כשתגדל ילד, לא יהיה עוד צבא
כך בורכה חנה, וכך ברכו אותי אבי ואמי בילדותי, כמי שחוו את המלחמות הנוראיות ביותר בתולדות העם היהודי, שנגעו בהם עצמם ובבני משפחותיהם (של אמי), שחלקם נכחדו בשואה.
אבל הורי היו לא רק דור השואה (למרות שלא חוו אותה באופן אישי), הם היו גם בני דור התקומה. היה זה מזלם להיות מהפכנים, לחוות רגעים של אימה ותיקווה, כשיא בהוויה היהודית והציונית.
לעומת הורי, אני ובני דורי גדלנו לאחר תקופות השיא, תקופה שהייתה אמורה להיות של שקט ויציבות, אך נעדרה שקט. היו בה בעיקר מצוקות. תמונת הזיכרון שלי קשורות, במעברות ובמשטר הקיצוב - הצנע, ממנו יש לי זיכרון בהיר, אחותי ואני עומדים בתור במכולת ורוכשים מעט מצרכים בסיסיים. תארו לכם, שהתור למכולת והמעברה שבפאתי השכונה, היו זיכרונות ילדותי המשמעותיים.
אז מה זה אומר על בני דורי שגדלו בדלות, ובורכו בברכה כל כך גדולה, שלום, מילה אחת גדולה שביטאה את מהווי הורי ובני ודורם, האומנם היינו ילדים בסדר גמור, כפי שטוענת חנה יבלונקה?
מה בעצם קרה לבני דורי, אתם לבטח יודעים, זה לא היה בסדר, אנחנו הפכנו לדור מלחמת יום הכיפורים....מבטאים בכך את חלום הורינו והשבר, את התמימות של כולנו וההתפכחות.
הספר הזה הוא כמו תמונת כריכתו, דיוקן קבוצתי של כיתת בית ספר. זאת אומנם לא כיתתי, אבל לרגע חשבתי שזיהיתי בה את כרמלה, הבת של הסנדלר השכונתי, ואת נורית מהמעברה שחומת הפנים, האקזוטית שגבותיה היו מחוברות כמו של פרידה קאלו, ואת מורתי האהובה בשמלת הפעמון, המשירה מבט אופטימי, וחשתי לרגע ערגה למבטי הילדים המבטאים תקוות גדלות, והנה חלף לו הזמן והתקוות הפכו לגעגוע כואב ולא מפוענח לשאלה, מהו הכך היינו שלנו?
כסרט טוב שבסיומו, מוקרנים על המסך תמונות הגיבורים, ובתחתיתם מופיעות כתוביות המספרות בכמה מלים את קורותיהם, כך חנה יבלונקה, מחברת הספר ילדים בסדר גמור, כינסה בספרה כנס מחזור וירטואלי, אחדים מהילדים שנולדו בה' באייר תש"ח, ונושאים בשומותיהם, את גודל האירוע, כמו עמיקם, או מדינה, אותה הכרתי אישית, ועוקבת אחרי קורותיהם. כעת הם בני שבעים.
יבלונקה לא רק מספרת סיפור על קבוצה אחת, היא מנסה לבנות דיוקן פנוראמי לקבוצת הגיל שנולדה לאחר הקמת המדינה ולהתייחס אליה כדור שלם. היא שואלת האם הקבוצה הזאת דומה לדור הבייבי בום שאפיינה, את ילדי ארה"ב שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה?
נקודת המבט השלישית, לדור שלנו אותה מעניקה יבלונקה בצורה נוגעת, הוא הסיפור האישי שלה, כפי שהשתקף דרך עיניה, נותר צרוב בזיכרון, וכתוב כפרוזה. עולם של ילדות והמתבגרות לנעורים. מה בעצם עניין אותנו, לבוש, סרטים, ספרים, מהפכת מוזיקת הרוק והמהפכה המינית, תנועות הנוער ולעיתים הסמלים או הטקסים שמסתבר שכולנו חווינו אותם, באופן דומה והם הותירו בנו חותם, כמו המעבר המרגש בשער המקושט בפרחים שסימל את המעבר שלנו מהגן לכיתה א, שלום כיתה א....
ולמרות זאת, לא כל כך השתכנעתי, מהניסיון של יבלונקה לתאר דור נטול קווי מתאר ברורים, שהוא למעשה קונגלומרט, כקבוצה מאולצת, של ילדים לבני הארץ, לילדי הורים יוצאי שואה, וכמובן לילדי הוריהם שתויגו כיוצאי צפון אפריקה ואסיה. מה המשותף לכולנו? יבלונקה לא יורדת ליסודות הפערים והניכור בין הקבוצות בחברה הישראלית שצמחו מתוך הדור הזה שיש בו לא מעט אפרוריות וגם מרדנות אינדיבידואלית וחיים שיצרו תחושות קיפוח מרות שהיוו את הבסיס למהפך 77. בדור הזה כנראה שהמושג אנחנו, הפך לאני וחלום כור ההיתוך הפך לשבטיות מקוטבת של אנחנו והם.
נכתבו בעבר ספרים שניסו להתמודד עם אתגר הדיוקן הקבוצתי שלנו, כמו הישראלים של עמוס איילון, עיתונאי שעסק גם בהיסטוריה. יבלונקה היא היסטוריונית בעיסוקה, ולכן יש לה יכולת לשלב נתונים סטטיסטיים מבלי להעיק, ולחבר אותם באלגנטיות כחלק מהתמונה הכוללת, או גם לשלב מקורות היסטוריים, כקטעי עיתונות וזיכרונות אישיים, בכתיבה קולחת היוצרת ספר חוויתי ומעניין, מרגש וכואב באופן בו מתוארת טראומת כיפור. כעת פרספקטיבת החיים שלנו, מעניקה לספרה של יבלונקה מבט מסקרן, אולי גם מפויס ואפילו נוסטלגי, מבלי ליפול לתוך קלישאות.
