ביקורת ספרותית על היינו התקומה מאת זאב צחור
ספר טוב

---

בציטוט של השומר האגדי אברהם שפירא שמובא בספר נאמר "לא הרגתי אף אחד ולא נהרגתי אף פעם". כך גם המחבר מעיד על עצמו, שלא היו דרמות גדולות בחייו. אין זו אוטוביוגרפיה סוערת, ולא מעט עמודים קצת מייגעים, אך יחד עם זאת, בין דפיו הצנועים של הספר הזה, בדומה לשפתו של המחבר, טמון אחד הסיפורים היפים על הארץ הזו.

סיפור חייו, מילד למשפחת אצ"ל, דרך ה"בגידה" והמעבר לקיבוץ, והמשכה בפעילות חברתית-חינוכית מגוונת, הביא אותו לתובנות רגישות על מהלכה של החברה הישראלית מהקמת המדינה ועד ימינו. בסיפורו ניתן לקרוא את סיפור חילופי הדורות במדינת ישראל, מילדי האליטה של מייסדי המדינה – ילדי הקיבוצים הצברים – לילדי המהגרים/המזרחים/הדתיים, על התמורות הפוליטיות והערכיות שנלוו לכך.

בין לבין נחשפים סיפורים ואנקדוטות מרתקות: האמת המזוויעה על סופם של הסרג'נטים הבריטים החטופים בידי האצ"ל (הוריו של המחבר לקחו חלק בהחבאתם), חניכי תנועות הנוער של התנועה הקיבוצית בראשית המדינה, שגוייסו ע"י ראשי התנועה לפעולות פארה-צבאיות נגד בדואים בנגב (אני לא יכולתי שלא לחשוב על הדמיון לדינמיקה של נוער הגבעות וראשי המתנחלים), דילמות של סרבנות עוד בשנים שלאחר 67' ועוד.

זאב צחור לא היה נאמן לדרך פוליטית מסוימת ואף לא לאידיאולוגיה מסוימת, אולם נראה שבמהלך חייו הבין את המהות המסתתרת מאחורי האידיאולוגיות הגדולות, שתמיד מגיע יום האכזבה מהן או ממנהיגיהן. צחור לא התאכזב מאף אחד, אלא נשאר נאמן לדרכו, והיא להיות "דור התקומה", שנועד לבנות את הארץ, ויותר מכל תעיד על כך בקשתו האחרונה של אביו, הבית"ריסט הגא, שלא סלח לו על "בגידתו" כמעט עד יומו האחרון (לא האמנתי שבספר כזה יעלו לי דמעות). הוא טעם בילדותו את טעמה המתוק של התקווה וההבטחה, אך למרות האופטימיות המפוכחת שליוותה אותו בכל ימיו, הוא לא יכול שלא לחוש בטעמה החמוץ של האכזבה מפניה של ישראל היום.

» ביקורות נוספות של Huck
» ביקורות נוספות על היינו התקומה