אין לי מרפסת בבית ולמרות שאני גר בקומה ראשונה אני מעדיף להישאר ולעשן בחדרי בעמידה כשאני משקיף מהחלון החוצה. אין הרבה מה לראות או על מה להסתכל, יש עץ אחד, לרוב אני מביט בעננים ובצורותיהם השונות והיפות בשעה שקרני השמש חודרות אותם ומשלימות את המראה השמיימי, או בלילה, אותו סיפור רק עם ירח, לפעמים מלא ולפעמים רק חצי.
בכל פעם בה אני פותח חלון, עומד משקיף ומעשן, עומדות להן על כבלי החשמל, שחותכים ומפצלים את הנוף לשניים, יונים. שורה של יונים, רגילות מראה, אף אחת לא מיוחדת. בתקופה האחרונה הגיעה יונה חדשה שעולה מעל כל האחרות. יונה לבנה כשלג, עיניים שחורות בורקות וקטנות, עומדת גאה בין שאר פשוטי העם. תמיד תהיתי מאיפה היא מגיעה ולשם מה באה? לאן ממהרת? נדהמתי מיופיה, לרגע לא חשתי פחד או בלבול כמו יונתן, גיבור הספר של פטריק זיסקינד.
יונתן הוא אדם רווי צלקות שחווה לא מעט סבל בחייו. הוריו נשלחו בזה אחר זה אל מחנות ההשמדה, הוא ואחותו עברו יחד לגור אצל דוד שלהם, שמעולם לא הכירו, אחותו עברה לקנדה ודוד שלו אילץ אותו להתחתן עם בחורה שלא הכיר. ארבעה חודשים לאחר החתונה אשתו ילדה וברחה עם גבר אחר. בעקבות אותם אירועים הבין שאין לסמוך על בני אדם, הוא ידע רק כאב ויגון והעדיף להתרחק ולחיות לבד - עניין החוזר על עצמו בספריו של זיסקינד - התיעוב והסלידה כלפי בני האדם.
לאחר כל אותם מאורעות אסף יונתן את כספו ועבר לפריז שם מצא קורת גג ועבודה כשומר בבנק. במשך 30 שנה שגרתו נשארה אותו דבר, ההשכמה בבוקר, היציאה לבנק, העבודה ותפקידו שלא דרש רבות. 30 שנה שכל שהיה צריך לעשות זה לעמוד כספינקס על המשמר, לפתוח את השער כשלימוזינה השחורה מגיעה עם מנהל הבנק, להצדיע, לברך אותו ולסגור אחריו את השער.
בוקר אחד בעודו מתארגן, שם פניו לכיוון דלת היציאה של דירתו הקטנה ותכנן לצאת אל השירותים. כשפתח את הדלת הבחין, כמה מטרים ספורים לפניו, ביונה העומדת מולו, מטה את ראשה הצידה כמו כל היונים, בוחנת אותו. העיניים הפחידו אותו, הוא קפא במקומו ולא זז כמה שניות. כשהתאפס על עצמו ברח חזרה אל חדרו ומשם יומו התחיל מדרדר מרגע לרגע, אפשר היה לראות את הענן השחור מרחף מעל ראשו. כל עולמו התהפך, הוא רעד. במשך 30 שנים יצא מביתו כל יום אל כיוון השירותים ונמנע מפגישות מיותרות עם אנשים, מעולם לא חשב שיונה תרעיד את כל עולמו ותוציא אותו משיווי משקל.
לאחר שיצא מהבית הרגיש שהוא כבר לא אותו בן אדם, מחשבות רצו בראשו, מחשבות מגוחכות על לברוח, למשוך את כל החסכונות ולעבור למלון. הוא אפילו חשב לשים קץ לחייו. הוא לא ידע איך להתמודד עם אותו מקרה שהפתיע אותו כך ביום סתוי אחד.
אותו מקרה השפיע על עבודתו, הוא לא היה מרוכז ובפעם הראשונה מזה 30 שנה נשען על הקיר, התעייף מהר מאוד, כל גופו גירד והוא אפילו לא שם לב שהלימוזינה של מנהלו כבר דקות ארוכות עומדת וצופרת אל מול שער סגור, אין מי שיפתח, השומר שקוע במחשבות ומציאת פתרונות שיצילו אותו וימנעו ממנו לפגוש את אותה יונה כשיחזור חזרה לדירתו. הוא הרגיש בושה גדולה.
כמו גיבוריו האחרים של זיסקינד גם יונתן חולק את השנאה הגדולה לבני האדם אך בשונה מגרנוי (הבושם) או זומר (סיפורו של מר זומר) נדמה שיונתן אוהב את השגרה שלו, השגרה הדלה והחיים חסרי הצבע. הוא רוצה את השקט שלו, את החיים הפשוטים בדירה הפשוטה, עבודה קבועה שלא דורשת מעבר לשבעה צעדים ימינה ושמאלה על גרם מדרגות קטן ופתיחה של שער פעמיים ביום - נשמע מתאים לאופי שלו ולחיים אותם בחר. הוא לא אוהב מאורעות, הוא לא אוהב הפתעות וכל דבר קטן שלא במקומו פירושו כאוס. הוא נכווה חזק ולא הצליח לשקם את עצמו ומאז מצא עצמו בתוך שגרה בטוחה, כביכול, ומונוטונית. כבוי וסגור בתוך עצמו.
זהו ספרו השלישי של זיסקינד שקראתי. אני אוהב את הכתיבה שלו ומצליח להתחבר לדמויות, מבין לליבן ואפילו מסכים עם דרך החשיבה שלהן.
הספר קצר מאוד, 90 עמודים. כתוב יפה, שנון ומשעשע. ממליץ בחום.