משתף ביקורת שנכתבה ע"י אבי:
הספר הופיע ב2018. שמו באנגלית Children by the book.
איני מבין מדוע יש להוסיף לספר שנכתב בעברית וקהל היעד שלו קורא עברית, שם בלועזית? ואם מוסיפים שם / כותרת בלועזית מדוע דווקא באנגלית? מדוע לא ערבית או רוסית? האם זו קריצה לנציג העליון השומר לו בית מגורים בעיר הנציבים? ואולי זו קריצה לאימפרטור היושב בוושינגטון?
המחברת משתייכת לדור נשוא הספר בהתאם להגדרתה, שנולד ב 15.5.1948 ( ה' באייר תש"ח) יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. הגבול העליון של מנעד הגילים הנו שנת הלידה 1955 -31.12. ההסבר לכך הנו שילידי שנה זו התגייסו ושרתו בצה"ל במלחמת יום הכפורים. ולא היא. חלקם, בני הקצה העליון, לא גויס כלל או גויס וכיוון שלא עבר טירונות מלאה, לא השתתף בלחימה. החוויות והחרדות שלהם, לא היו שונים משל אלה שהיו צעירים בהם בשנה.
דומים להם ילידי 1946-47 שנולדו לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, הם לא חוו את החיים בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי, ולא היו להם זיכרונות מתקופה זו. אפשר והיה להם שברירי זיכרון ממלחמת הקוממיות. במידה ויש להם זיכרונות, אפשר שהיו אלה ספורים שספרו להם הוריהם שהוטמעו כזיכרונות אישיים.
לכן, לדעתי, מוטב היה להקדים את הגבול התחתון של סולם הגילאים בשנתיים ולהקדים את השלב העליון בשנתיים.
ב 1951 הסתיים גל העלייה ההמונית לארץ. בארבע השנים הראשונות עלו 682 אלף אישה ואיש. בשנתיים הבאות עלו 37 אלף עולים בלבד. משלוש ארצות באותן שנים עלו מרבית העולים: עיראק (123 אלף), רומניה (118 אלף) ומפולין (104 אלף). בתקופה זו עלו ממרוקו 13 אלף עולים בלבד. מספרם של העולים מטוניס ואלג'יר עלה על מספר העולים ממרוקו – 31 אלף מכל אחת. שליש מהעולים בארבעת שנות העלייה ההמונית באו מארצות אסיה- אפריקה. אני מקדים את המאוחר ומזכיר שבמעברות התגוררו גם אשכנזים (טפו, טפו טפו) וממקימי ערי הפתוח היו גם אשכנזים. את קריית שמונה בצפון וירוחם בדרום הקימו העולים מרומניה. חלקם של בני ארצות האסלאם היה עדיין נמוך.
המהפך העדתי והתלונות על רקע זה החלו שנים מאוחר יותר. בגסות התייחסו ילידי הארץ גם לעולים מאירופה. זוכר אני שהגיע לכתתי בבית ספר ותיק בתל אביב עולה בודד מרומניה וילדי בית הספר ליוו אות בקריאה "א רומֶנישה גאנֶב" וכשחזרתי הביתה וחזרתי כתוכי בשיבוש "ארמנישע" אמי שאלה אותי בעוקצנות: מה אתה רוצה מהארמנים? (אמי עצמה הייתה ילידת רומניה שעלתה ארצה בתחילת שנות השלושים בהיותה בת עשרים.)
הורי המחברת היו "שורדי שואה". אין תמה שקליטת "שורדי השואה" הנו נושא עיקר במחקרי המחברת. לכן, כותרת הספר מטעה- יותר משהוא עבודת מחקר, זהו ספר זיכרון לדור אליו הנה משתייכת –כך היינו. "Don't forget us oh my darlings".
"זמירות חדשות
בחיים נשמעות
את הישנות
אין לבכות."
(לפי הפואמה של המשורר היהודי סובייטי מיכאיל סבטלוב – "גרנדה" בתרגומי).
בספר רשימת מקורות מפורטת וארוכה, אולם לא כל פעם כשהיא מצטטת מקור היא מביאה את המקור ולעתים הוא צוין במרחק רב קודם לכן, ועל הקורא לנחש שזה המקור. אין בספר אינדקס, דבר שמקשה על הקורא לעקוב אחר דמויות ואתרים בספר.
זוג הוריה היו רופאים שהתגוררו בתל אביב. הם עלו לארץ ב 1949, דהיינו את הקמת מדינת ישראל הם חוו בחו"ל. אך כפסע הייתה המחברת שלא להכלל בדור עליו כתבה (ילידי הארץ).
הוריה העדיפו לשלוח את ילדתם לבית ספר שהשתייך בעברו ל"זרם הכללי" ולא ל"זרם העובדים". כשהיא הצטרפה לכתה אלף לכאורה כבר לא היו "זרמים" במערכת החנוך, אך למעשה בוטל "זרם העובדים" בלבד. עם זאת, בתי ספר שמרו על מסורת מקומית לפחות לזמן מה.
רבים מחברי למדו בבית הספר, שהמחברת מכנה אותו "אליטיסטי". כשהייתה בת עשר עברו הוריה לבאר שבע, עיירה ערבית שהפכה לעיירת פתוח ועם השנים למטרופולין. באותם שנים חלק גדול מתושביה היו יוצאי ארצות מגוון ארצות, אולם האשכנזים היוו עדיין רוב. נראה כי המעבר נתן למחברת את האפשרות "לכפר" על "עוונה הנוראי" – היותה בת להורים אשכנזים. (בעוד ההשתייכות ליהדות נקבעת לפי האם, ההשתייכות העדתית נקבעת לפי האב.)
בין השאר הייתה חברת בתנועת הנוער "המחנות העולים" בבאר שבע. מודה בהכנעה, למרות שהייתי חבר במחנות העולים, לא ידעתי דבר על פעילות התנועה בבאר שבע, ומצאתי רק פרטים מועטים על כך אצל רבי "גוגל". איני יודע באם היא שירתה בנח"ל במסגרת "גרעינה". המחברת אינה מרחיבה בנושא זה.
במקומות שונים במרשתת המחברת מתוארת כ"אשת שמאל" אכן ככל האמור ביחסה למלחמות ישראל, כך הדבר. האם היא משתייכת ל"שמאל הכלכלי"? איני יודע.
אגב, איני יודע באיזו יחידה שירתה בשירותה הסדיר בצבא. הדבר מעניין, משום שהיא מדגישה את ההשפעה הטראומטית של מלחמת ההתשה על גדות תעלת סואץ, ומלחמת יום כיפור, על בני דורה. השירות הצבאי הסדיר ו / או במילואים הנו מרכיב חשוב בביוגרפיה הקולקטיבית של בני דורה ומה עם שירותה האישי?
אין פלא ש"הדור" אליו היא השתייכה ועליו היא מספרת, הוא אשכנזי ברובו, בנים למשפחות מסודרות כלכלית. למרות שבדור נכללים בהגדרה גם בני עולים חדשים זה מקרוב באו שנולדו בישראל (היא עצמה) אין מספרים עליהם, אלא אגב אורח. אצל ילדים אלא, בחלקם, המגורים במעברה, היה מרכיב משפיע, טראומטי בחלקו, במיוחד בחורפים 1950 ו 1951, החורף הגשום הנוראי ב 1951 והחורף המושלג ב 1950. בתל אביב השלג ההיסטורי היה חגיגה. העיר באמת הייתה לבנה. לא כך במעברות. במעברות התגוררו לא רק יוצאי מרוקו, יוצאי ארצות האסלאם, אלא גם יוצאי ארצות אירופה ורומניה בראשם. ערי פתוח רבים נוסדו על ידי יוצאי רומניה ולא מרוקו. דוגמא לכך הנן קרית-שמונה בצפון וירוחם בדרום.
למרות שאיני בן דורה של המחברת, בעוונותי הגנטיים קראתי בעניין את הספר ואני כותב סקירה זו. מידי פעם, במיוחד בקטעים העוסקים בשנות החמישים אמרתי לעצמי, זה לא היה כך. כשהוזכר קולנוע 'ירון' (ברחוב יונה, זאת מצאתי רק לאחר בדיקה במרשתת) לא הכרתי את שמו ולא ידעתי את מיקומו. נראה שמעולם לא כבדתי אותו בביקור בו. לעומת זאת בקרתי בקולנוע 'עדן' שבתקופת מה התמחה בהקרנת סרטים סובייטיים שמכולם זכור לי הסרט הארוך עד מאד 'כיבוש ברלין', סרט שהיה שיר הלל לסטלין. (היום לא נותר לי אלא לתהות מתי יצולם בישראל הסרט "כבוש משהו" שבמרכזו יעמוד ביבי.) יש להזכיר את קולנוע "בית העם" שהמחברת אינה מזכירה אותו.
התרשמתי עמוקות מהפרק העוסק במלחמת ההתשה לגדות תעלת סואץ, המלחמה בקו בר לב חסר הלב. יוזמו נקרא להציל את המצב בחזית הדרום.
SIC TRANSIT DERMATIO MUNDI- כך חולף דיראון עולם. באותם שנים שרתי ביחידת מילואים (צנחנים) באזור יריחו במארבים ועוד מארבים לערבים שחוצים את הגבול. בגדות התעלה שרתי במדויק במלאת שנה להסכם הפסקת האש שם. למרות שאני מתגורר הרחק ככל הניתן מהתעלה, עקבתי בדאגה אחר מהלך המלחמה והרבדות שם, גם באם היה זה מעקב "אקדמי". במלחמת יום כפור שרתי באותה יחידה בלחמה בסוריה.
המלחמה המוצלחת ביותר הנה המלחמה שלא פרצה ושבה משיגים את כל ההישגים. מעשי גבורה נחשפים בעקבות כישלונות ולא בעקבות הצלחות. הגדוד בו שרתי לא נחשף לקרבות "איומים" והאבדות היו בגדר "הנסבל". לאחר שרות ארוך שנמשך חודשים רבים לאחר סיום המלחמה הפעילה, חזרתי הביתה ללא טראומות.
אגב, גם הזעם הנצחי (לאחר מלחמת יום כפור) אינו נמשך לנצח. אלה ששטמו את משה דיין לאחר המלחמה, היו אותם אלה ששרו לו שירי תהילה לפניה ("נשי וינדזור העליזות" ואחרים.) הם אלה שסלחו לו כשהיה חלק מהצוות שהביא את הסכם השלום עם מצרים.
ולסכום, הגדרת גבולות הדור של המחברת אינה מקובלת עלי. "הדור" אינו כולל את כל בני קבוצת הגיל שנולדו בארץ, את אלה שחיו במעברות או בעיירות ומושבים שכוחי אל, או בישובים שהיו כפופים לממשל הצבאי. יותר משהספר הנו צלום קבוצי של "דור" הנו תחינה של כותבת שטפסה בסולם השנים ומבקשת: אל תשכחונו.
למרות האמור ולמרות הפער בגיל ובזיכרונות ביני לביו נשואי הספר הזדהותי עם הצעירים של אז. והפער בעינו עומד גם בהשקפת העולם.
ולכותבת: תודה.

















![אמיל והבלשים [מהדורת 2006]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/6996.jpg)
