ביקורת ספרותית על הנשף מאת אנה הופ (yaelhar)

ביקורת ספרותית על הנשף מאת אנה הופ
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים

הביקורת נכתבה ביום ראשון, 27 בספטמבר, 2020
ע"י yaelhar

#
"הנשף" הוא שם המריח מסיפור רומנטי. כי מה רומנטי בעינינו יותר מנשף? ובכן, לא שאין פה רומנטיקה, שהיא החלק היותר חלש ומופרך בסיפור, אבל יש פה הרבה יותר מרומנטיקה.

זה רומן היסטורי המתאר מוסד לחולי-נפש אי שם באיזור כפרי ביורקשייר, בשנת 1911. הגישה לחולי נפש במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 היתה תערובת של פחד וצדקנות כאשר המטרה היתה – ולא השתנתה מאז – ניסיון לשפר את התנהגותם של חולי הנפש ולהתאימו להתנהגות המקובלת שרווחה אז בחברה. זו היתה תקופה של תגליות מדעיות, חלקן אמיתיות וחלקן אמונות טפלות בלבוש מדעי, וגם בזה עוסק הסיפור פה.
הסיפור מתרחש במוסד ששמו הבדיוני "שרסטון" מסתיר את שמו האמיתי של המוסד: "המוסד למשוגעים העניים של ריידינג". עירוב שיגעון עם עוני הוא פתח להערכה שעוני הוא חולי נפשי. חולשת הנפש היא מה שאינו מסתדר עם הנורמות המקובלות על המעמד הבינוני. עניים - גם אלה שלא היו "משוגעים" – היו למעשה חסרי-זכויות. אם נקלעו למוסד שטיפל בעניים – לא יכלו להתנגד לפעילויות שהפרו את (חוסר) זכויותיהם.

הגישה הזו אמרה שאם מישהו הוא עני – הוא עצלן שאינו רוצה לשפר את מעמדו. עניים ילדו הרבה ילדים, שסבלו חרפת-רעב ורככת, סבלו מעיכובים בהתפתחות, היו צריכים לעזור בפרנסת משפחתם כך שהשכלתם נפגעה. הם נראו לבני המעמדות היותר שבעים בעיה שפוגעת בחוסן האומה. באותה תקופה פרחו תאוריות "מדעיות" שאחת מהן היתה הגישה האאוגנית – פילוסופייה שעסקה בחקר השפעת התורשה על ההתנהגות של בני האדם. אחד הפיתרונות שהציעו אוהדי התאוריה היה עיקור / סירוס של "חלושי הדעת", שיפחית את יכולתם להתרבות ולמלא את הארץ בצאצאיהם הפגומים. יש לציין שרבים באותה תקופה נהו אחר התיאוריה הזו. חלק מהם ידועים כמו צ'רצ'יל ודארווין (הבן של, שבעצמו עסק במדע) ואחרים. יש לציין עוד שהתיאוריה הזו הפכה פחות פעילה ומתה בשעה טובה אחרי מלחמת העולם השנייה, שהמחישה חלק מתוצאותיה, אם כי חלקים ממנה צצים מפעם לפעם, אפילו בימינו.

הסיפור מעניין, כתוב היטב, אם כי הופ מילאה אותו בכל טוב: הגדרות בעייתיות למחלות-נפש, הומופוביה ותוצאותיה הקטלניות, נכונות לניסויים בבני-אדם (בשם המדע, אלא מה) והדגמה איך כוח משחית גם את אלה שהתחילו בכוונות טובות.
מצד שני מסופר בו על נכונות לאפשר לחולי-נפש, שביומיום חיו בהפרדה מיגדרית קשוחה, מפגש בין המינים פעם בשבוע לנשף ריקודים, ניסיון לשפר את מצבם של החולים באמצעות מוסיקה, ניסיון להשתמש בחולים ככוח עבודה, ניהול חווה המספקת את צורכי המוסד - כל אלה נושאים שספק אם יכלו להתקיים בתקופה עליה נכתב הסיפור.

הסופרת גילתה סבא רבא-רבא, שלא הוזכר במשפחה, שאושפז במוסד (האמיתי) בגלל דיכאון ותת-תזונה ומת בו. הספר הזכיר לי ספר הרבה יותר מטריד, הרבה יותר מחריד, והרבה יותר אמין שנכתב על חולי-נפש בערך באותה תקופה "במחלקה הסגורה" של פטריק מגראת. זה לא אותו סיפור, כמובן. הופ מספקת לקוראיה אתנחתא רומנטית וסוג של "סוף טוב" שלא כמו מגראת. אבל בניגוד לספרו של מגראת – הספר הזה לא יפגע בנפשות עדינות של קוראים וקוראות. גם זה משהו בימינו.

0

30 קוראים אהבו את הביקורת

אהבת?

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על הנשף

טוקבקים

+ הוסף תגובה

yaelhar	yaelhar (לפני 5 שנים) ראובן - מי יקבע את קני המידה? פעמים רבות שמעתי את המשפט ש"הלואי והיו מעבירים הורים לעתיד מבחנים". השאלה היא מי יתן את הציונים? יש לנו נטייה ליחס לנורמות שלנו יתרון על פני נורמות של אחרים. ולקבוע מה נכון ומה לא נכון. וזו הבעייה העיקרית עם התזה הזאת. לגבי אלימות והתעללות בילדים - כבר יש לנו חוקים נגדה. ואפילו נגד אלה שהיו עדים לה ושתקו. הבעייה היא שאין נכונות לאכוף את החוקים האלה וללכת עד הסוף.
ראובן	ראובן (לפני 5 שנים) לא נכנס לנושא האאוגניקה על מוסריותו או העדרה. אבל מאמין בכנות שמי שרוצים להיות הורים צריכים לעבור מבחני אישיות. הרבה ילדים שהיו נולדים להורים מחורבנים היו ניצלים מגורל מר. ואם זה נשמע רע,שיהיה. הורות אינה זכות קדושה ומובנת מאליה. לכל דבר בחיים אנו נבחנים.רק לתפקיד הכי מכריע ואחראי-כלום. כל מי שרוצה יכול להיות הורה בלי שום 'דרישות סף'.
yaelhar	yaelhar (לפני 5 שנים) תודה רבה, כרמליטה. נושא הגבלת ילודה אצל בעלי מוגבלויות אינו מוגבל רק לפילוסופיית האאוגניקה, כמובן. מאליו מובן שיש לו חסידים במדינות שונות וכן, גם בימינו. כמו שכתבתי - אין לי דעה נחרצת בנושא. אני לא מאמינה שהורות היא זכות קדושה שניתנה לאנשים במעמד הר סיני. יש זכויות של אלה שנפגעים ממנה - כמו ילדים - שאינן נופלות מהזכות להוליד אותם. מצד שני גם החלטה של "חברה" על הגבלת זכות האדם על גופו ועל החלטותיו צריכה להיעשות בהקפדה רבה. מצד שלישי אני לא חושבת שדווקא ארצות הברית, ידידתנו הגדולה, היא מאור הגולה בנושא חירויות הפרט וכיבוד זכותו. אז אני בבעייה פה...
כרמלה	כרמלה (לפני 5 שנים) יעל, יופי של סקירה. תודה. קראתי את הספר. אכן היה בו גודש מסוים, אך רוב הנושאים שיקפו יפה את התייחסות התקופה לנושא הכאוב הזה. ד.א. האאוגניקה ומדיניות העיקורים בבעלי מוגבלויות נפשיות וקוגניטיביות לא פסקו לגמרי בעקבות מלחמת העולם השניה. גם בחלקים מארה"ב וגם בארצות סקנדינביה בוצעו עיקורים נרחבים עד אמצע שנותה-70. (לאחרונה יצא הרומן "שקרים הכרחיים" על אאוגניקה בצפ' קרולינה בשנותה-70. הוא מעניין אם כי יותר מדי אמריקני). האאוגניקה קיבלה שם מאד רע, בגלל השימושים שעשו בה הנאצים. אבל למעשה גם היום עושים בה שימוש בעיקור בעלי מוגבלויות נפשיות ושכליות שאינם מסוגלים לגדל ילדים.
yaelhar	yaelhar (לפני 5 שנים) רץ כל חברה מגדירה איך היא מתייחסת ליוצאים מהנורמה שהיא קבעה. הפעולות שמנית קיימות גם היום: "חישמול" כדבריך, נמצא עדיין בשימוש במקרים של מחלות נפש מסויימות, סירוס כימי הוא אחת הפעולות המוצעות לפושעי-מין מסויימים. שינינו את ההגדרות (היום הומוסקסואליות אינה מחלת-נפש או פשע ברוב החברות) אבל עדיין יש מה שאנחנו מגדירים "מחלות נפש" שאולי בעוד כמה עשורים לא יוגדר כך.
רץ	רץ (לפני 5 שנים) מעניין - אנושיות חברה, נבחנת ביכולתה לתת מענה לחלשים ולחולים שבתוכה, בעיקר לאלה הלוקים בנפשם שזאת מחלה שלעתים מורכבת . עד לאמצע המאה הנוכחית - נהגו בקלות ראש בחישמול אנשים בראשם, ראי ערך - פעמון הזכוכית, או מצב בו הומוסקסוהל הוגדר כפושע, או כחולה שזקוק לטיפול כימי של עיקור - ראי ערך טיורינג, הבעיה שלנו שיש עדיין אנשים בקרבנו, המבקשים לבצע טיפולים מיחודים לאוכלוסיות אלה.
yaelhar	yaelhar (לפני 5 שנים) תודה רבה, פרפ"צ. המוסד (האמיתי) ששימש להופ השראה ונפתח ב 1888 (זה שתמונה של חלק ממנו בכריכה) כלל אולם נשפים מרשים בגודלו. הופ לא הצליחה לברר מה עושה אולם נשפים במוסד למשוגעים עניים, אז דמיינה נשף פעם בשבוע והניעה בעזרתו את העלילה. אין לי דעה נחרצת לגבי לידת הרבה ילדים בחברות עניות: ברור לי ששליטה על ילודה מחייבת ידע וגם גישה שבחברות שמרניות חסרים. אני מאמינה שלכל ילד מגיע מינימום כדי לגדול, והמינימום הזה עולה כסף שבחברות עניות חסר. מצד שני אני מאמינה בזכויות אדם ושוללת החלטות שרירותיות כמו עיקור/סירוס או מסירת ילדים של עניים לאימוץ בידי אנשים אמידים ומשכילים, בלי לקבל הסכמה מהוריהם. הנושא הזה הוא מאד טעון ואינו יכול להיות נידון על רגל אחת.
פרפר צהוב	פרפר צהוב (לפני 5 שנים) מוזר ש'נשף' הפך להיות המוטיב המרכזי בספר שגם נתן לו את שמו. ילודה מרובה בקרב מי שאינם יכולים לדאוג לעצמם ולילדיהם היא תופעה שקיימת גם היום בעולם השלישי, ובאופן מסויים גם בחברות המפותחות יותר. אולי יש לכך הצדקה מסויימת בקרב חקלאים עניים, למשל, שצריכים הרבה ידיים עובדות, אך באופן כללי בהחלט יש בכך כדי להחליש את החברה בשל הגידול במספר הנזקקים לסיוע מהמדינה ובשל ריבוי מקרי הפשע. תכנון ילודה והגבלתה בכלל, ולאו דווקא בקרב העניים, הינן פעולות נחוצות שלרוב המדינות אין יכולת או אומץ לבצען.
yaelhar	yaelhar (לפני 5 שנים) תודה רבה, Rasta "במחלקה הסגורה" הוא עוצמתי אבל גם מאד מטריד, מחריד, עם תיאורי-מין בוטים (שמשרתים את העלילה, ועדיין בוטים). בקיצור ספר שעוסק באובססייה מסוגים שונים.
Rasta	Rasta (לפני 5 שנים) על הספר הזה נראה שאוותר, "במחלקה הסגורה" נשמע מעניין יותר, אני אוהב ספרים בנושא. תודה על הסקירה.
yaelhar	yaelhar (לפני 5 שנים) תודה רבה, מחשבות. נכון. יש בו יותר נושאים משאפשר להתייחס אליהם ברצינות הראוייה. זו גם הסיבה לדירוגו הנמוך.
yaelhar	yaelhar (לפני 5 שנים) תודה רבה, ראובן.
מורי	מורי (לפני 5 שנים) לפי מה שתיארת, יש בספר הכל מהכל. סמטוחה לא קטנה.
ראובן	ראובן (לפני 5 שנים) סקירה יפה