האנטר ס תומפסון, עיתונאי, וחברו העורך דין דוקטור גונזו, יוצאים למסע ללא רחמים וחסר מעצורים, קורע מצחוק והזוי אל לב לבו של החלום האמריקאי בלאס וגאס ואל המפלה הגדולה והבלתי נמנעת של אותו חלום.
שלחו אותו לסקר אירוע ספורט גדול, מירוץ אופנועי שטח, בשם "המינט 400", בהסוואה של כתב ספורט, אירוע חסר פואנטה ודבילי שנועד לפטם אגו של אמריקאים לבנים, שמנים ופריווליגים וכבר ביום הראשון נמאס לו מהטיפשים, לאחר מכן קיבל הזמנה לסמינר איגוד התובעים המחוזיים של ארהב בנושא סמים. שלחו את המסומם הגדול בהיסטוריה של העיתונאות לסקר אירוע נגד נרקוטיקה וסמים מסוכנים מוקף בים של שוטרים רמי-דרג כשהוא עצמו ברח ממלון והשאיר אחריו חשבון עצום וחדר הרוס והפוך במכונית מפוצצת בסמים, אלכוהול ומגנום 357. כן, זה מצחיק כמו שזה נשמע. יש מקום יותר מתאים מוגאס בכדי לקבל הצצה אל החלום האמריקאי? וגאס היא השורה הראשונה להצגה הבזויה הזאת ותומפסון, כשהוא מפוצץ בסמים, אכול טריפים ושטוף אלכוהול ואתר, יוצא אל הרחובות, בחברתו של עורך דינו ההזוי, למרכזו של השיגעון, ומציג בפנינו תמונה של תקופה מיוחדת וחשובה, לטוב ולרע, תקופה מלאה באפשרויות ואינספור הזדמנויות.
הוא בז למערכת שמאפשרת לאנשים לחיות בצורה כה מנותקת מהסביבה, בטפשות, בקלות הראש, ומעל הכל לחיות בגדול ולעשות ככל שעולה על רוחם ולא משנה כמה הדבר מיותר, מטופש משעמם ואנוכי. כמובן שהוא לא מתכחש ליתרונות ולמגוון האפשרויות שמערכת זו מייצרת ואם אתה יודע לנצל את החולשות של המערכת אתה בהחלט כל יכל. עד לפני מספר שנים בודדות שררה תחושה אוניברסלית שכל מעשיהם נכונים, הם גלשו על גל עצום ויפהפה אבל כמו כל גל סופו להישבר. בדרכו, גרוטסקית וניהיליסטית ככל שתהיה, תומפסון משתעשע עם המציאות הקיימת ומעביר ביקורת על הממשל והחברה האמריקאית וכמובן על החלום האמריקאי והאנשים החיים אותו, הוא צוחק עליהם בדרכו המעוותת, ואולי גם על עצמו.
בנוסף, האנטר מעביר ביקורת על גל האסיד של שנות ה-60, על החלום שנמכר לאנשים - "הרחבת התודעה" הם אמרו, ואף אחד לא חשב על המציאות העגומה שחיכתה לכל האנשים שלקחו את זה ברצינות. כל אותם מכורי אסיד נלהבים עד גיחוך שחשבו שהם יכולים לקנות שלום הבנה ואחווה בשלושה דולר למנה. מה שנשאר זה "דור של נכים נצחיים, מחפשים כושלים, אשר מעולם לא הבינו את הכישלון היסודי בתרבות האסיד, ההנחה הנואשת שמישהו או משהו דואג לאור שבקצה המנהרה".
הדמות של תומסון, הבחירות שלו, היחס לאנשים, היחס לחיים עצמם והאישיות האקסצנטרית שלו, אלימה ואולי גם מזוכיסטית, כל אלו משקפים נפש מורכבת, כלואה במובן מסוים. מה שנשאר זה לקבל את המציאות כמו שהיא בזרועות פרושות לרווחה, לחבק אותה ואת החיים, קשים וחסרי משמעות ככל שיהיו, למרות כל זה להמשיך ולסחוט את דוושת הגז עד הסוף, במקרה הזה של השבי האדומה עם הגג הנפתח. תומפסון, ציניקן ונהנתן גדול, הוא דוגמה, אחת מיני רבות, לאדם שהחלום האמריקאי שחת עד העצם, החיים שלו וסופם תואמים את הספר המשוגע הזה, חיים שלא מתאימים לכל אחד, חיים חסרי רסן, חסרי דאגות, חיים שישחקו אותך עם השנים עד לנקודה בה לא תעמוד בהם יותר ותישבר.
ספר נהדר שהחל ככתבה בת 250 מילים במגזין הרולינג סטון והפך במהרה לאחד ממאפייניה הבולטים של תרבות הסמים שרווחה בארהב באותם שנים, כתוב היטב בכישרון גדול ומבוסס על חוויותיו האמיתיות של תומפסון, משעשע ומצחיק. יחד עם הארנב הלבן, לצלילי בוב דילן, גרייס סליק, ג'ניס ג'ופלין ואחרים, אנחנו מחליקים במחילה אל הרפתקה צבעונית שמרגישה כמו חלום ארוך והזוי, פרנואידי, טירוף חושים בכל כיוון, במרדף בלתי פוסק אחרי הסוטול הבא. אין ספק שתומפסון הוא אישיות מרתקת וחשובה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
