ביקורת ספרותית על בנו של אדון היתומים מאת אדם ג'ונסון
ספר טוב

---

קוריאה הצפונית היא מדינה אפלה. זו מדינה שאנשים נעלמים בה לפתע פתאום, ולא כדאי לאף אחד לשאול לאן נעלם אותו מכר/ה שלהם, כי כשאתה מתחיל לשאול שאלות, ולא חשוב על מה - גם את/ה בדרך להעלמות. יש העלמויות סבירות, שהן ליום או יומיים, במקרה זה השוטרים הממונים לוקחים אותך כתגבור לקציר או כתגבור ליצור במפעל כלשהו, אבל יש העלמויות שהן לכל החיים. העלמויות אלה הן למחנות עבודה, שהם למעשה מחנות ריכוז, ובהם עובדים בכפיה במכרות, לרוב של אורניום, כשהאוכל הוא מנת דוחן אחת קטנה ליום, מצב שבברור גורם למוות די מהיר. התירוץ של השלטונות למחנות כפיה אלה הן חינוך מחדש, וכך כל מי שמעז להגיד את הדבר הכי קטן נגד השליט הכל יכול, או כל מי שנחשד בדיעה 'קפיטליסטית' - סופו להגיע למחנה השמדה זה.
בספר מתוארת המציאות העלובה של קוריאה הצפונית בכללותה. זו מדינה שמחצית התושבים בה סובלים מרעב, אבל הפחד המשתק מלקיחה למחנות ההשמדה מונע מהם לעשות משהו למען עצמם. התושבים שם גם בטוחים שכל העולם סובל כמו שהם, ואפילו יותר גרוע מהם. כדי להמחיש להם שבאמריקה החיים גרועים יותר מקרינים להם בטלויזיה תמונות של הומלסים, ומספרים להם שלאנשים אלה אין אוכל ואין בית, לעומת הממשלה הטובה של קוריאה הצפונית שמאפשרת מגורים לכל אדם (המגורים, של רוב האוכלוסיה, בקוריאה הצפונית הם במבנים משותפים, עם דירות רבות וקטנות בכל קומה, ובכל קומה שירותים משותפים ומקלחות משותפות וגם ואחראית קומה, כשבתוך הדירות אין מים זורמים). גם מספרים להם שבאמריקה אנשים לא יכולים לישון בלילה, בגלל חיי הלילה שם, לעומת החיים שלהם, שמחייבים הפסקת חשמל לכל הלילה ולעיתים גם 'עוצר' מסיבה לא ברורה.
הספר הזה נכתב במטרה לזעזע, והוא עושה את המלאכה היטב. אז למה נתתי לו רק שלושה כוכבים? כי הוא מנסה להכליל יותר מדי. הוא מנסה מצד אחד לתאר את חיי האצולה של הקוריאנים הצפוניים ואת חיי היום יום של כלל העם ומהצד השני את מחנות ההשמדה ואת הזוועות של מרתפי החקירות. ותיאורים כאלה לא מתאימים לכל קורא, גם אם הם נכונים. רומן ספרותי, לדעתי, צריך להיות מתאים לפלח אוכלוסיה נרחב, אבל לכמה אנשים אני יכולה להמליץ על ספר שיש בתוכו תיאורים מזוועים של חקירות ועינויים.

» ביקורות נוספות של בת-יה
» ביקורות נוספות על בנו של אדון היתומים