ספר בסדר

הביקורת נכתבה ביום רביעי, 6 בינואר, 2021
ע"י אדם
ע"י אדם
נהוג תמיד להתחיל כל ביקורת בחיוביות וכך אתחיל: ארז תדמור הוא אדם מוכשר, אינטליגנטי ובקיא בפרטים וידע היסטורי רב אך חסרונו הגדול הוא הקיצוניות של דעותיו, דבר המתבטא לאורך כל הספר כאשר "הימין" מוצג בתור הטוב והצודק תמיד בעוד "השמאל" מוצג בתור הרוע האולטימטיבי, דבר שכמובן אינו נכון. אין אפילו קצה של ניסיון לפיוס ומציאת עמק השווה, נקודות של איחוד העם, אלא רק חלוקה לא מבוססת של "טובים מוחלשים" "ורודנים רשעים". כאיש "ימין" מתון הסכמתי איתו ב- 100% כשדיבר לעניין בנושאים כמו כלכלה ותרבות (קולנוע-ספרות-תיאטרון) אך בשאר הנושאים לתיאוריות שלו היו המון סתירות בתחומי הדמוקרטיה ושלטון החוק תוך כדי עיוות משמעויות של מושגים רבים כדי שיתאימו לנרטיב אותו הוא מנסה לקדם. דבר חיובי נוסף שראוי לציין הם האיורים הנהדרים של מושיק גולסט בראשי הפרקים.
את הספר היה צריך להתחיל בהגדרה ברורה של "ימין" פוליטי "ושמאל" פוליטי, דבר שחסר בספר ובחברה הישראלית באופן כללי. שלא כמו בארה"ב, הצדדים הפוליטיים בישראל אינם עוסקים בכלכלה וחברה (קפיטליזם לעומת סוציאליזם) אלא בעיקר בנושאי ביטחון, השאלה הפלסטינית והשטחים. בין "הימין" הישראלי "לשמאל" הישראלי אין באמת הבדל בתפיסת הביטחון וכאשר הסוגיה הפלסטינית והשטחים אינם בראש סדר היום, השיח הפוליטי מתעסק רק במשפט נתניהו "ובכן ביבי - לא ביבי" כאשר האידאולוגיה אינה מוזכרת כלל. בעוד הסוציאליזם הישראלי הולך ונעלם ובמקומו נשארת רק בירוקרטיה סבוכה שאותה "הימין", ששכח את עקרונות הקפיטליזם ועוסק בעיקר במהלכים של הישרדות השלטון, לא טורח לצמצם (פעמים רבות המהלכים של "הימין" דומים הרבה יותר "לשמאל" מאשר "לימין" קפיטליסטי). כבוחר "בימין" אני לא מצפה "מהשמאל" לפעול לטובתי ולכן גם אין לי טעם להעביר ביקורת עליו, אך כשמדובר בצד שאני תומך בו, אני מצפה לדבקות באידיאולוגיה וקיום הבטחות, דבר שלא קורה ולכן יש לי הרבה יותר ביקורת "לימין" שאותו אני בוחר בכל מערכת בחירות.
הנקודה הראשית שאותה תדמור מנסה להעביר היא שבגין וחברי ליכוד רבים ("נסיכי הליכוד") לא פעלו למען "הימין" ונכנעו לתכתיבי "השמאל" כדי לזכות בלגיטימציה. הזדעזעתי מהמשפט שכתב תדמור, איש "ימין" מובהק: "מנחם בגין היה נטול השכלה רצינית בתחומי המחשבה המדינית, הפרדת הרשויות, איזונים ובלמים וסדרי משפט תקינים". מהי כניעה מבחינתו של תדמור? העובדה שבגין לא פעל להחליף דיפלומטים, משפטנים ופקידים, משרות שאינן פוליטיות, בפעילים ועסקנים פוליטיים. מנחם בגין היה דמוקרט אמיתי שפעל למען מדינת ישראל והתחיל את השינוי מישראל הסוציאליסטית לישראל הקפיטליסטית תוך שמירה על עקרונות הדמוקרטיה. משום מה נשכח בקרב "הימין" שעקרונות הקפיטליזם מבוססים על חירות וזכויות אדם ולא על עקרונות דתיים ושבטיים (ממליץ לקרוא את ספרי איין ראנד להבנת האידיאולוגיה "הימנית"). "הימין" הישראלי זוכה לתמיכה בדרכים אחרות: טיפוח תחושת ההתקרבנות והאפליה שכבר מזמן לא קיימת. "השמאל" שכמעט ולא שלט במדינה בעשורים האחרונים תמיד אשם בכל דבר "ופשוטי העם הימנים" לא זוכים לקחת חלק בשלטון, באקדמיה, בתקשורת, בכלכלה ובפקידות שעליה יש להם שליטה והשפעה רבה מאז המהפך. תמיד יש את מי להאשים: אם התקשורת לא תומכת בכך היא "שמאלנית", אם הפרקליטות חוקרת אותך בחשד לפלילים אז היא "שמאלנית", אם שופטים פוסקים נגדך הם "שמאלנים", אם מישהו מאתגר את שלטונך הוא "שמלאני" וכדומה. נראה שיש כאן מחזוריות- "השמאל" משמש כמילת גנאי לכל מי שאינו פועל לפי רצון השלטון (שמעולם לא טועה).
הסוגיה העיקרית שמעסיקה את "הימין" מאז שהתחילו חקירות ומשפט נתניהו הוא הנושא המשפטי. נכונה הטענה שאין הפרדת רשויות בישראל אך הבעיה אינה נוגעת רק לרשות השופטת, אין הפרדה גם בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. אהרון ברק שפרש לפני המון שנים לא מנסה לשלוט במדינה והקונספירציות המגוחכות על "שלטון משפטנים" הן הסתה פרועה. הטענה שמערכת המשפט היא "הריבון" היא טענה שגויה מיסודה - מערכת המשפט לא עוסקת בניהול השוטף של המדינה אלא רק מפקחת ומבקרת את המדינה כאשר היא חוצה את גבול המותר בחוק שנקבע על ידי הרשות המחוקקת. חיים רמון שזוכה לפופולריות "בימין" בשנים האחרונות בגלל הביקורת שלו לגבי בית המשפט כותב: "באופן פרדוקסלי הימין צריך להכיר תודה לאהרון ברק לא רק בשל הדחתם של רבין ודרעי, אלא גם בשל העובדה שבית המשפט העליון בראשותו דבק במורשתו של השופט שמגר לגבי יהודה ושומרון. הן שמגר והן ברק העניקו לגיטימיות ואיפשרו ל- 430 אלף מתנחלים ביהודה ושומרון להתיישב בשטח כבוש, בניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי. ברק אף סמך את ידו על הפרדה משפטית בין התושבים הפלסטינים המתגוררים בשטחים ובין התושבים היהודים". הדרך לפתור את סוגיית הפרדת הרשויות היא לא ריסוק מערכת המשפט אלא רפורמה כללית בשלטון הישראלי- חוקה שתורכב מחוקי היסוד המבוססים על הלאום היהודי, מגילת העצמאות ומגילת זכויות האדם של האו"ם שנקבעה להיות החוק הבינלאומי לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה. בית המשפט העליון (שפסל בסך הכל 20 חוקים מקום המדינה) יפרש את החוקה ושופטיו יבחרו על ידי ועדה של הרשות המחוקקת והרשות השופטת בדיון פומבי. בנוסף יש להפריד בין הרשויות המבצעת והמחוקקת, שרים לא יכהנו כחברי כנסת ותהיה הגבלת כהונה של 2 קדנציות. משכורות ושקיפות ציבורית יקבעו על ידי ועדה מיוחדת לביקורת על בעלי הסמכויות. כמו כן יופרדו תפקידי היועצים המשפטיים מפרקליטות המדינה.
מבחינת תדמור מתרחשת רדיפה פוליטית על ידי הפרקליטות ופוליטיקאים שהורשעו בעבירות של שקר לועדת הבחירות (צחי הנגבי) והטרדה מינית ומעשים מגונים (חיים רמון) אלו "זוטות". מוזר שתדמור לא כלל ברשימת הזוטות אנשים כמו אריה דרעי, משה קצב, אהוד אולמרט, יחיאל חזן, שלמה בניזרי ואחרים, הרי גם אצלם ההרשעות היו על זוטות לא?
אכן התקשורת ברובה נוטה "לשמאל" וסובלת מתופעת הפייק ניוז אבל חשוב לזכור שתפקידה של התקשורת היא לפקח ולבקר את השלטון וכאשר "הימין" שולט כמעט באופן רצוף במשך ה- 40 שנה האחרונות גם הגיוני שרוב הפיקוח והביקורת תופנה כלפיו. ההבדל בין התקשורת הכללית שטוענים שהיא מזוהה עם "השמאל" לתקשורת "הימנית" הוא שהתקשורת הכללית תנסה לשמור על נייטרליות ולעולם לא תזדהה עם "השמאל" (ותשוב לבקר ולפקח עליו אם יחזור לשלטון) בעוד התקשורת "הימנית" מכריזה על עצמה ככזו מעל כל במה אפשרית. היא לא מנסה אפילו לשמור על נייטרליות בטענה שהיא מייצגת את הציבור (תקשורת עוסקת בדיווח לציבור איך היא עצמה לא אמורה לקחת צד). מלכתחילה התקשורת "הימנית" מודה שהיא לא מאוזנת ושיש לה מטרה סמויה מלבד דיווח האמת ("בימין" נוטים לכנות זאת הנדסת תודעה ולהאשים את התקשורת "השמאלנית" בתופעה שהם מבצעים בעצמם באופן גלוי).
נושא שנעדר לחלוטין מספרו של תדמור הוא יחסי דת ומדינה. אין התייחסות לכפייה הדתית הקשה שמגבילה את חירות האזרחים או את חוסר השוויון בנטל כשמדובר בשירות צבאי/אזרחי, עבודה ותשלום מיסים. בנימין נתניהו מוזכר פעמים מעטות בספר ונראה שארז תדמור, לשעבר כותב הנאומים של ראש הממשלה, ממעט לדבר עליו כדי להימנע מהביקורת והאחריות שנושא נתניהו כראש הממשלה משנת 2009 לכל אותן בעיות שעליהן מדבר תדמור בספר. אסיים בציטוט מספרו של תדמור: "פולחן אישיות הוא דבר רע ומסוכן." חבל שזה לא תקף גם לגבי מנהיג הליכוד הנוכחי והבוס לשעבר של ארז תדמור.
14 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
עמיחי
(לפני 4 שנים ו-9 חודשים)
פרפ"צ,
אני שמח לראות שאתה מתנגד למיתוג יריבים רעיוניים ולפלגנות. נתניהו לא "הצליח למתג את השמאל כאויבי העם", אם כי הוא מנסה לעשות זאת בעקביות הרבה שנים. לדעתי זה לא מצליח לו בקרב רוב החברה הישראלית. הוא גם לא דחק את הליברלים החוצה מהליכוד אלא בעיקר את מי שלא היה נאמן לו מספיק ו/או מאס בסגנונו ודרכי ניהולו את הממשלה. אגב, נתניהו עצמו ליברל בהשקפותיו, אתאיסט משכיל ומערבי לגמרי. אבל חולשות האנוש שלו גוברות עליו. אגב, לפני כמה שבועות עקבתי בעניין אחר התדיינות מסוימת בטוויטר שמשכה את תשומת לבי - אשת רוח ואינטלקטואלית ישראלית ידועה, "יונה" מדינית מובהקת, צייצה שהימין הוא בור ומונע מרגשות, בעוד השמאל הוא רציונלי ושיקוליו ענייניים. כמובן שרבים צייצו לה בחזרה שהיא מכלילה וכו'. החלה מלחמת חפירות, ולבסוף היא הבהירה שבעצם היא התכוונה לאוכלוסייה מזרחית מוחלשת בפריפריה. כן בטח. ברור. אין ספק שהיא התכוונה לכמה כיתות של מופרעים במגדל העמק ובחצור הגלילית שנפלטים ממערכת החינוך ומצביעים ביבי. ללמדך כמה קשה להודות בחטא המיתוג של "ימין ו"שמאל". |
|
פרפר צהוב
(לפני 4 שנים ו-9 חודשים)
סקירה מצויינת!
על פי סקירתך, נראה שהספר הזה מייצג את התפישה הקיצונית של טובים מוחלטים מול רעים מוחלטים, כפי שניתן לראות בשיח הפוליטי מבית היוצר של נתניהו, אשר הצליח למתג את השמאל כאויבי העם. באופן כללי הניתוח שלך נכון ומתאר כאן עידוד של שבטיות ופלגנות במקום נסיון לאחד ולכבד, כאשר הכינויים "שמאל" ו"ימין" מציינים את שמות השבטים החדשים, ומשמשים להסחת דעתו של ההמון מבעיות אמיתיות של שחיתות (דרעי, נתניהו ואחרים), ניהול לא מוצלח במיוחד של משרדי הממשלה השונים, בעיות דיור, פנסיה, כפיה דתית וכו'. הרעיונות של הפרדה מוחלטת בין הכנסת והממשלה הם טובים, למרות שבשל איכות הפוליטיקאים שיש לנו מתעורר החשש שהתפקוד לא ישתפר במיוחד. בכל אופן, דבר כזה ידרוש הצבעה נפרדת לכנסת ולממשלה. כל עוד חברי מפלגת השלטון נמצאים גם בממשלה וגם בכנסת, לא תהיה הפרדה ועצמאות אמיתית. חברי כנסת בעלי דיעה עצמאית, כמו שאשא־ביטון, הם מעטים מאוד בסביבת הליכוד. אם אתה רואה את עצמך כימין, אתה כנראה שייך לימין הליברלי שלא קיים באף מפלגה כיום, לאחר שנתניהו השתלט על הליכוד ודחק את הליברלים החוצה. |
|
Hill
(לפני 4 שנים ו-9 חודשים)
אדם, כתבת בצורה מרשימה.
התייחסת לנקודות קריטיות וחשובות, בעיקר ביחס לחלקי ההעדרויןת בספר. אמנם חולקת עליך בחלק מזווית ראייתך, אך עדיין נהנתי לקרוא. יש לך גישה בריאה, מפוכחת, ביקורתית וכל זאת חשוב לסגל לעצמנו במצב הפוליטי בו אנחנו שרויים. |
|
ארסמוס
(לפני 4 שנים ו-9 חודשים)
אדם - תודה על הסקירה המעניינת.
בחרת להזכיר את ראנד. ראנד, בהקשר הנוכחי, לא מזוהה עם "ימין" או "שמאל". בארה"ב בתקופת המלחמה הקרה היא בהחלט ייצגה את ההתנגדות לקומוניזם. בהקשר שלנו, ראנד דגלה בקפיטליזם ובצמצום ההתערבות הממשלתית למינימום ברמת הכלל, ובחשיבה עצמאית ולקיחת אחריות אישית ברמת הפרט. לפיכך, ימין או שמאל הם היינו הך בהקשר הזה. בשני המקרים המרחק מהאידיאולוגיה שלה גדול מאוד. הפרדת דת ומדינה - שבה תמכו גם פילוסופים "מקומיים" ואפילו דתיים, היא נקודה נוספת אותה הזכרת בסיכום, שאין ספק שראנד הייתה תומכת בה. אושר - ראנד אולי לא תרוץ בבחירות הקרובות, אבל ממשיכי דרכה עדיין כאן וממשיכים להשפיע. |
|
דן סתיו
(לפני 4 שנים ו-9 חודשים)
אדם
ביקורת מצוינת וההערות שלך אודות הספר מאלפות. אני לא חושב שרוב התקשורת נוטה לשמאל. גדולתו של ראש הממלה ומנהיג הימין נתניהו היא שהצליח להכחיד את "השמאל" ולהפוך אותו לקבוצת שוליים. לא אתפלא אם בעוד כמה שנים אנשי השמאל יחיו כאן כפי שחיו האנוסים בחצי האי האיברי...
אינני סבור שכיום רוב התקשורת נוטה לשמאל |
|
עמיחי
(לפני 4 שנים ו-9 חודשים)
כתבת מרתק. תודה רבה.
נהניתי מהמבט הישר שלך. מזדהה עם תחושתך שקיצוניות, מימין ומשמאל, מחרישה את האוזניים ומזיקה לכל דיון ענייני. |
|
אושר
(לפני 4 שנים ו-9 חודשים)
חבל שאיין ראנד לא רצה בבחירות הקרובות.
|
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-9 חודשים)
הביקורת שלך מקיפה וטובה.
כתמיד כשמדובר בנושא בו למבקר/ת יש גישה, גישתך ניכרת גם בדיון על הספר. אי אפשר אחרת, נראה לי גם אם ניתן בהחלט לחלוק על דעות המוצגות כעובדות. |
14 הקוראים שאהבו את הביקורת