האומץ לחיות את הרגע
היא המתינה בחוץ ולעתים בחשכה לסיום הרצאתו, למרות שלא הייתה שייכת לקורס, יהודי אירופה בשלהי המאה ה-19. היא הייתה סטודנטית, צעירה וחיוורת פנים, ששערה הצהוב גלש למותניה. הוא היה המרצה, עטור זקן עם משקפי קרן שחורות ונוקשות, שמרן כמי שהגיח להווה מתקופת הרצאתו. היא כתבה שירים וטענה שעוד מעט תתפרסם, בקשה לחוות חיים סוערים, לעתים כאלה שהם בלתי אפשריים, כחומרי גלם ליצירתה. מה היא מצאה בו, חשבתי ביני לבין עצמי, בחיזור שעל פניו נראה חיבור בלתי אפשרי, בין אדם שגילו היה כפול משלה, שהיה יכול להיות אביה, לבינה, צעירה ספק נערה, שהייתה שילוב משונה של אנרכיסטית והיפית, שנהגה להצמיד מידי פעם פרחים לשערה.
פעם אחת אזרתי אומץ, תכונה שכלל לא הייתה אופיינית לי, פניתי אליה ואמרתי, רותם היפה, מדוע את מתעניינת בעבר, אני מציע לך את העתיד. היא לרגע הפנתה את מבטה לאחור ואמרה, בוא עלה על רכבי, אקח אותך ליעדך. ישבנו על ספסל בגינה אפלולית בעירי, היא ציטטה לי משירתה, ואני ניסיתי להרשים אותה בחיי הרומאים וברלוונטיות שלהם להווה, לעתים התחבקנו, ולאחר זמן לא רב, היא הביטה אל תוך עיני ואמרה לי ברציניות קרה וחותכת, במילים שנשמעו כשורה אחרונה של אחד משיריה, ההווה שלך לא משהו, לגבי העתיד אני ממש חושבת שלא.
למרות שחלפו שנים, את הרגעים ההם אני לא יכול לשכוח. בעבר חיפשתי בשירתה שהייתה כמעט מחתרתית, את עצמי מהדהד במילותיה, מנסה להבין את גן העדן שמעולם לא הייתי חלק ממנו.
רותם חזרה אלי כזיכרון חד, בשעה שקראתי את ספרה של יהודית קציר, למאטיס יש את השמש בבטן, המספר על ריבי, סטודנטית צעירה, המתחבטת בראשית כתיבתה המהוססת, ומתאהבת ביגאל, מרצה המבוגר ממנה, כמעט כפול מגילה, נמוך עם ציצים של אישה, נשוי העוסק במתמטיקה, באמנות ותרבויות העבר, אך יחד עם הצד המואר של חייו, יש בו צד אחר אפל ונסתר.
הרגשתי שסיפורה של יהודית קציר בו נשזרו פרטים ביוגרפים מחייה, הוא כל כך מוחשי ונוגע שלבטח היא חוותה באופן אישי, סיפור אהבה בלתי אפשרי, שמצד אחד הוא טוטאלי ונידון לזמן קצוב, ומצד שני הוא על זמני, כזיכרון מופלא אותו אנו נושאים לכל שארית חיינו.
קציר מנסה להתמודד עם שאלה נצחית, מהי אהבה וחברות בין גבר לאישה, המרחבים והתחושות ששתי ההגדרות, הסותרות והמבלבלות, או המשלימות האחת את השנייה יוצרות, במנעד אין סופי של רגשות, בהן מעורבים מושגים, כאהבה המגששת את עצמה, קנאה והאנטומיה של דעיכת האהבה אל מותה, מחזור חיים בלתי נמנע, כשמש בוערת שזמנה נקצב מראש לכלות את עצמה.
ספרה של קציר, הפתיע אותי בדמיונו לגברת דלאווי של וירג'יניה וולף. קציר מתכתבת עם וולף באופן שמרגיש שהיא לקחה רעיונות רבים ממנה אל תוך ספרה, בנושאים כזהות מינית לא ברורה, באפשרות שנשים וגברים יכולים לאהוב את שני המינים, בכתיבה נשית מובהקת המתארת מערכת יחסים בין גבר לאישה. המוות והחיים המופעים בשני הספרים, שלובים האחד בשני. שינויים תקופתיים, אותם חווים גיבורי העלילה. אלו חלקם של הדברים בהם מתקיים דמיון בין שני הספרים.
יהודית קציר משתמשת בדימוי המינוטאור של בנימין תמוז, שהוא פעם אחת שור בזירה ופעם אחרת מפלצת מהמיתוס היווני, דימוי המופיע בסדרת תחרטים של פיקסו. תמוז פירש את המינוטאור כאהוב הגוסס בזירה. קציר נטלה את המוטיב לתיאור יגאל אהובה של ריבי, את אישיותו האפלה והאלימה, ולתיאור מערכת יחסים שהיא נואשת כמו מפלצת הגוועת אל מותה.
השימוש של קציר ברעיונית סופרים אחרים, לא פגע בחוויית הקריאה שלי והערכתי אליה כיוצרת מקורית. קציר משתמשת בסמלי תרבות ידועים כהשראה ועוגנים ליצירתה, היא מאזכרת ומפתחת אותם בצורה מעניינת ונותנת להם פרשנות וביטוי יפה משלה.
בניגוד לוולף שספרה נכתב בערפול מסוים, ההולם ערפל לונדוני, הרי שקציר כותבת, במשפטים בהירים וחדים, מדויקים ופולחים הרלוונטיים לחיינו, המזכירים שמש ים תכונית בוהקת וחורכת, זאת ששימשה השראה לאימפרסיוניסטים כמאטיס, שביטאו רגשות חמים ומתפוצצים. כך קציר תארה רגשות, שנגעו בי בעוצמה, הרגשתי מסתחרר בעקבות אהבה סוחפת והורסת, חוותי את כאב גסיסת אם אהובה ברגעיה האחרונים, הרגשתי בשפל אהבה דועכת, אך יחד עם רגעים כואבים ומשפילים, חוותי רגעים יפים של אנושיות, חמלה, תיקווה והתחלה חדשה.
קציר נוגעת בנופים ישראלים, מעוררי געגועים, ברחוב פנורמה בחיפה, באופן שהיא מתכתבת עם שירו של חיים חפר, "יש בחיפה חתיכה, היא גרה ברחוב פנורמה", בו התגוררה אימא של ריבי שדמתה לשחקנית והנסיכה גרייס קלי. קציר מצרפת לספרה נופים ודימויים אירופיים רבים, את אגתה כריסטי, במוות על הנילוס, מרסל פרוסט, בעקבות הזמן האבוד, את וונוס של בוטיצ'לי כביטוי לתשוקה ויופי, ועוד רבים אחרים המתקשרים היטב לעלילה. יש לקציר שפה נפלאה, ומשפטים המגדרים במדויק מצבים אנושיים, שהותירו אותי פעור פה לחוויית הניסוח והכתיבה של ספרה.
אחת מהגדרותיה של קציר את החיים כזמניים, היא באמצעות ציטוט של פרוסט, "גני העדן האמתיים הם הגנים שאבדנו". (181), משפט שגרם לי לחשוב על רותם הסטודנטית שהפכה למשוררת ידועה ועלי ששקעתי לאנונימיות ולהבין שאצל שנינו, החיים מורכבים משברי חלומות ושברי זיכרונות, אנחנו מבטים אליהם ומספרים אותם, דרך הפרשנות שאנחנו מעניקים להם, כל אחד בדרכו שלו.
