ביקורת ספרותית על ספר בראשית מאת תנ"ך. בראשית

---

קטונתי, באמת קטונתי. אבל חג מתן תורה, אז זה מתאים. זה לא שקטונתי, שתיאור זה מגדיל אותי ביחס אליו. נכון יותר לומר שאתה בחזקת הבלתי קיים, נוכח הפלא הזה. ואכן, כך הוא. אתה תמות, גם את, אבל ספר בראשית, דבר אלוהים ממש, הוא לעולם ניצב בשמים, ואין לגעת, ואין לו דבר וחצי דבר עם ענייני העולם הזה – מחד, ויש לו הכל עם האדם והנוכח בזמן – מאידך. ככה הוא, ספר בראשית, שלם ופרקטל, וזה בזה נכלל, ולדידי – כל אשר יש לומר תחת השמים כלול באותו דגש קל במרכזה של אותה אות ב' הפותחת לרווחה את ספר בראשית.
יהיו כאן ספויילרים (קין רצח את הבל, א'תגלו לאפאחד), ובטח כמה קשקושים, כי ככה אני כותב.

אחד הקווים המעניינים לקריאתו היא התבוננות בשאלת הבכורה, הביכורים, והנה גם זה מתאים לחג. מי בכור, קין או הבל? קין נולד קודם, אבל האלוהים ביכר (לשון בכורה) דווקא את הבל. והאח השלישי, שת, אשר לא מכיר את שני אחיו הגדולים, הוא זה שממשיך את הקיום האנושי, בעוד שני הראשונים נעלמים אל תוך האין. רק קין (שהוא כאין) משאיר קצת, אחרי בירורים הרבה.
ואצל נח מי בכור? שם, חם או יפת? מי? אברהם או הרן? לוט בכור למי הוא? ובנות לוט - הבכורה יולדת את מואב, והצעירה את עמון, וזה גם זה אסורים לבוא בקהל ה'. אז מי בכור? מי? נמשיך: ישמעאל או יצחק? יעקב או עשיו? ומי בכור ישמעאל? נביות? הפסוק אומר: "נביות וקדר ואדבאל ומבשם ומשמע ודומה ומשא". כל אלה בכורי ישמעאל, או רק נביות בכור לו? ובכור לעשיו מי? ובני יעקב, בני ישראל, מה שם הולך? ראובן בכורו וראשית אונו, כך הוא מעיד, אבל הבן המבוכר הוא יוסף, תעיד הכותונת, וסופו של דבר דווקא יהודה הוא בכור האחים, ואנו יהודים על שום יהודה, ולא ראובנים על שם ראובן, ולא יוספים/אפרתים/מנשים על שם יוסף או שני בניו. ואם כבר יוסף ושני בניו, מי הבכור? למה משכל יעקב את ידיו, ומניח יד ימין על ראש הקטן, יד שמאל על ראש הגדול? וכשמתקנו בנו - אומר לו "ידעתי בני ידעתי". וזה עמוק מאד.

ואצל יהודה מה הולך? ער? אונן? שלה? זה מת וגם זה מת, וזה לא נמסר, ותמר יולדת מיהודה את זרח ואת פרץ, וידו של זה יוצאת ראשונה, זרח שמו, והמילדת קושרת בה חוט שני, אבל השני מתפרץ ויוצא לפניו, והוא פרץ. מי בכור? מי?

כל הספר מברר, על כן נקרא שמו בראשית – בר + אשית, אברר מיהו מי, ואשיתו - תשתיתו של עולם אתנהו. והשאלות שנשאלו אי אז, עומדות גם היום בתוקפן, הן ברמה הכללית (וזה מאוס ומייגע), והן ברמה הפרטית, בתוך כל משפחה לעצמה, ואף בתוך תוכנו בהיותנו בודדים, מי בכור לנו? מי?

פעם כתבתי את הדברים הבאים לכבוד חג השבועות, אחרי שספרנו 49 ימי עומר. הריהם לפניכם:




1.

אנו סופרים. היהודים, כלומר.

סופרים. כמה סופרים? כמה שצריך.



2.

אחת, ואחר־כך שתיים ושלוש, סופרים וסופרים.



3.

חלב שחור של שחר אנו סופרים אותך לילה, סופרים ערב ובוקר, סופרים וסופרים.



4.

בכל החלק הזה, עד סעיף 14 שעוד מעט קט יבוא, היו במקור מלים אחרות. הן נמצאות במקום אחר, המלים האחרות, וכעת, תחתן, נכתבות מלים חדשות.



5.

המלים הללו ממש, אלה הנקראות כעת, משמשות כהכנה לנאום הפרידה של משה מבני ישראל, כפי שעלה מלפני לפני עשור בדיוק.



6.

גם המלים המקוריות נכתבו כהכנה לנאום הפרידה של משה, אבל הן היו חידתיות מאד, עם מחזוריות מוזרה ובלתי מובנת, ועל־כן רחקו מהן עיניים קוראות.



7.

המלים הללו, הנקראות כעת, הן פחות חידתיות. יותר תקשורתיות.



8.

הערה בנוגע לסעיף 4: שמרתי על האפשרות לקרוא את המלים המקוריות.

הן כאן איפשהו, ובעוד מקום אחד לפחות.

לא מחקתין לנצח. (נצח זה משה)



9.

ושוב עולה בי רצון להיות לא מובן, חידתי ונעלם, ואני נלחם בו, ברצון הזה.



10.

שמור אשמור על תקשורתיות, ואהיה מובן ככל יכולתי.



11.

עלו בי כמה מחשבות בזמן האחרון, אבל הן לא לבשו צורה, ועל־כן לא יכולתי להורידן אל הכתב.



12.

אני לא בטוח מהן (אותן המחשבות שעלו בי), אבל יש להניח שהן עוסקות ביפעת העולם בכללותו, ביפי הדברים בפרטותם, בעתיד הרחוק וגם בזה הקרוב, בשפה ובראשיתה, ובנס הגלוי שקרוי בפינו חיים.



13.

כה גלוי הוא הנס, עד שהפסקנו לראותו בנסיותו, ואנו מקבלים אותו כמובן מאליו.

אבל אין הוא מובן כלל ועיקר.



14.

הנה, הגענו.

לאן?

אל הגיא שבארץ מואב מול בית פעור.

בניסוח אחר, ברור יותר, נכתוב כך:

אל קברו של משה, שלא נודע.

נדליק נא נר נשמה, נר נשמת משה,

ונאזין.



15.

נר נשמת משה דולק בתוכי כעת.

מי יתן ויקיץ משה בלבבות כולם,

ויגלה כל אדם את קברו הלא־נודע שבלבו.



16.

מה מתחיל באות ומסתיים בנקודה?



17.

אלה הם דברי משה לעם, לפני מותו:



18.

יקיריי בני ישראל, בא זמן פרידתי מכם.

בעוד שעה קלה אעלה אל ראש ההר הזה, שבכאן,

ולא ארד עוד.

האלוהים יראה לי את הארץ שאליה תבואו אתם בקרוב.

בעיני אראה, ושמה לא אעבור.

עד צֹער אראה, ושמה לא אעבור.

דעו כי טובה הארץ מאד, וכי מחכה היא לכם בכיליון עיניים.

דעו כי ארצכם היא,

וכי חיה היא. נושמת.

יחידה היא לכם מכל הארצות.



19.

כשתבואו אליה, זכרו את הציווי הגדול

שבתורתי:

ובחרת בחיים.



20.

חייכם אינם חייכם.

שייכים הם

לחי החיים, רבון העולמים, רם ונשא שוכן מרומים.

שמרו על חייכם מאד, מכל משמר שמרו,

באשר לא לכם הם,

כי אם לו.



21.

אל תהי עיניכם רעה.

אל תמהרו להוציא דיבתו של דבר.

חכו.

התבוננו בדבר.

ראו אותו בנפרד מעצמכם.

ראו אותו בשורשו.

לא הלב והעיניים לכם מדריכים,

כי אם הדעת.



22.

הד.ע.ת לבדה מדריכה היא לכם,

ואותה ייחדתי

לכם

לשורש

המביא עמו תולָדות.



23.

זכרו כי לכל התולדות יתלוו בנאמנות

כאב,

צער,

עצב.



24.

אל תחששו מאלה כלל.



25.

דעו כי בבסיסן של כל התופעות

שבהן תחזינה עיניכם

ניצב שורש

איתן

היורד עמוק עמוק,

עד מי התהום של

החיים עצמם.



26.

כתבתי על המים הללו בפסוקים הראשונים של ספר בראשית.



27.

זה ספר יפה וטוב.

קראו בו.



28.

הוא מתחיל באות.



29.

הוא אינו מסתיים לעולם,

כי אם נגלה ונחבא,

כמו הירח, השמש, הכוכבים.



30.

כמוני.



31.

כמו אלוהים.



32.

וגם כמו אומץ לבכם.



33.

שמחו בחייכם.



34.

דעו כי הביטוי העליון לשמחה הוא שקט

עמוק וקל,

הבא עם מגע איתן של

הודיה.



35.

התבוננו בעץ העומד לבדו בלילה החשוך.

כשיעמיק החושך, ילמד אתכם העץ

תקווה.



36.

כשיעלה האור הראשון, ילמד אתכם העץ

סבלנות.



37.

כשיגעו בו קרני השמש הראשונות,

התבוננו בו.

זוהי שמחה.



38.

כשאתם שמחים ממש, שמרו על שמחתכם. הצניעו.

אל נא תעמעמו את אורה בהצהרות

על אהבה וחן וטוּבו של עולם.

שהו.

שהו ושלטו בה, בשמחה.

היא מסוכנת לא פחות מן העצבות.



39.

אבל אורך חייה של השמחה

קצר יותר

מאורך החיים של העצבות.



40.

למדו לשלוט גם בה,

בעצבות.



41.

אם תדעו לעשות כן,

תוביל אתכם העצבות

אל החכמה.

שם תגלו מחדש את

השמחה.



42.

הלחמו בעצמכם עד יומכם האחרון.



43.

כל יום הוא יומכם האחרון.



44.

הלחמו בעוז, בגבורה.

אל ירך לבבכם.



45.

אדם אתם.

כך כתבתי בספרי

מפי האלוהים.



46.

הוא מסתיים בנקודה.



47.

זו נקודת החכמה.



48.

היא אחת עם בראשית.



49.

כמוכם.

===================================================



אמר משה.

ונדם.

ולא נודע.







סופרים וסופרים כתבנו קודם, בפראפרזה על פול צלאן.

והנה באה העת לעצור.

חמישים לא סופרים.

רק מקבלים את התורה.

וקבלת התורה

היא היא

מלכות שבמלכות.





חג שמח מלכות ומלכים.

ושלומות.

» ביקורות נוספות של שוער הלילה
» ביקורות נוספות על ספר בראשית