ביקורת ספרותית על הציירת משנחאי - פרוזה # מאת ג'ניפר קודי אפשטיין
ספר טוב

---

ציורי עירום היו תמיד נושא שנוי במחלוקת. כשלעצמי לא ממש אוהבת ציורים אלה, בעיקר את אלה שבהם העירום לא קשור לעניין הציור. אבל אין לי בעיה עם אלה שאוהבים ציורים מסוג זה. כל אחד וטעמו האישי. ככלל, העירום הוא מוטיב חוזר לאורך כל הספר, באופנים שונים, והספר גדוש בתיאור ציורים מסוג זה.
יו-ליאנג גדלה כיתומה בבית דודה. הדוד היה איש משכיל יחסית לזמן ולמקום, והוא לימד את הילדה לצטט שירים ועוד תובנות על החיים. אלא שבסופו של דבר גם הוא, כמו רבים אחרים באותה תקופה, התמכר לאופיום, ומכאן באה רק הדרדרות. כשלא נשאר לו כסף הוא מכר את יו-ליאנג לבית זונות. אחסוך את התיאור של מה שקורה בבית הזונות, הוא מאוד לא נעים, ורק אוסיף שכנראה בכל מקום, אם היית פעם זונה, התואר הזה ילווה אותך ולא חשוב לאיזה מעמד תגיעי.
ומכל מקום, אל בית הזונות נגרר פקיד ממשלתי שהסוחרים המקומיים רצו לשחד. פקיד זה מרוגז על העניין, וכשיו-ליאנג רואה אותו היא מתיישבת על ידו, ומתחילה לצטט לו שירים נעימים, מאלה שלמדה מדודה. בסופו של דבר הפקיד מתאהב בה ולוקח אותה לביתו.
בבית יו-ליאנג לומדת לכתוב, ומתחילה לצייר לבד. הציורים מובילים אותה לבית ספר לאמנות, והכישרון שלה לקריירה בין לאומית.
הרומן הזה אופטימי מאוד, למעט ההתרחשויות הפוליטיות הקשות בסין, אפשר היה לחשוב שמדובר בסיפור סינדרלה. ובכל זאת מומלץ לקרוא,
כי התקופה מתוארת בצורה אמינה מאוד, אם כי לא הייתי ממליצה על הספר למי שרגיש לנושאים שקשורים לעירום, גם אם מדובר בעיקר על אמנות.

» ביקורות נוספות של בת-יה
» ביקורות נוספות על הציירת משנחאי - פרוזה #