ביקורת ספרותית על דלעת - מוצב אחד בלבנון מאת מתי פרידמן
ספר טוב

---

ב-24 במאי שנת 2000, י"ט באייר תש"ס, עזב אחרון החיילים את אדמת דרום לבנון, וכך הסתיימו להם 18 שנים של לחימה ושהייה של צה"ל במדינה הצפונית הקטנה וכנראה המסוכסכת ביותר במזרח התיכון.

הספר לא מתיימר להסביר את שורשי התפיסות והאירועים שהביאו את צה"ל לדרום לבנון ולרצועת הביטחון, ולמעשה, כך טוען פרידמן, אין כמעט ספרות מחקרית העוסקת באותה תקופה (אפשר לציין את הספר על ארז גרשטיין, ואת הספר של צ'יקו תמיר 'מלחמה ללא אות', ואולי עוד כמה). הספר, שנכתב במקור באנגלית (ונבחר לאחר מ-100 הספרים המשפיעים של הניו יורק טיימס), משלב בתוכו כתיבה אישית, של פרידמן, ושל אנשים אחרים, שאותם לא הכיר, כאלו ששירתו בדלעת בתקופות שונות בשנות ה-90, יחד עם כתיבה תיעודית, מעין תחקיר אישי של פרידמן על המקום, על התקופה ועל המשמעויות שלה. הפרק האחרון של הספר, למרות שהוא לא קשור ללחימה עצמה, בו פרידמן חוזר להריסות המוצב כמה שנים אחרי הנסיגה, עם דרכון קנדי בתור תייר, מדהים, מרתק ונקרא בנשימה עצורה.

בשנה האחרונה מציינים 20 שנה לנסיגה של צה"ל מלבנון. 20 שנה זו תקופה, ומטבע הדברים המבט מתחיל לפנות לאחור ולנסות לנתח, מה היה שם? איך זה שברגע שיצאנו משם, הכל כאילו נשכח והחברה הישראלית המשיכה הלאה. אמת, לא חסרים לנו אתגרים, והתמודדיות של היום יום משכיחות גם את העבר הקרוב, אבל לגבי מאות ואלפי חיילים, בוגרי שנות ה-80 וה-90, התקופה ההיא עדיין מדממת, עדיין נוכחת בתודעה.

אני פחות מעוניין להיכנס להיבטים הצבאיים והפוליטיים המורכבים של התקופה, שמושפעת מתהליכים קודמים, מקומיים ואזוריים, ושמשפיעה בהכרח עד ימינו. הספר נגע בי אישית, משום שגם אני אחד מאותם חיילים, אמנם לא שירתתי בדלעת, אבל הייתי במוצבים דומים בלבנון בשנים האחרונות ממש של רצועת הביטחון (סוף שנות ה-90) וגם מיד לאחר הנסיגה, ואני זוכר את התקופה היטב, על יופיה ועל אכזריותה, על המארבים ועל השמירות הלא נגמרות. על תורנויות המטבח המתישות ועל שירי זוהר ארגוב המתנגנים בנוף כל כך רחוק, על הנופים והפחד, ועל הגעגועים בתקופה שעוד חיכנו בתור לטלפון הציבורי, אם היה כזה. גבול הצפון זה הבייס הצבאי שלי, ובשנות המילואים הארוכות שלי, שהסתיימו ממש רק בשנה האחרונה, אני חושב שאין הרבה מוצבים בגבול הצפון שלא הייתי בהם, מראש הנקרה ועד הר דוב. אני גם זוכר שיחות על 'דלעת' מאחד המ"פ שלי במילואים, שהיה שם בסדיר תקופה ארוכה. דלעת זה עולם אחר. שמירות שתיים-ארבע, לילות אחרי לילות, עם הראש בתוך האמר"ל, לבד בעמדה המזרחית כשאתה יכול לשמוע את פעימות הלב שלך מכל רשרוש, מארבים, פתיחות ציר, שיירות, כוננות עם שחר, פצמרי"ם, טילי נ"ט ותורניות אינסופיות. זר לא יבין. דלעת זה אבטיפוס, זה גם ריחן וגם בופור, וכרכום, ורותם וטייבה ועיישייה, והמבוגרים בינינו, גם מי שלא היה שם, בוודאי זוכר את מהדורות החדשות המודיעות על "חילופי אש כבדים בדרום לבנון" ועל "הגזרה המזרחית", ו"הגזרה המערבית". תקופה.

כמובן שהמבט שלנו אז בתור חיילים בני 20 היה מאוד צר ומאוד ממוקד בתור העדשה והכוונת, שאמנם הגדילה את הטווח, אבל לא את המבט הכולל. כל מה שידענו זה שאנחנו שם כדי להגן על יישובי הצפון. אבל את ההתמגנות, וההתנוונות שלנו כצבא וכחברה הרגשנו כבר אז. רק שנים אחרי שעזבנו את הנופים ואת ההרים ההם, התחלתי לעשות לעצמי סדר בהיסטוריה הקצרה שלנו דרום לבנון. איך הגענו לשם, מה עשינו, ואיך בסוף זה נגמר.

לדעת כולם הסוף התחיל בליל כ"ח בשבט תשנ"ז (4 לפברואר 1997). אסון המסוקים, 73 חיילים נהרגים בשני מסוקים שמיועדים לדלעת ולבופור. אסון התעופה הגדול ביותר של מסוקים בעולם עד ל-2002. ההגעה במסוקים למוצבים הייתה הכרח מפני שהשיירות מהארץ למוצבים ובחזרה היו נקודת תורפה אכזרית ביותר. מאותו לילה, הלבבות הוכשרו לאותה נסיגה חפוזה, שעד היום נתונה במחלוקת עזה, לא רק על עצם הנסיגה, כמו על הדרך שבה נעשתה, ועל הפקרת צד"ל, וממילא על זריקת האנדרנלין העצומה לחיזבאללה, שאותה אנחנו רואים עד היום.

ראיתי את הסדרה "מלחמה בלי שם", המרתקת, על אף היותה חד-צדדית במובהק, וגם את הסדרה 'ריחן: מוצב המוות'. והכל שוב צף מחדש. הראשונה עוסקת יותר במאקרו והשניה יותר במיקרו. הספר הזה סוג של שילוב ביניהם. שילוב בין תחקיר לבין חוויות, בין האישי לכלל, בין חיים למוות. את המסקנות, אם ישנן, כל אחד יסיק מתוך העובדות.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על דלעת - מוצב אחד בלבנון