוני. יתאים במיוחד למי שקרא ואהב את "חרמש". יתאים גם למי שאהב את משחקי הרעב...אבל מהסיבות הנכונות (כלומר, הסיבות שלי! אני תמיד צודקת אם עדיין לא שמתם לב)
#מושלם

תקציר מגב הספר:
לפני שהנערה הלוהטת הציתה את אש המהפכה (ולפני שנעשינו מודעים לעד כמה שהכינוי הזה נשמע כמו שם גרוע של חשפנית גרועה – למה לעזאזל לא "הנערה הבוערת" למשל?),לפני שהעורבני החקיין הפך לסמל שלה, קוריאולנוס (מישהו מסוגל בכלל לבטא את השם הזה? אני קראתי לו "קורנליוס" לאורך כל הספר) סנואו הצעיר החל את דרכו לשלטון.סנואו בן השמונה-עשרה (הו, תודה לאל, לא מצופה ממני לאיית "קוריאולנוס" שוב) נבחר לשמש כמדריך בסבב העשירי של משחקי הרעב (כן, למרות שהוא מהקפיטול ומעולם לא שיחק בהם בעצמו. באותה תקופה המדריכים נבחרו מבין סטודנטים מצטיינים באקדמיה יוקרתית בקפיטול). זמנים קשים עוברים על משפחתו, ועתידה, כמו עתידו שלו, תלויים בכוחו להערים על יריביו ולהוביל את המיועדת שלו לנצחון.
אך הסיכויים אינם לטובתו (הא! קלטתם את הרפרנס הזה קלטתם? הו כמה מחוכם...ממש לא) – המיועדת שהוא קיבל היא נערה יתומה ממחוז 12, ועכשיו גורלו תלוי בגורלה, לטוב או לרע, לניצחון או למפלה.
בלב הזירה, המאבק הוא לחיים ולמוות. אבל מאבק קשה מתרחש גם בליבו של סנואו (לא להקיא חתול לא להקיא) שנכסף את המיועדת האבודה שלו (אל תקיאי נו בדיוק אכלת קורנפלקס לא חבל?) האם יבחר לשחק לפי הכללים או שייסחף אחר תשוקתו (לא. להקיא) ואחרי השאיפה לשרוד בכל מחיר?
ועכשיו התקציר חולק איתנו משום מה רגע של היסטוריה:
הספר הראשון בטרילוגיית משחקי הרעב ראה אור ב-2008 (מזמן!) ומאז הפכה הסדרה לתופעה בינלאומית. ספריה תורגמו ל-54 שפות, הופיעו במשך חמש שנים רצופות ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס (אמרתי לכם! אמרתי שעל כריכת כל ספר שיצא אי פעם בארץ כתוב שהוא רב-מכר של הניו-יורק טיימס. אמרתי או לא אמרתי?!) והפכו לסרטים מצליחים בכיכובה של ג'ניפר לורנס (ובעלה של מיילי סיירוס/אח של ת'ור).
המהפכה של קטניס, גיבורת הסדרה, לא רק הרעישה את מדינת פאנם, אלא העצימה דור שלם של מתבגרים (וואט) ושינתה את תרבות הנוער במאה ה-21 (וואאאאאט? טוב שלא אמרו "ומצאה חיסון לקורונה"). עכשיו חוזרת סוזן קולינס אל העולם האפל של פאנם ואל דמותו הצעירה של הנשיא סנואו, כדי לפענח את שורשי הרוע של בני האדם ואת המניעים שמתווים את דרכם (והנה השורה הבודדת והיחידה מהתקציר שהיא גם נכונה).

ומה אני חשבתי:
ניגשתי לספר הזה בציפיה גדולה ובחששות איומים.
מצד אחד, זה פריקוול של משחקי הרעב, והטרילוגיה המקורית היתה כל-כך מושלמת וגאונית שאם היא היתה עושה קקי, הוא עדיין היה יוצא טוב יותר מחצי מהספרים בעולם.
מצד שני...מה אם זה באמת יהיה קקי? כאילו...סיפורו של הבאד גאי? כזה נדוש + את מי זה מעניין בכלל? וגם, קשה להאמין שלספר עם שם כל-כך מטומטם יהיה תוכן מטומטם פחות. במיוחד לאור התקציר, שאם לשפוט לפיו בקלות אפשר היה לחשוב שזה הולך להיות סיפור התאהבותו של סנואו הצעיר, טהור הלב והאידיאליסט במועמדת יפהפיה ואמיצה ממחוז 12 שתזכיר באופן מעוות את קטניס, עד שמותה האכזר והבלתי-נמנע יקפיא לנצח ליבו הרך ויהפוך אותו לדיקטטור חסר הנשמה שכולנו מכירים, ואיכשהו זה אמור לגרום לכולנו לרחם עליו.
טוב, אז לתקציר אין מושג על מה הוא מדבר.
זה ממש לא סיפור על איך סנואו הפך למי שהוא – בין השאר כי סנואו, כמו רובנו, תמיד היה מי שהוא (ואף פעם, אגב, לא היה מפלצת צמאת דם שנהנית הנאה חולנית מלצפות בילדים הורגים אלו את אלו במשחקי הרעב, בעודה מכרסמת עצמות גורי כלבלבים במקום פופקורן. הוא היה (ונשאר, עד סופו המר) שאפתן, קצת יהיר, קצת פחות רגשן מאחרים ויותר נוטה לפעולה לוגית ואסטרטגית, אבל גם בו היה מוסר. הוא מעולם לא נהנה לעשות את מה שחייב היה להיעשות לדעתו), כי בניגוד למה שספרי באד-גאי גרועים רבים מספרים לכם, אנשים לא באמת משתנים, לפחות לא בכזאת קיצוניות – זה סיפור על איך פאנם הפכה למה שהיא.
כי תכל'ס, אף אחד מעולם לא שאל את עצמו איך סנואו נהיה סנואו, אבל רבים מאיתנו (או לפחות אני) שאלו את עצמם, למה דוקא משחקי הרעב? מדוע זו הדרך הטובה ביותר לשלוט במחוזות? למה בכלל צריך לשלוט במחוזות? ניצחתם. המחוזות חיים בעוני ודיכוי, ובמקרה שבין מחשבה למחשבה על איך להשיג את הפיתה הבאה (pun-intended!) כדי לשרוד עד מחר הם יצליחו לחשוב גם על מרד, בכל מחוז מוצבים גדודים של אוכפי שקט שיסיימו אותו עוד לפני שיתחיל. אז למה?
הספר הזה ממשיך לדון ולפתח את הנושאים שהטרילוגיה המקורית (ובעיקר הספר השלישי) – העלתה: מלחמה. המפלצתיות שבה, הצורך שבה, הדברים שיש לעשות כדי לסיים אותה והדרכים לשמור על שלום ושלטון יציב שימנע אנרכיה לאחריה. הטבע האנושי – האם יש באמת דבר כזה? האם יצר לב האדם באמת רע מנעוריו והסדר בעולם הוא זה שמונע ממנו להשמיד הכל, או אולי כל אחד נולד צח וזך כמו פתית שלג, והרוע בעולם הוא זה שמקלקל אותו? האם הטבע שלנו הוא להילחם ולהרוס, או לשקם ולבנות? ומה שומר עלינו מ"נסיגה" לטבע הזה – עד כמה גדולה הדחיפה שצריך לתת לאדם כדי שישכח את מה שלמד ואת מה שהוא מאמין בו ויחזור למקום של אינסטינקטים?
והפעם, כל זאת מנקודת מבט אחרת: קרובה יותר לסיום המלחמה הראשונה ולהמצאתם של משחקי הרעב, ומעיני דמות מהקפיטול, ששונה מקטניס כשוני פיתה (שוב pun-intended, ולא אכפת לי שזה לא מצחיק אתכם) מגביניה – וזה דוקא היה ממש טוב! כי כאילו, קטניס היתה כל-כך גיבורת YA קלאסית: ילדותית, חסרת אחריות וחסרת יכולת לראות את התמונה הגדולה, שעושה דברים אימפוסיבלי מטופשים בשם האהבה, ההורמונים והעקרונות האימפוסיבלי מטופשים שלה, ובואו נודה בזה, אנחנו מתייייים על YA אבל פשוט שונאים את הגיבורים המטופשים שלו. כאן הבחור המטופש היה דוקא דמות משנית, והגיבור היה חכם והגיוני, שאולי עשה כמה טעויות בגלל הורמונים וחוסר נסיון, אבל תמיד למד מהן. זאת היתה הקלה לקרוא ספר עם גיבור שאתה לא במצב של constant face palm בגללו: הפאלם על הפייס תמיד חסם לי את שדה הראיה והפריע לי לקרוא.
כל זה הוצג דרך מן שיעור ארוך בהמשכים של סנואו עם אחת המורות שלו באקדמיה, שמתמרנת אותו לתוך הרפתקאות שונות ומשונות (דרך עדינה לומר "זורקת אותו למלא סיטואציות שכמעט מסתיימות במוות בייסורים", אבל היי בהוגוורטס זה נחשב לחלק סטנדרטי מתכנית הלימודים) כדי שיסיק מהן מסקנות שיענו על "שאלת המחקר" שלה: "תתחיל מזה. מהכאוס. בלי שליטה, בלי חוק, בלי ממשל. כמו להיות בזירה. להיכן מתקדמים משם? באיזו מן הסכמה יש צורך כדי לחיות בשלום? איזו אמנה חברתית נדרשת לשם הישרדות?"
כל-כאאאך אהבתי את זה!
מה נסגר, חתול? אתם ודאי חושבים עכשיו. מי מת והפך אותך למבקר המתנשא של כתב העת לפוצים חובבי ספרות יפה? "הו איזה יופי, ספר פילוסופי". מה הדבר הבא שתמליצי לנו עליו, החומר לבגרות בספרות?
אבל נו, זאת בדיוק הסיבה שהשוויתי את הספר הזה ל"חרמש"! העלילה היתה מותחת להדהים, עם משחקי רעב שלמים (אבל לא רק!) ומלא אקשן וטוויסטים, לא פחות מבטרילוגיה המקורית או בכל ספר אהוב אחר. לחובבי הרומנטיקה (מי אתם ולמה אתם עוקבים אחריי?) אפילו היה את הקטע המצער הזה של להתאהב-במיועדת-ממחוז-12 שהתקציר הזכיר, כולל ה"היא לא כמו כולם" הידוע לשמצה (אז בסדר, תודה לאל לוסי-גריי באמת היתה שונה מהמיועדים האחרים וחשוב עוד יותר, לא הזכירה בכלל את קטניס. אבל, כאילו, זה ביטוי כל-כך דבילי. זה שאתה שונה מאנשים נורמטיביים לא אומר שאתה שונה מכולם. אתה יכול להיות היפסטר שהוא בדיוק כמו כל שאר ההיפסטרים. לוסי-גריי היא הזמרת היחידה שסנואו מכיר. איך הוא יודע שהיא לא בדיוק כמו שאר הזמרות?) למרבה המזל, סנואו היה מספיק חכם כדי להבין מהר יחסית שקראש טינאייג'רי זה לא אותו דבר כמו אהבה, ושכשהפנטזיות שלך צונחות לתוך החיים האמיתיים אתה מבין שחוץ מזה ששניכם נורא יפים ונורא הורמונליים בעצם אין לכם שום דבר במשותף – אז זה לא היה כזההה נורא.
אתם יכולים לאהוב את הספר רק בגלל הדברים האלה, יש כאן מספיק חומר שיצדיק סגידה אינסופית. אתם פשוט לא חייבים, כי יש גם הרבה, הרבההה מעבר.
מה לא אהבתי בספר? (חוץ מהשם המגוחך שלו?) תופתעו לשמוע שזה היה דוקא הקישור שלו לטרילוגיית "משחקי הרעב" המקורית. כאילו, הספר לגמרי לא הרגיש כאילו הסופרת סתם הפעילה את מסחטת המותג והכסף לעוד סיבוב – זה הרגיש כאילו באמת היה לה עוד מה להגיד, עוד איך להרחיב את הרעיון שהיא רק התחילה להעלות בספר השלישי. אבל הרפרנסים המאולצים לטרילוגיה המקורית, לעומת זאת, לגמרי הסריחו משאריות של מיץ-מזומנים: עזבו את הדברים הגדולים, כמו זה שסנואו ממש לא היה חייב להיות סנואו והסיפור היה עובד נהדר עם כל נער שאפתן אחר מהקפיטול, ולוסי-גריי ממש לא היתה חייבת להיות ממחוז 12 (כאילו, היא חלק מלהקה נודדת שנתקעה שם במקרה! היא בעצמה מודה שהיא לא באמת שייכת לשום מחוז!) והיה הרבה יותר כיף לקרוא על מחוז חדש במקום להיתקע שוב במקום שהוא בייסיקלי ערימות של פחם ושעמום. אלה היו הרפרנסים הקטנים שבאמת חרפנו אותי: אנשים שיוצאים לטיול בטבע ופתאום באים בקטע הכי מאולץ שיש עם "היי בואו נקטוף פקעות קטניס!" או איך שהשירים מהטרילוגיה המקורית נאנסו על העלילה האומללה. השיר של עץ התליה עוד איכשהו השתלב שם באופן סביר יחסית, אבל מה הקטע של לשוטט ביער עם ילדה קטנה ופתאום להגיד לה "היי אולי תנמנמי קצת על כר העשב הרך הזה?" והיא כזה, "רק אם תשירי לי את שיר הערש המיוחד שלי!" ובום, שיר הערש של קטניס, הו כמה חלק ומחוכם מצידך סופרת בכלל לא ראינו את זה בא? וכמה פעמים הופיע בספר המשפט "הסיכויים לטובתי/אינם לטובתי/מי יתן שהסיכויים יהיו תמיד לטובתך?" יותר פעמים מאשר סימני פיסוק.
על כל הדברים האלה שקלתי ברצינות לתת לספר הזה מושלמינוס, אבל לא, הוא פשוט חכם מדי, וזה יהיה קטנוני וילדותי מדי מצידי. אז כן. בקיצור. תקראו. כי #מושלם.

נ.ב
מעריצים דמיוניים כותבים לחתול: חתול, האם אפשר לקרוא את הספר גם אם לא קראתי את משחקי הרעב?
חתול עונה: מי לעזאזל לא קרא את משחקי הרעב?! אתם יודעים שהספרים האלה יצאו עכשיו יחד עם הפריקוול בכריכה חדשה ומכוערת, כן? זו הזדמנות נפלאה להשלים את הפער העצום הזה בהשכלתכם הספרותית. אבל אם אתם מתעקשים שלא לקרוא את הטרילוגיה ששינתה את תרבות הנוער במאה ה-21/מצאה חיסון לקורונה/שקרכלשהו של תקצירים, אתם כנראה עדיין יכולים לקרוא את הספר הזה...אם אתם ממש, ממש, ממאאאש טובים בלקלוט עולמות בדיוניים שאתם לא מקבלים עליהם שום הסברים. כי מבחינת קשרים עלילתיים, אין שום קשר ושום ספוילר, אבל גם מצפים מכם להכיר היטב את העולם, על פוליטיקתו ומורכבויותיו, והעולם של משחקי הרעב מורכב יחסית – ובלי להכיר אותו כמו שצריך תחמיצו את הדבר הכי כיפי בספר, שהוא כל הדיון הפילוסופי שהוזכר לעיל על מלחמה ושיטות ממשל.
אז לשיקולכם.

[ביקורת זו התפרסמה לראשונה בדף הפייסבוק שלי "שיממון מוסיף המון" (משם כל ההאשטגים). מוזמנים לעקוב:
https://www.facebook.com/%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A3-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%9F-519152325135314/ ]

ידעתם יש ספר רביעי של סדרת משחקי הרעב? אז יש, לכאורה.
זה לכאורה ספר רביעי של הסדרה אבל זה למעשה ספין-אוף של הסדרה בעזרת הדמות היחידה המקושרת לשלושת הספרים הראשונים הלא היא דמותו של הנשיא סנואו, רק שבספר זה הוא לא נשיא אלא עלם חמודות בן 18 שכמעט ואפשר להזדהות איתו, אם לא יודעים מה ייצא ממנו.

הספר למעשה מספר את סיפורו של קוריאונליוס סנואו לאורך תחרויות הרעב העשיריות ומה שקורה אחריהן. בתחרות זו הוא מדריך את לוסי גריי הצעירה ממחוז 12 ועוזר לה במהלך התחרות באומץ ונחישות על אף שחוזקותה אינה ביכולות הלחימה שלה אלא בקולה ויכולת שלה לשיר בצורה מדהימה.

לאורך הספר יש מספר שירים שלוסי שרה או כמו שהם מתוארים בספר, בלדות. בלדה היא שיר המספר סיפור. במהלך הרבה מהבלדות האלו אנחנו נמצאים בתוך הראש של קוריאונליוס ומנסים להבין דרכו את משמעותן.

הספר איכזב אותי כי ציפיתי שהוא יתקשר בצורה כלשהי לשלושת הספרים הראשונים אך קשר כזה רופף עד לא קיים, או לפחות אני לא מצאתי קשר כזה. גם איזכורים לפרטים מהספרים הראשונים הם מעטים מאד. ספר שמבחינתי לחלוטין לא הצדיק את הציפיות ששלושת הספרים הראשונים יצרו בו.