“#
"הנשף" הוא שם המריח מסיפור רומנטי. כי מה רומנטי בעינינו יותר מנשף? ובכן, לא שאין פה רומנטיקה, שהיא החלק היותר חלש ומופרך בסיפור, אבל יש פה הרבה יותר מרומנטיקה.
זה רומן היסטורי המתאר מוסד לחולי-נפש אי שם באיזור כפרי ביורקשייר, בשנת 1911. הגישה לחולי נפש במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 היתה תערובת של פחד וצדקנות כאשר המטרה היתה – ולא השתנתה מאז – ניסיון לשפר את התנהגותם של חולי הנפש ולהתאימו להתנהגות המקובלת שרווחה אז בחברה. זו היתה תקופה של תגליות מדעיות, חלקן אמיתיות וחלקן אמונות טפלות בלבוש מדעי, וגם בזה עוסק הסיפור פה.
הסיפור מתרחש במוסד ששמו הבדיוני "שרסטון" מסתיר את שמו האמיתי של המוסד: "המוסד למשוגעים העניים של ריידינג". עירוב שיגעון עם עוני הוא פתח להערכה שעוני הוא חולי נפשי. חולשת הנפש היא מה שאינו מסתדר עם הנורמות המקובלות על המעמד הבינוני. עניים - גם אלה שלא היו "משוגעים" – היו למעשה חסרי-זכויות. אם נקלעו למוסד שטיפל בעניים – לא יכלו להתנגד לפעילויות שהפרו את (חוסר) זכויותיהם.
הגישה הזו אמרה שאם מישהו הוא עני – הוא עצלן שאינו רוצה לשפר את מעמדו. עניים ילדו הרבה ילדים, שסבלו חרפת-רעב ורככת, סבלו מעיכובים בהתפתחות, היו צריכים לעזור בפרנסת משפחתם כך שהשכלתם נפגעה. הם נראו לבני המעמדות היותר שבעים בעיה שפוגעת בחוסן האומה. באותה תקופה פרחו תאוריות "מדעיות" שאחת מהן היתה הגישה האאוגנית – פילוסופייה שעסקה בחקר השפעת התורשה על ההתנהגות של בני האדם. אחד הפיתרונות שהציעו אוהדי התאוריה היה עיקור / סירוס של "חלושי הדעת", שיפחית את יכולתם להתרבות ולמלא את הארץ בצאצאיהם הפגומים. יש לציין שרבים באותה תקופה נהו אחר התיאוריה הזו. חלק מהם ידועים כמו צ'רצ'יל ודארווין (הבן של, שבעצמו עסק במדע) ואחרים. יש לציין עוד שהתיאוריה הזו הפכה פחות פעילה ומתה בשעה טובה אחרי מלחמת העולם השנייה, שהמחישה חלק מתוצאותיה, אם כי חלקים ממנה צצים מפעם לפעם, אפילו בימינו.
הסיפור מעניין, כתוב היטב, אם כי הופ מילאה אותו בכל טוב: הגדרות בעייתיות למחלות-נפש, הומופוביה ותוצאותיה הקטלניות, נכונות לניסויים בבני-אדם (בשם המדע, אלא מה) והדגמה איך כוח משחית גם את אלה שהתחילו בכוונות טובות.
מצד שני מסופר בו על נכונות לאפשר לחולי-נפש, שביומיום חיו בהפרדה מיגדרית קשוחה, מפגש בין המינים פעם בשבוע לנשף ריקודים, ניסיון לשפר את מצבם של החולים באמצעות מוסיקה, ניסיון להשתמש בחולים ככוח עבודה, ניהול חווה המספקת את צורכי המוסד - כל אלה נושאים שספק אם יכלו להתקיים בתקופה עליה נכתב הסיפור.
הסופרת גילתה סבא רבא-רבא, שלא הוזכר במשפחה, שאושפז במוסד (האמיתי) בגלל דיכאון ותת-תזונה ומת בו. הספר הזכיר לי ספר הרבה יותר מטריד, הרבה יותר מחריד, והרבה יותר אמין שנכתב על חולי-נפש בערך באותה תקופה "במחלקה הסגורה" של פטריק מגראת. זה לא אותו סיפור, כמובן. הופ מספקת לקוראיה אתנחתא רומנטית וסוג של "סוף טוב" שלא כמו מגראת. אבל בניגוד לספרו של מגראת – הספר הזה לא יפגע בנפשות עדינות של קוראים וקוראות. גם זה משהו בימינו.
0”
