ביקורת ספרותית על זאב הערבה (2006) מאת הרמן הסה

---

ביקורת לטרופי דעת
"זאב הערבה" של הרמן הסה פורסם בשנת 1927 ומספר בגוף ראשון את סיפורו של הארי האלר, בחור באמצע החיים, נודד ממקום למקום, כשמחשבותיו נודדות סביב לקיחת תער גילוח ושימת קץ לחייו.
"בזאב הערבה נתייחדו אפוא שתי הוויות, האחת אנושית והאחרת זאבית, זה היה גורל חייו, וייתכן בהחלט שגורל זה איננו כלל יוצא דופן ונדיר במיוחד. (פתיחת הטרקטט) .

"אני זאב הערבה, שועט, דוהר הרחק
שלגים כיסו את פני החלד
מראש עץ הלבנה עורב נוסק
אך אין בכל אשר אפנה
אף לא ארנב אחד, אף לא איילת!
אהה, אל האיילות לבי יוצא
אחת לו נקרתה רק לפני
כי אז אחזתי בה בכפותי ושיני
היש דבר יפה מזה!
לבי היה יוצא אל זו הנאווה,
את חמוקי ירכיה הרכים זולל הייתי,
ואת דמה הזך עד רוויה שתיתי
ואז, גלמוד וקרוע דאבה
באפלת הליל בילל מר געיתי.
אפילו מארנב לא הייתי מתנזר
מתוק בשרו הלילה, טעם עדנים-
אבוי לי, כי מדוע יחסרו חיי המסכנים
כל שנועד לעשותם מקצת שמחים יותר?
הזמן חולף ובזנבי זרקה שיבה, וכבר קהו מעט עיני מראות.
שנים חלפו מאז מתה זוגתי האהובה,
ואנוכי עודני משוטט, חולם על איילת,
משוטט וחולם על ארנב,
שומע את הרוח בליל החורף מיבבת...
במי שלגים ארווה את גרגרתי הצרובה,
ולשטן הגיש את נשמתי העלובה.
הארי מעביר את חייו בחדר שכור, תוהה האם להתאבד?
"ברגע ששוב אגיע לידי כך שאהיה נאלץ להיזקק לאותו תכשיר אופיום, בזה הרגע תהא הרשות בידי להשליך יהבי על הגאולה הגדולה, הלוא היא המוות, במקום על זו קצרת המועד, ולא על המוות סתם כי אם על מוות בטוח, מהימן, בכדור אקדח או בתער. בכך יהיה אפוא המצב מחוור- וכי למה זה אמתין עד ליום הולדתי החמישים, ע"פ המתכון המבריק שבספרון על זאב הערבה? לא, לגבי דידי היה זה בכל זאת זמן ממושך מדי, הרי עוד שנתיים ימים יעברו עד אז. אם כן, יהיה זה בעוד חודש, יהיה זה כבר מחר
-השער יהיה פתוח לפני.

"מותר לשבת, עלמתי? שאלתי וישבתי לצידה (...) "הישאר בשקט כאן", אמרה בקול שנסך בי תחושת נועם.
"אבל למה בעצם לא תוכל ללכת הביתה?
"אינני יכול. בבית מחכה לי דבר מה- לא, אינני יכול, זה יותר מדי איום".
"אם כך, תן לו שיחכה והישאר פה. בוא, קודם כל נקה לך את המשקפיים, הרי אתה בכלל לא רואה שום דבר. כך, תן לי את הממחטה שלך ובכן, מה אנו שותים?
היא מירקה את זגוגי משקפי ; רק עכשיו ראיתיה בבירור, אם הפנים החיוורות המוצקות עם הפה המצובע אדום כדם, העיניים האפורות בהירות , המצח החלק והצונן התלתל הקצר המשוך בקפידה על האוזן.
(...) "אלוהים, מנין זה באתה לכאן? אתה נראה כאילו הגעת ברגל מפריז. הלוא כך לא באים לנשף".

בפרק אבוד של היפה והחנון נפגשים הרמינה עם אהרי. היא תהפוך את חייו מן הקצה אל הקצה.
תלמד אותו לבוא למסיבות, לרקוד פוקספורד ואת ריקוד הבוסטון בחדרו השכור. עוזרת לו להשיג שידוך:
"לא, מריה הנאווה, אל תלכי! רק דווקא שהערב אני עצוב מאוד, לא אוכל להיות עליז ושמח, אולי מחר שוב אוכל". נרכנתי אליה קמעה והיא אחזה בראשי בשתי ידיה הגדולות, המוצקות, משכה אותי למטה ונשקה לי ארוכות. (...) אין צורך שתיהיה עליז, אמרה. "הרמינה כבר אמרה לי שיש לך צרות. הרי את זה כל אחד יכול להבין. אמור לי, אני עדיין מוצאת חן בעינייך? אז, כשרקדנו יחד, היית מאוהב כהוגן".
נישקתיה על עיניה, על פיה, על צווארה, על שדיה. זה עתה עוד חשבתי על הרמינה, מלא מרירות וטרוניות. עתה אחזתי בידי את מתנתה של מריה והייתי אסיר תודה לה".

הלילה החל משעה ארבע תיאטרון מאגי
-רק לטרופי דעת-
הכניסה במחיר שפיות הדעת.
לא לכול. הרמינה בגיהנום.

"הרמינה עמדה חיוורת פנים אך מחייכת. אט-אט הרימה זרועה, הסיטה קווצץ שער לאחור, בית שחיה הבהיק מאור , צל דקיק, ענוג לאין שיעור נמתח משם אל החזה ונדמה היה לי כי קו הצל הזעיר, הרחפני, מקפל בתוכו, כמו חיוך, את כל קסמה
(...) עמדנו והבטנו זה בזו, האחרונים בעולם, האחרונים בבניין. (...) עמדנו שנינו והבטנו זה בזו. לרגע נעשיתי ער ומפוכח, חשתי בבגדי ספוגי הזיעה התלויים עלי לחים ופושרים עד גועל, ראיתי את ידי, משתרבבות, אדומות, ותפוחות ורידים, מתוך חפתים מעוכים ומיוזעים.
אך כהרף עין כל זה שב וחלף, נמחק נוכח מבטה של הרמינה. נוכח מבט זה שנדמה היה לי כי נשמתי שלי ניבטת אלי מתוכו, נצמדה ושקעה גל המציאות כולה, אף המציאות של תשוקתי החושנית אליה. הלומי קסם הבטנו זה בזו ,הביטה בי נשמטי נשמתי הקטנה העלובה.
"אתה מוכן?" שאלה הרמינה וחיוכה נגוז, כשם שנגוז הצל מעל חזה. הרחק, בגובהי גבהים, נבלע אותו צחוק זר במרחבי אין סוף בלתי נודעים.
הנהנתי בראשי. הו כן, הייתי מוכן ומזומן.

בנשף מסכות ענק נפגש זאב הערבה בדימוס, אהרי האלר עם בחירת ליבו הרמינה, בארבע לפנות בוקר באולם צדדי. היא התחפשה בנשף לגברבר נאה, ועתה התחפשה לשודדת עם מסיכה. בלילה טרוף שינה אהרי יוצא עם פבלו הנגן והם מתכננים ברובים ונשק חם לירות למוות ולהשתלח בעוברי-אורח תמימים, לנקום את נקמתם בחברה.

הסוף המוריבידי מאפיין את ספריו של הסה, בטוב בספריו לדעתי זאבי הערבה נוקמים את נקמתם הסופית בחברת ה-אלטרואיזם שניצלה אותם והם יוכיחו את האינדיווידואליזם שלהם בלי להביט לאחור בנקמת דמים.

» ביקורות נוספות של אושר
» ביקורות נוספות על זאב הערבה (2006)