#
"הנשף" הוא שם המריח מסיפור רומנטי. כי מה רומנטי בעינינו יותר מנשף? ובכן, לא שאין פה רומנטיקה, שהיא החלק היותר חלש ומופרך בסיפור, אבל יש פה הרבה יותר מרומנטיקה.

זה רומן היסטורי המתאר מוסד לחולי-נפש אי שם באיזור כפרי ביורקשייר, בשנת 1911. הגישה לחולי נפש במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 היתה תערובת של פחד וצדקנות כאשר המטרה היתה – ולא השתנתה מאז – ניסיון לשפר את התנהגותם של חולי הנפש ולהתאימו להתנהגות המקובלת שרווחה אז בחברה. זו היתה תקופה של תגליות מדעיות, חלקן אמיתיות וחלקן אמונות טפלות בלבוש מדעי, וגם בזה עוסק הסיפור פה.
הסיפור מתרחש במוסד ששמו הבדיוני "שרסטון" מסתיר את שמו האמיתי של המוסד: "המוסד למשוגעים העניים של ריידינג". עירוב שיגעון עם עוני הוא פתח להערכה שעוני הוא חולי נפשי. חולשת הנפש היא מה שאינו מסתדר עם הנורמות המקובלות על המעמד הבינוני. עניים - גם אלה שלא היו "משוגעים" – היו למעשה חסרי-זכויות. אם נקלעו למוסד שטיפל בעניים – לא יכלו להתנגד לפעילויות שהפרו את (חוסר) זכויותיהם.

הגישה הזו אמרה שאם מישהו הוא עני – הוא עצלן שאינו רוצה לשפר את מעמדו. עניים ילדו הרבה ילדים, שסבלו חרפת-רעב ורככת, סבלו מעיכובים בהתפתחות, היו צריכים לעזור בפרנסת משפחתם כך שהשכלתם נפגעה. הם נראו לבני המעמדות היותר שבעים בעיה שפוגעת בחוסן האומה. באותה תקופה פרחו תאוריות "מדעיות" שאחת מהן היתה הגישה האאוגנית – פילוסופייה שעסקה בחקר השפעת התורשה על ההתנהגות של בני האדם. אחד הפיתרונות שהציעו אוהדי התאוריה היה עיקור / סירוס של "חלושי הדעת", שיפחית את יכולתם להתרבות ולמלא את הארץ בצאצאיהם הפגומים. יש לציין שרבים באותה תקופה נהו אחר התיאוריה הזו. חלק מהם ידועים כמו צ'רצ'יל ודארווין (הבן של, שבעצמו עסק במדע) ואחרים. יש לציין עוד שהתיאוריה הזו הפכה פחות פעילה ומתה בשעה טובה אחרי מלחמת העולם השנייה, שהמחישה חלק מתוצאותיה, אם כי חלקים ממנה צצים מפעם לפעם, אפילו בימינו.

הסיפור מעניין, כתוב היטב, אם כי הופ מילאה אותו בכל טוב: הגדרות בעייתיות למחלות-נפש, הומופוביה ותוצאותיה הקטלניות, נכונות לניסויים בבני-אדם (בשם המדע, אלא מה) והדגמה איך כוח משחית גם את אלה שהתחילו בכוונות טובות.
מצד שני מסופר בו על נכונות לאפשר לחולי-נפש, שביומיום חיו בהפרדה מיגדרית קשוחה, מפגש בין המינים פעם בשבוע לנשף ריקודים, ניסיון לשפר את מצבם של החולים באמצעות מוסיקה, ניסיון להשתמש בחולים ככוח עבודה, ניהול חווה המספקת את צורכי המוסד - כל אלה נושאים שספק אם יכלו להתקיים בתקופה עליה נכתב הסיפור.

הסופרת גילתה סבא רבא-רבא, שלא הוזכר במשפחה, שאושפז במוסד (האמיתי) בגלל דיכאון ותת-תזונה ומת בו. הספר הזכיר לי ספר הרבה יותר מטריד, הרבה יותר מחריד, והרבה יותר אמין שנכתב על חולי-נפש בערך באותה תקופה "במחלקה הסגורה" של פטריק מגראת. זה לא אותו סיפור, כמובן. הופ מספקת לקוראיה אתנחתא רומנטית וסוג של "סוף טוב" שלא כמו מגראת. אבל בניגוד לספרו של מגראת – הספר הזה לא יפגע בנפשות עדינות של קוראים וקוראות. גם זה משהו בימינו.


0

עוד פנינה מבית תמיר סנדיק הנפלאים. ספר עצוב ונוגע ללב שאי אפשר להניח מהיד. ספר שממחיש את כוחה של האהבה בכל מקום ומצב. ממליצה בחום!
הסיפור מתרחש בשנת 1911 בבית חולים לחולי נפש שרסטון ביורקשייר.
הסופרת קיבלה השראה לסיפור מסבא-רבא-רבא שלה שהיה מטופל במוסד למשוגעים העניים של ווסט ריידינג ובהמשך נקרא בית חולים לחולי נפש עד שנסגר בשנת 2003. הוא היה אדם מדוכא שעבד קשה, אושפז ונפטר בגיל 56. את הספר כתבה הסופרת לזכרו.
בבית החולים גברים מופרדים מנשים. צ'רלס, הרופא הזוטר, מחליט לנסות לרפא את נפשם של המאושפזים בעזרת מוזיקה שהוא מנגן. פעם בשבוע גברים ונשים מורשים להתאסף ביחד באולם שבו נערך נשף ולרקוד ביחד.
אלה התאשפזה במוסד לאחר ששברה חלון במפעל שבו עבדה, היא בסך הכל רצתה לראות את השמיים לאחר שנים שישבה בחדר סגור וחשוך. החליטו שהיא משוגעת והכניסו אותה למוסד שממנו שמעה שאי אפשר לצאת שפויים.
באותו מוסד מאושפז גם ג'ון, בחור שסובל מדיכאון לאחר שבתו נפטרה. ביום שבו הגיעה אלה, היא ניסתה לברוח ונתקלה בג'ון שעבד בחצר המוסד. מהרגע שהבחין באלה, ג'ון יודע כי תקופה חדשה מתחילה, עכשיו כבר יש לו בשביל מה לחיות. הוא כותב לה מכתבים בסתר ומתפתח ביניהם קשר אהבה שאותו הם חייבים להסתיר מהאחראים.
הם מייחלים לרגע בו ייפגשו ויממשו את אהבתם אך במוסד זה נראה בלתי אפשרי.
גם צ'רלס הרופא מנסה להרחיקם לאחר שהרגיש שמשהו קורה ביניהם בערב הנשף שבו הם נפגשים. צ'רלס שואף להשאיר חותם בעולם המדע. כאשר הוא רואה שהמוזיקה לא עוזרת למטופלים, הוא משנה גישה ומתחיל להאמין בתורת האאוגניקה שמאמינה בדיכוי העניים והחלשים בדרך של סירוס בכדי למגר את הגזע הנחות מהעולם. היא מאמינה כי העוני עובר בגנים והוא מחלה שיש למגר. נדהמתי לגלות שגם צ'רצ'יל נמנה עם תומכיה של התורה המזעזעת הזאת.
צ'רלס נכנס לאובססיה ומתכנן מעשים הרי אסון שחלקם נועדו לפגוע בג'ון. ג'ון סובל מאד והוגה רעיון שבו הוא משתף את אנה.
האם אנה וג'ון יצליחו לממש את אהבתם? האם יש סיכוי לצאת מהמוסד? האם יש סיכוי לצאת ממנו שפויים?
את שאר ההתפתחויות המפתיעות תקראו בסיפור המקסים הזה. יש פה שילוב של אומץ, מזל, נחישות ותקווה.
הסוף עצוב מצד אחד אבל מרגש ואופטימי מצד שני. זהו סיפור על כוחה של אהבה במצבים קשים מול אי שפיות וטירוף מסוכנים. ממליצה בחום!

לאחר הרבה ביקורות טובות, חיכיתי להיות חלק מאלו שקראו את "הנשף".
אך כבר בעמוד 150 נטשתי, הרגשתי שאני סובלת, ניסיתי, אך הבנתי שזה בסדר, לעזוב באמצע.
הרגשתי שאני נשאבת לתוך הספר במובן הלא חיובי,כאילו סוגרים עליי, כמו הסיפור שהינו במוסד לחולי נפש......
יכול להיות שבעתיד אחזור לספר......

על הספר שמעתי בשבוע הספר, תוך כדי שיטוט ביריד של כיכר רבין בהדרכתה של נבט טכנאי, הנציגה של סנדיק ספרים( מקווה שאת שמחה שאני כותבת עליך) חיפשתי ספר שיעניין אותי, ויהיה בו ניחוח של פעם נבט הציעה לי את הספר, אז אמרתי שאנסה לאחר מכן אכתוב עליו ביקורת.הסיפור מגולל את סיפורם של מוסד של חולי נפש, אנה פיי חולת נפש נשלחת למוסד לא יודעת קרוא או כתוב, לעומת ג'ון שאיבד את ביתו בתאונה מצערת, שניהם מתחברים אחד עם השני, בנוסף מגיע הרופא הרודן למוסד צארל'ס פולר, שלושתם נפגשים בנשף חייבת לציין שההתחלה של הספר הייתה בהחלט מעניינת, אך באמצע פתאום משהו נורא שיעמם אותי, הדמויות מלכתחילה היו מעניינות ומרתקות הסיפור מאחוריהם, אך הוא לא החזיק אותי, לא משנה גם התרגום של סנדיק לספר, שהיה כתוב כיאות, הספר לקה בחסר, איני יודעת מדוע? אולי בגלל הרקע של המקום, המוסד הסגור ומקום המפגש הוא אולם הנשפים, שבהם הגברים והנשים נפגשים פעם ראשונה, הרגשתי שאני בסוג של סרט, או הזיה, משהו הרגיש לי שזה כמו סיפור שקראתי פעם, או התחושות שאפפו אותי כאשר קראתי את הספר האחרון של איאן מקיואן ''כפרה'' איני יודעת מדוע? סיימתי את הספר מהר, אני חושבת מרוב השעמום, והסיפור המייגע קצת התאכזבתי מהספר, ומהאופי הדמויות בספר, אבל למרות הכול אהבתי את הכריכה של הספר.

(עשוי להכיל ספויילרים בדמות אווירת הספר אך אני לא חושפת פרטים חשובים/ספויילרים על העלילה עצמה)

זה לא ספר קל אבל זה לגמרי ספר איכות.

הזמנים הם תחילת המאה ה-20 בממלכה הבריטית, המיקום הוא מוסד שרסטון, מקום לעניים, ל"משוגעים", ולאט לאט אנחנו מתוודעים לאלה פיי המפוחדת אך הנחושה, לג'ון מליגן הנפש השבורה, לד"ר צ'רלס פולר שבכלל רוצה להיות מוזיקאי ולשנות את העולם, לקלם צ'רץ שקצת שונה מהאחרים שם ולכל שאר דרי המוסד, מהמטופלים (שהיחס אליהם הוא יותר כמו אל אסירים ופושעים) ועד לעובדי המקום, כשלפעמים לא בטוח איפה עובר הגבול בין המטפל למטופל.

זה ספר שמתחיל מאוד קשה לקריאה (בשל הנושא והאווירה בו) ורק בחלקו האחרון מצאתי את עצמי רצה עם העיניים על גבי העמודים ודוהרת לכיוון הסוף, מייחלת לאחד טוב וקסום.

התיאורים של הנוף והאווירה בתקופת הספר פשוט קסומים, המוזיקה שמתנגנת כל הזמן ברקע נשמעת טוב מאוד וזה לא קורה בהרבה ספרים, לפעמים כותבים שיש מוזיקה אבל הקורא לא יכול לשמוע אותה, ב"הנשף" לגמרי שמעתי אותה.

קצת היה חסר לי עוד גילויים של 23 שנים אחרי גם לגבי הרופא, האם החשדות שעלו לי כלפי דמותו במהלך הביקור בחנות המוזיקה ולאחר שיצא ממנה נכונים? איך הוא המשיך את חייו?

לכל אורך הקריאה הזכרתי לעצמי שמדובר בתקופה אחרת, חשוכה יותר, אנשים לא הבינו את נפש האדם כפי שהם מבינים כיום וביקשו לטפל או להעלים מחלות כמו דכאון הרחק מהחברה הכללית, אבל לכל אורך הקריאה הזכרתי לעצמי שגם היום יש עיוותים ואי קבלת השונה ברמות משתנות, ואולי זה לא מוסד שרסטון הנורא, אבל יש אנשים שאלה חייהם, כליאה אחת ממושכת בגלל משהו שהחברה רואה כשגעון או סטייה מהנורמה.

ספר שבהחלט יישאר במחשבות שלי.

הספר חושף את מה שקורה מאחורי דלתות מוסד לרפי שכל בשם "שרסטון". אלה פיי, בחורה צעירה ופועלת מפעל, נשלחת אל המוסד לאחר ששברה חלון במפעל, וזאת בידיעה מוחלטת שהיא שפויה לחלוטין. במוסד, היא מתחילה להבין שמי שלא משחק על פי החוקים, מוצא עצמו מהר מאוד נעול במוסד לנצח.

ג'ון מליגן גם הוא נמצא בשרסטון כבר שנתיים תמימות, לאחר שנכנס לדיכאון בעקבות מות בתו. הוא חי מיום ליום באדישות מוחלטת, ומבלי לתהות מה עשוי לחכות לו מחוץ לדלתות המוסד הסגור.

צ'רלס פולר משמש כרופא זוטר במוסד הסגור, אבל בלבו תשוקות עמוקות למוסיקה וחדשנות מדעית. הוא נחוש להתפרסם בזכות מחקריו בטיפול ברפי השכל במוסד, וכיצד לטפל באופן כללי בבעיית השיגעון הלאומית.

הספר מסתחרר בין שלושת האנשים, מאבקיהם למצוא את עצמם בתוך בליל השיגעון, בתוכו הם מנסים להבין את מוחם שלהם: מה הופך אותם למשוגעים? מה בכלל הופך מישהו למשוגע? ומי קובע? נדמה שיצר האנוש בספר הזה פורץ מכל דמות באופן ייחודי. אין ספק שהספר מתכתב עם "קן הקוקייה", ושואל שאלות דומות בנוגע לשיגעון ושפיות, אך הספר הזה מוסיף אנושיות טרייה וכואבת לבליל המילים, אהבה ואכזבה, אובדן חושים וזעם בוער. נכנסתי אל עומק העלילה בתחושה שאני כלואה בין המילים, ויחד עם סיום הספר, פרצתי יחד עם הדמויות לחופשי - ולהתמודד איתן עם העולם האמיתי והאכזרי, שגם בו לא תמיד ניתן להבין מי משוגע ומי שפוי.

ממליצה בחום על הספר. מזמן לא נהניתי כך מספר, ואוסיף שהכתיבה על בית המשוגעים עצמו, המבנה ושגרת היום שבו, בוצעה באופן מדוייק וריאליסטי, שמצליח להכניס את הקורא היישר אל תוך הנוף והזמן בו הסיפור מתרחש.

הנשף, מאת אנה הופ, בהוצאת תמיר // סנדיק.

כנראה שבשביל אנשים כאלה המציאו את המשפט שאלו ההולכים ללמוד פסיכיאטריה כי זה מתאים להם.........
נחמד