לספר הזה הגעתי בזכות ספר נפלא אחר של זאב צחור שהוא מוכר קצת יותר, "כשז'בוטינסקי וטרוצקי נפגשו". חבר אחד אמר לי ספרים מהסוג הזה אתה קורא או מהיותך איש ימין או מתוך זה שאתה רוצה לדעת את האוייב. אני האמת עד שלא התחלתי לקרוא את הספר הזה לא הבנתי את הגישה הזאת, תגידו שאני אולי קורא ספרים תמים אבל אני מוכרח להודות עם היד על הלב שעד היום לא יצא לי לקרוא ספרים מתוך השתייכות לצד כלשהו.
זאב צחור מספר בספר הזה כסוג של אוטוביוגרפיה, על תחנות שונות בחייו, ביניהם זכה להיות המזכיר האחרון של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון. המחשבה הזאת שצחור הוא בית"רי בן בית"רי כפי שהוא מגדיר את עצמו בספר, העלתה לי מחשבה שאם הוא היה מהשמאל הוא היה אולי בוחר במקום בז'בוטינסקי במישהו אחר. בין הפרקים בספר ישנו פרק על המנהיג שעמד על הראש, אם תרצו עם קשר לימינו (למרות שהספר נכתב מזמן) להבדיל מזה ששולט עכשיו ונפל על הראש, למרות שיצא לי לקרוא כמה ספרים עליו במשך השנים עוד לא קראתי משהו שממש כמו בין השורות הוא חוזר לחיים בזכות התיאורים. כמו זה שאביו של צחור בא לבקר את בנו במקום העבודה שלו ואחר כך הוא נשאל למה הוא לא נכנס בהזדמנות זו לראות את בן-גוריון, והתשובה של האבא היתה איך הוא יכול היה לצפות ממנו "ללחוץ את ידו של קין?". פשוט לא להאמין לרמת השינאה, וצחור לא מתכחש שזה בא מהבית ועוד מגיל צעיר. צחור ממשיך ומספר על איך שבן-גוריון לא אהב לענות לשיחות טלפון ועל פגישה נוספת, הפעם עם ילדיו של צחור. הם באו לבקר את אביהם בפורים מחופשים והמנהיג שהיה כלכך עסוק בענייניו לא הבין לפשר הדבר.
באותו פרק על בן-גוריון צרם לי שצחור אומר שהרבה מנהיגים סיימו את דרכם במרה שחורה, ויצחק רבין הוא אולי היחיד שהיה שמח בשעה האחרונה לפני ההתנקשות בחייו. זה כמובן לא נכון, בואו לא נשכח את כל ההסתה שהיתה שאילצה את רבין לרכוש רכב משוריין שבסופו של דבר מי שהשתמש בו היה ... תנחשו ... מי אם לא נתניהו. בספר מובאים כל מיני פסקאות מהיומנים שצחור כתב במשך השנים, וזה מזכיר את מערכת המכתבים בין הדמויות בספר "כשז'בוטינסקי וטרוצקי נפגשו" שהוא ספר דמיוני (הרי מפגש כזה לא היה באמת) אבל הוא נבנה על בסיס שדברים שהתרחשו באמת.
בספר "היינו תקומה" (שם שאני מוצא בו משהו מצמרר בהתחשב למה שנהיינו בעל כורחנו) צחור מסביר למה הוא עירב בין מציאות ודמיון והוא מתרץ את זה בכך שהוא כתב את הספר הזה לאחר שסיים את תפקידו כנשיא המכללה האקדמית ספיר, ובניגוד לעבודות מחקר שעשה הרגיש צורך לכתוב משהו שיהיה כסוג של פריקת עול. אני מאוד נהנתי מקריאת הספרים שלו וכולי תקווה שקוראים נוספים ימשיכו לקרוא את ספריו. אסיים באמירה המתאימה "ימין ושמאל רק חול וחול".


















