לאור ריבוי ספרים בז'אנר "קרובתו של עושה הדברים" היה קצת מרענן לראות ספר המתייחס ל"בנו" ולא ל"בתו", אם כי אדון היתומים המדובר משחק תפקיד קטן מאוד בספר, אם בכלל. גיבור הספר, לפחות בחלק הראשון שלו, הוא פאק ג'ון דו, ששמו נאמר בנוהל האסייתי הרגיל - קודם שם המשפחה ואחר כך השם הפרטי. שמו הפרטי הוא שם של קדוש קוריאני כלשהו, ואביו נתן לו אותו כדי לא להפלות אותו משאר היתומים שגדלו איתו יחד וקיבלו גם הם שמות של קדושים. ג'ון דו גדל בלי אם, ולמעשה גם בלי אב משלו, במקום עני מאוד ותחת מצוקה גדולה. לכן הוא גם בורח, מה שלא בהכרח משפר את מצבו.

בהמשך דרכו וחייו מתגלגל ג'ון דו למחוזות שונים בקוריאה הצפונית השרויה תחת מנהיגותו של הרודם הבלתי מעורער קים ג'ונג און. קצת קשה לגולל תקציר של התגלגלות העלילה, ולא ברור אם היא לא קוהרנטית כי אנחנו לא מצליחים להבין את המציאות הצפון קוריאנית, או שהיא לא קוהרנטית משום שהכותב רצה לשוות לספר בכוונה חזות סיוטית שבה חוסר ההיגיון הוא חלק מובנה בהתנהלות. הספר מזכיר את ספרי ג'ורג' אורוול, זינובי זיניק, וסופרים שכתבו ברוסיה הסובייטית על שלטונות הפחדה ואימים, על רודנות, מחנות מעצר, רמקולים בבתים היוצרים אינדוקטורינציה, חדרים שבכולם יש תמונה של המנהיג הנערץ, עוני מרוד לצד שחיתות ופאר, וניסיון לייצר קשרים או תחרויות עם המעצמה האמריקאית. במהלך הספר נוצר קשר בין היתום העני פאק ג'ון דו ובין השחקנית הקוריאנית הנערצת בעלת השם האנגלי סאן מון. היחסים ביניהם מכניסים את הספר לאווירה עוד יותר סוריאליסטית, גם אם לא חשבנו שזה אפשרי. חוט הזמנים וכרונלוגיית העלילה ניתקים זה מזה, ואווירת החלום המסוייט הולכת ומתגברת.

אני אהבתי את הספר. הוא כתוב מצוין, על אף תיאורי העינויים הקשים, וקשה להפסיק את הקריאה. ניסיתי להזכיר לעצמי תוך כדי שזה אמריקאי שכתב, ויש כאן מן ההטיה, אבל זה לא מקלקל לדעתי את הנאת הקריאה.

קוריאה הצפונית היא מדינה אפלה. זו מדינה שאנשים נעלמים בה לפתע פתאום, ולא כדאי לאף אחד לשאול לאן נעלם אותו מכר/ה שלהם, כי כשאתה מתחיל לשאול שאלות, ולא חשוב על מה - גם את/ה בדרך להעלמות. יש העלמויות סבירות, שהן ליום או יומיים, במקרה זה השוטרים הממונים לוקחים אותך כתגבור לקציר או כתגבור ליצור במפעל כלשהו, אבל יש העלמויות שהן לכל החיים. העלמויות אלה הן למחנות עבודה, שהם למעשה מחנות ריכוז, ובהם עובדים בכפיה במכרות, לרוב של אורניום, כשהאוכל הוא מנת דוחן אחת קטנה ליום, מצב שבברור גורם למוות די מהיר. התירוץ של השלטונות למחנות כפיה אלה הן חינוך מחדש, וכך כל מי שמעז להגיד את הדבר הכי קטן נגד השליט הכל יכול, או כל מי שנחשד בדיעה 'קפיטליסטית' - סופו להגיע למחנה השמדה זה.
בספר מתוארת המציאות העלובה של קוריאה הצפונית בכללותה. זו מדינה שמחצית התושבים בה סובלים מרעב, אבל הפחד המשתק מלקיחה למחנות ההשמדה מונע מהם לעשות משהו למען עצמם. התושבים שם גם בטוחים שכל העולם סובל כמו שהם, ואפילו יותר גרוע מהם. כדי להמחיש להם שבאמריקה החיים גרועים יותר מקרינים להם בטלויזיה תמונות של הומלסים, ומספרים להם שלאנשים אלה אין אוכל ואין בית, לעומת הממשלה הטובה של קוריאה הצפונית שמאפשרת מגורים לכל אדם (המגורים, של רוב האוכלוסיה, בקוריאה הצפונית הם במבנים משותפים, עם דירות רבות וקטנות בכל קומה, ובכל קומה שירותים משותפים ומקלחות משותפות וגם ואחראית קומה, כשבתוך הדירות אין מים זורמים). גם מספרים להם שבאמריקה אנשים לא יכולים לישון בלילה, בגלל חיי הלילה שם, לעומת החיים שלהם, שמחייבים הפסקת חשמל לכל הלילה ולעיתים גם 'עוצר' מסיבה לא ברורה.
הספר הזה נכתב במטרה לזעזע, והוא עושה את המלאכה היטב. אז למה נתתי לו רק שלושה כוכבים? כי הוא מנסה להכליל יותר מדי. הוא מנסה מצד אחד לתאר את חיי האצולה של הקוריאנים הצפוניים ואת חיי היום יום של כלל העם ומהצד השני את מחנות ההשמדה ואת הזוועות של מרתפי החקירות. ותיאורים כאלה לא מתאימים לכל קורא, גם אם הם נכונים. רומן ספרותי, לדעתי, צריך להיות מתאים לפלח אוכלוסיה נרחב, אבל לכמה אנשים אני יכולה להמליץ על ספר שיש בתוכו תיאורים מזוועים של חקירות ועינויים.

ספר טוב אם כי עלילתו סבוכה כמו גם החיים בצפון קוריאה
צפון קוריאה בראייתו של אדם שכולם חושבים שהוא יתום, משום שאביו שם אותו בבית יתומים.
בצפון קוראיה הנשים היפות נלקחות לבירה להתחתן עם פקידי המפלגה ובכיריה.
היתומים במדינה - גורלם נגזר עליהם לשרת בצבא ביחידות התאבדות (סילוק מוקשים, חפירת מנהרות, לוחמת מנהרות וכו).
גון דו פאק (לא אלמוני פלוני) בהיותו צעיר תחת בית היתומים של אביו (שפחד לאבד את בנו וקיווה לחזרת אישתו) היה מחליט על גורלם של הילדים - מי ינקה מפעל כימי שדלף , מי לאור ומי לחושך.שמם של היתומים נגזר מ-114 שמותיהם של גיבורים קדושים שלא זכו להביא ילדים לעולם.
בשל המחשבה שגם הוא יתום, הוא נשלח להיות לוחם חושך במנהרות שנחפרות מהמדינה לסיאול (בירת הדרום), לאחר מכן לבית ספר לשפות ואז לסירת דייג המשמשת גם לחטיפת אזרחי הדרום ויפן , שמהשטר בצפון חשק בהם (זמרת אופרה, טבח סושי למנהיג וכו')
גון' דו גם מגיע לאמריקה, לטקסס שם הוא מגלה חופש מהו.

כמשלחת שהוא חבר בה חוזרת לצפון קוריאה הוא מכיר גם את צד הכלא והחינוך מחדש במכרות , ומתעמת עם שר המכרות והכלא, יריבו של המנהיג קים גונג' איל , שם גם הוא נתון לממלכת הכלא ולמשטר שלה המוקיע כל סובייקט. משם הוא עתיד לההפך לבעל המחליף של שר המכרות והכלא -שחקנית הקולנוע סאן מון -ומשם האהבה תפרח בצל המשטר החונק והאפל של הצפון

ספר בדיוני על צפון קוריאה, שלוקח אלמנטים מתוך העיתונות המערבית, שחלקם כנראה נכונים וחלקם בוודאות שקריים, ומערבב אותם עם סיפור אהבה.
אתחיל ואומר שאני מאד נהנתי לקרא את הספר, הוא תפס אותי ללא כל ספק, אבל כבר מדף הראשון - הנאום שנשמע לכאורה ברמקולים ברחבי צפון קוריאה - ברור היה לי שמדובר בספר בדיוני, שלא חייב להיצמד לאמת, ולוקח אלמטנטים מהתדמית שיש על קוריאה הצפונית במערב ומערבב אותם.

ספר בלתי קריא לחלוטין. לא הצלחתי להבין כלום מהתוכן ומהעלילה (שלושה אנשים קוריאנים, בלי קשר ביניהם, שמפליגים בסירת דיג וחוטפים אנשים תמימים מיפן, ללא שום סיבה, ומתאכזרים אליהם או הורגים אותם). גם הסדר הכרונולוגי של הסיפור לא מובן. בקיצור- בזבוז זמן לחלוטין.

ספר מעולה שטופס אותך בקרביים..
ספר שמסופר מכמה נקודות מבט ונותן לך להיות גם האזרח המורד וגם האזרח השקט שמאמין לכל מה שאומרים לו בצפון קוריאה.
ספר שסיימתי לקרוא אותו ובאמת הרגשתי צער על הדברים שנמנעו מצפון קוריאנים - לא החופש שזה הדבר הראשון שחושבים עליו, אלא האחווה החברית והמשפחתית.

באמת מומלץ ולו רק כדי לעורר אותנו לחיים אחרים, לא מתקופה אחרת, אלא כאלה המקבילים לרגע זה...

לא כל יום מזדמן לקרוא ספר/רומן המתאר את החיים הבלתי אפשריים בצפון קוריאה. זוהי מעלתו העיקרית של הספר הזה. מצד שני עלילתו סבוכה, מפותלת, לא לגמרי קריאה וקשה לעקוב אחר הדמויות ואחר העלילה. מומלץ בכל זאת ולו כדי להכיר את המציאות ההזויה של החיים במדינה הטוטליטרית הזו.

התחלתי וחדלתי. לא עשה לי טוב, על צפון קוריאה (אפרת ה.)

לא התחברתי לסיפור