הביקורת נכתבה ביום שני, 27 ביולי, 2020
ע"י אהוד בן פורת
ע"י אהוד בן פורת
לספר הזה הגעתי בזכות ספר נפלא אחר של זאב צחור שהוא מוכר קצת יותר, "כשז'בוטינסקי וטרוצקי נפגשו". חבר אחד אמר לי ספרים מהסוג הזה אתה קורא או מהיותך איש ימין או מתוך זה שאתה רוצה לדעת את האוייב. אני האמת עד שלא התחלתי לקרוא את הספר הזה לא הבנתי את הגישה הזאת, תגידו שאני אולי קורא ספרים תמים אבל אני מוכרח להודות עם היד על הלב שעד היום לא יצא לי לקרוא ספרים מתוך השתייכות לצד כלשהו.
זאב צחור מספר בספר הזה כסוג של אוטוביוגרפיה, על תחנות שונות בחייו, ביניהם זכה להיות המזכיר האחרון של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון. המחשבה הזאת שצחור הוא בית"רי בן בית"רי כפי שהוא מגדיר את עצמו בספר, העלתה לי מחשבה שאם הוא היה מהשמאל הוא היה אולי בוחר במקום בז'בוטינסקי במישהו אחר. בין הפרקים בספר ישנו פרק על המנהיג שעמד על הראש, אם תרצו עם קשר לימינו (למרות שהספר נכתב מזמן) להבדיל מזה ששולט עכשיו ונפל על הראש, למרות שיצא לי לקרוא כמה ספרים עליו במשך השנים עוד לא קראתי משהו שממש כמו בין השורות הוא חוזר לחיים בזכות התיאורים. כמו זה שאביו של צחור בא לבקר את בנו במקום העבודה שלו ואחר כך הוא נשאל למה הוא לא נכנס בהזדמנות זו לראות את בן-גוריון, והתשובה של האבא היתה איך הוא יכול היה לצפות ממנו "ללחוץ את ידו של קין?". פשוט לא להאמין לרמת השינאה, וצחור לא מתכחש שזה בא מהבית ועוד מגיל צעיר. צחור ממשיך ומספר על איך שבן-גוריון לא אהב לענות לשיחות טלפון ועל פגישה נוספת, הפעם עם ילדיו של צחור. הם באו לבקר את אביהם בפורים מחופשים והמנהיג שהיה כלכך עסוק בענייניו לא הבין לפשר הדבר.
באותו פרק על בן-גוריון צרם לי שצחור אומר שהרבה מנהיגים סיימו את דרכם במרה שחורה, ויצחק רבין הוא אולי היחיד שהיה שמח בשעה האחרונה לפני ההתנקשות בחייו. זה כמובן לא נכון, בואו לא נשכח את כל ההסתה שהיתה שאילצה את רבין לרכוש רכב משוריין שבסופו של דבר מי שהשתמש בו היה ... תנחשו ... מי אם לא נתניהו. בספר מובאים כל מיני פסקאות מהיומנים שצחור כתב במשך השנים, וזה מזכיר את מערכת המכתבים בין הדמויות בספר "כשז'בוטינסקי וטרוצקי נפגשו" שהוא ספר דמיוני (הרי מפגש כזה לא היה באמת) אבל הוא נבנה על בסיס שדברים שהתרחשו באמת.
בספר "היינו תקומה" (שם שאני מוצא בו משהו מצמרר בהתחשב למה שנהיינו בעל כורחנו) צחור מסביר למה הוא עירב בין מציאות ודמיון והוא מתרץ את זה בכך שהוא כתב את הספר הזה לאחר שסיים את תפקידו כנשיא המכללה האקדמית ספיר, ובניגוד לעבודות מחקר שעשה הרגיש צורך לכתוב משהו שיהיה כסוג של פריקת עול. אני מאוד נהנתי מקריאת הספרים שלו וכולי תקווה שקוראים נוספים ימשיכו לקרוא את ספריו. אסיים באמירה המתאימה "ימין ושמאל רק חול וחול".
14 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
אהוד בן פורת
(לפני 5 שנים ו-1 חודשים)
תודה רבה, מירה
שמח שדבריי מצאו חן בעיניך. תודה רבה לכם כולכם,
אני מודה לכם על השיח המעניין שיצרתם בהמשך לדבריי. יבורכו כל הצדדים !!! ובתקווה שנחזור לשיגרה משעממת במהרה. |
|
Mira
(לפני 5 שנים ו-1 חודשים)
אב"פ אהבתי את הביקורת שלך, והעלת נקודה טובה בביקורת שלך.
וכל החברים כאן מזכירים נכון כל מיני צדדים טובים ולא טובים שהיה לנו במדינתנו הקטנטונת. זה נכון שהרבה דברים בן גוריון לא עשה נכון... אבל, בתנאים שהיו לנו אז אנחנו נס. "נס רפואי" שעדיין קיימים, נכון שהיו העדפות לאנשים ממדינות וחשיבה פוליטית וכו. אבל השנים עברו אנחנו בתקופה אחרת וצריך להפסיק לחשוב מה היה פעם ולתת בבחירות לא לזה ולא לזה.. אלא למי שאנחנו באמת מאמינים בו... ושיוכל לעזור לנו כל אחד לפי העדפתו הפוליטית. שיהיה לכולנו שבת רגועה וקרירה. |
|
ראובן
(לפני 5 שנים ו-1 חודשים)
בהמשך לגלית.
כילד בן 7 שעלה עם הורים ציוניים בתחילת שנות ה-60 לא רוססנו ב-DDT אבל הרבה לא היה.
דירה פצפונת ל-4 נפשות במרכז קליטה-בניין ענק,מקרר לא היה אלא ארגז קרח וכל בוקר ירדתי 4 קומות לקנות בלוק קרח. אני לא זוכר אם היה מאוורר. בערך שנה ולא ביקשנו דבר.הורי עבדו וזה מה שהיה. והיה העניין של עיברות שמות.כשנסעו בשליחות המדינה לחו"ל זו היתה חובה. |
|
גלית
(לפני 5 שנים ו-1 חודשים)
בת יה
מבינה מה שאת אומרת ומסכימה, ועם זאת, הסבים שלי ואימי בת השנה כולם מהזן האשכנזי ניצולי שואה שזכו לשנת נופש בקפריסין הגיעו סוף סוף לכאן עם קום המדינה , רוססו בדי די טי - כן גם אשכנזים רוססו - הלכו למעברה ומשם לקיבוץ ואחר כך למושב, דבש הם לא ליקקו הרבה שנים. אני עוד זוכרת את הצריף שהבו גרו עד סוף המאה הקודמת. שני הסבים שלי מצד אימי עברתו את שם המשפחה אני לא בטוחה אם מתוך ציונות או כי כך היה נהוג אבל זו עובדה. גם את השמות הפרטיים. סבא וסבתא שלי מצד אבא שלי עלו מרומניה כשאבא שלי היה בן 3 ב1950 הם היו לא בדיוק במעברה יותר כמו מרכז קליטה נראה לי ,לכולם עברתו את השמות הפרטיים,אבא שלי עברת את שם המשפחה בהשראת בן גוריון כשהתגייס לצה"ל. לגבי הריסוס אין לי מושג אבל כשסיימו את הקליטה נשלחו לאשקלון שאז הייתה ערימת חול וכמה בנינים רחוק מהכל,סבא שלי עבד כפועל בניין ואחר כך כאיש אחזקה, היום אשקלון מורכבת מקהילה גדולה של יוצאי רומניה, ומרוקו משנות ה50 ורוסיה והסביבה משנות ה90 ואילך. למה הפירוט האישי הארוך ? כי אני דור שלישי למרוססי דידיטי מעוברתי שמות שנזרקו בעיירת פיתוח ולא חושבת שדפקו אותי בגלל זה . ככה זה היה , אין מדינת הגירה שבה דור ראשון לא סובל מכל מיני מחלות הסתגלות המצב הכלכלי והבטחוני לא היה משהו והשלטון מעולם לא ידע לטפל באנשים בצורה מיטבית ולא משנה אם העבודה או חרות בשלטון.(הטיפול הכושל במפוני גוש קטיף אחרי הפינוי עולה לראש ודווקא ממשלה ימנית) ולכן אני לא מסוגלת להבין אנשים משדרות (דוגמה) שבוחרים שוב ושוב ביבי כש 13 שנה המצב שלהם לא משתפר רק בגלל שב 1953 מפא"י קיפחה את אימא שלהם. |
|
בת-יה
(לפני 5 שנים ו-1 חודשים)
גלית, צריך להסתכל אחרת על מה שקרה. כשהליכוד עלה לשלטון הוא התחיל להזרים לפריפריה כספים רבים ותוכניות פיתוח רבות.
שיקום שכונות, מפעלים חדשים, תחבורה, גם הבטחת הכנסה ועוד. כל זה נמשך עד שנת 2000 לערך. (באותה הזדמנות "יבשו" את הקיבוצים אבל זה לא היה איכפת לאנשי עיירות הפיתוח) ומכאן שעברו בסך הכל 20 שנה וזה מעט בשביל להחליף השקפה. בסביבות שנות ה 2000 נלקחו רוב תקציבים והועברו להתנחלויות וגם לשיקום הישובים שפונו מעזה, אבל בכל זאת הפיתוח נמשך, אם כי לא באותו קצב (העברת בסיסי צה"ל למשל, ויש עוד) ובקיצור, כל עוד יש פיתוח של הערים והכבישים אנשים לא ישנו בקלות את השקפתם, אחרי שהם ספגו מההורים את הרגשת ההשפלה להיזרק במדבר. וההתנהגות של נתניהו לא ממש משנה להם, הטענה שלהם היא שראשי מפלגת העבודה היו גרועים יותר, רק שהם הצליחו לשמור את המעשים שלהם בסוד. צודקים או לא - לא יודעת. וכרמליטה, תודה. מסכימה לגמרי עם מה שכתבת. |
|
כרמלה
(לפני 5 שנים ו-1 חודשים)
ראשית, צריך להגיד שבן גוריון היה האיש הנכון במקום הנכון
כדי להקים את המדינה.
בתור ראש ממשלה ומנהיג מפא"י היו לו הצלחות, היו לו גם לא מעט כשלונות, ובהחלט יש מקום לביקורת. בענין אצ"ל, חירות ובגין : לא רק שאמר, כפי שהזכירה גלית "בלי חירות ובלי מק"י", הוא גם כל כך תיעב את בגין שמעולם לא כינה אותו בשמו אלא רק "האיש היושב על-יד ח"כ באדר." כמי שהיתה ילדה ונערה בתקופה וגדלה בחיפה האדומה, אני זוכרת את פלוגות הפועל, אל הפנקס האדום, את הפרוטקציות והצ'טלך (פתקאות). צריך לזכור שבאותם ימים נאמנות מפלגתית היתה מעל לכל. לפני קום המדינה, השתייכות להגנה/אצ"ל/לח"י גרמה למריבות משפחתיות, לעיתים גם לנידוי. כנ"ל היה בתחילת שנותה 50' עם הפילוג בקיבוץ המאוחד שהפריד בין משפחות למשך שנים רבות והשאיר משקעים קשים. |
|
גלית
(לפני 5 שנים ו-1 חודשים)
מה שבת יה בהסתייגות
בן גוריון סרב בתוקף לשבת עם חרות ומק"י, בכלל האגף הימני היה מוקצה .
אבל אני כן מתפלאת למה אנשים מהצפון והדרום בוחרים ליכוד , עברו 70 שנה , הימין כבר43 שנה בשלטון אנחנו מדברים על הנכדים של אלו שלא היה להם "פנקס אדום" אז יאללה כבר. |
|
בת-יה
(לפני 5 שנים ו-1 חודשים)
רק מוסיפה שהשנאה לבן גוריון לא נבעה רק מההחלטות "הגדולות" שלו, אם אפשר לקרוא לזה כך.
בן גוריון הפיץ שנאה, פשוטו כמשמעו, נגד כל מי שלא היה שייך ל'הסתדרות שלו'. דיינו למפלגה שהוא החליט עליה. והיו לו עוזרים טובים להפצה הזאת. אנשים לא יכלו למצוא עבודה אם היו שייכים למפלגה הלא נכונה, כדבריו. זוכרת עד היום אנשים כאלה. אנשים שבסוף שנות החמישים ובשנות השישים נאלצו לעזוב ערים מרכזיות כי לא נתנו להם עבודה בגלל ההשתייכות המפלגתית, וכפועל יוצא מזה לא צריך היום להתפלא למה רבים מאנשי הדרום והצפון בוחרים בליכוד. |
|
מורי
(לפני 5 שנים ו-1 חודשים)
בן גוריון היה בהחלט מנהיג עם ביצי שור. השילומים מגרמניה היו עזרה ענקית
למדינה קטנה ועניה. להסתכל היום באובייקטיביות זה נחמד, אבל זו רק הסתכלות ולא יותר.
|
|
פרפר צהוב
(לפני 5 שנים ו-1 חודשים)
עמיחי, אני לא מכיר את הנושאים האלה לעומק, אבל סביר שלכל פעולה שתעשה תמיד יהיו תומכים ומתנגדים.
לגבי אלטלנה, האם אנחנו רוצים צבא אחד או פלאנגות נוסח לבנון. האם ההחלטה היתה הכרחית או לא, קשה להגיד מכאן. לגבי השילומים, מי שמתנגד יכול לסרב לקבל. את הנרצחים אי אפשר להחזיר, אבל אפשר להקל על הניצולים באמצעות כספי השילומים. |
|
עמיחי
(לפני 5 שנים ו-1 חודשים)
אב"פ, קודם כל - תודה על הסקירה הטובה.
לדעתי באמת יש תמימות רבה במה שכתבת. אמנם בן-גוריון היה מנהיג גדול של ממש, אבל היה גם היה מה לשנוא בו. זו לא סתם שנאה מפלגתית וכו'. מעשים רבים שלו עוררו תרעומת קשה בקרב אזרחים רבים, ובחוויה שלהם מנהיגותו הייתה רצף של החלטות רעות (אלטלנה, קליטת העלייה, השילומים, מבצע קדש, פרשת עמוס בן-גוריון, פרשת לבון. ועוד). דווקא בגלל שלא חיינו בימיו אפשר להביט על דמותו במבט אובייקטיבי יותר. |
|
בת-יה
(לפני 5 שנים ו-1 חודשים)
אב"פ, עם כל הכבוד אתה זה שהשתמשת במושג 'רמת השנאה'.
ובכלל, ההידרדרות מיריבות לשנאה יכולה להיות מהירה מאוד. |
|
פרפר צהוב
(לפני 5 שנים ו-1 חודשים)
סקירה יפה!
יחד עם זאת, ספרים המערבים מציאות ובדיה אינם מהסוג החביב עלי. לא הבנתי מדבריך אם הספר הנוכחי הוא גם כן מהסוג הזה, או שהתייחסת לספר הקודם של צחור שקראת. |
|
אהוד בן פורת
(לפני 5 שנים ו-1 חודשים)
בת-יה, את מזכירה לי בדבריך
את השינאה שהיתה בין שמעון פרס ויצחק רבין זכרונם לברכה,
ולדעתי צריך לשים לב להבדל בין שינאה ליריבות, שזה מה שהיה ביניהם. יריבות אף פעם לא תשפוך דם ואילו כפי שצחור מגדיר זאת בספר זו שנאת קין. |
|
בת-יה
(לפני 5 שנים ו-1 חודשים)
תמיד היתה שנאה מפלגתית, גם בין קבוצות דומות מאוד בהשקפותיהן.
איכשהו כולם אהבו לשנוא את כולם.
ההבדל של אז מהיום זו החשיפה לציבור. |
14 הקוראים שאהבו את הביקורת