“סוכן סי.איי.איי לשעבר, נקרא לשוב לשירות, ויוצא למרדף חובק נופים ועולם בעקבות טרוריסט מוסלמי שמאיים להפיץ נגיף מהונדס של המגפה השחורה. אקשן באוקטן גבוה, מתחיל קצת איטי אך לאחר שתופס תאוצה, קשה להניח מהיד. ספר מתח במשקל כבד (בכל זאת כמעט 700 עמודים). כתוב קיצבי בסגנון סרטי האקשן של שנות ה90, כשהטובים היו טובים והרעים היו רעים. עלילה מפותלת ובנויה היטב. 5/5 בסולם מאני. מומלץ!”

“מוות בבקבוקים. אוגוסט 1984. אושפזתי בדחיפות בבית חולים 'סורוקה' לניתוח דחוף. זו היתה שעת צהריים. הגיעו שני חיילים פצועים, והניתוח שלי נדחה ביום. שמרו עלי, ונאמר לי שלמחרת בבוקר ינתחו אותי, ראשונה או שנייה. בינתיים אושפזתי במחלקה הכירוגית. מתמחה היתה אתי כל הזמן בקשר, והלילה עבר לו בשלום. בבוקר למחרת הופיעה המתמחה, התנצלה ואמרה לי שאני ינותח שלישית. יש מישהו דחוף יותר ויש גם עוד מישהו. היא לא סיימה את המשפט ובחורה על ידי קראה בקול: "פרוטקציה! אלא מה". המתמחה הסתובבה אליה, חייכה, עשתה תנועת ידיים של: מה אני יכולה לעשות והלכה. חיכיתי. מה כבר אני יכולתי לעשות. ברקע היו רעשים של בית חולים. עגלות חורקות, מילמולים של בני אדם, שיחות יותר קרובות, וזהו בעיקר. פתאום צרחה - צרחה נוראית, שלאחריה השתתרר שקט מכביד. המחלקה דממה. דקות ארוכות של דממה. "אני הולכת לבדוק מה קורה", אמרה אחת הבחורות, ונעלמה במסדרון. היא חזרה כעבור חמש דקות. "הם מתו" היא הכריזה. "מי?" אלה שהיו בניתוח. כולן הסתכלו עלי. אין שום דבר סודי בבית החולים. "איך?" שאלתי. "לא יודעת אבל הם מתו". היא לא הספיקה לסיים את המשפט והמתמחה הופיעה בחדר. היא התקרבה למיטה שלי ואמרה לי שאני לא ינותח היום, אמרה את מה שכבר ידענו, ששני החולים מתו, והוסיפה שעכשיו בודקים מה קרה. בלילה סיפרו לנו שערכה של בקבוקים, שנועדו להרדמה, הכילה סוג של חומר רעיל במקום את חומר ההרדמה הרגיל. כרגיל התחילו פרשנויות מכל הכיוונים. הדבר הוודאי שידענו עליו זה שהמשפחות קיבלו, תוך יומיים, סכום פיצויים גבוה מאוד וחתמו על הסכם מסויים, ושהמפעל בחו"ל נתבע בסכומים אסטרונומים, שכלל דיווח לכל העולם וחקירה. אני נותחתי למחרת. הייתי שלישית. הספר הזה הזכיר לי, לכל אורכו, את המקרה הזה. עם חיידקי מגפה קטלנית שאוחסנו בבקבוקים של תרופה נגד שפעת קשה היה לי להתעלם ממה שקרה לי אז. ככלל, אין לי מושג מה היתה דעתי על הספר אם הייתי קוראת אותו כשיצא לאור, אבל עכשיו אני בטוחה שהוא ממש נבואי. הספר עצמו די פשוט, כמו סרט. יש בלש למשימות מיוחדות שרודף אחרי רופא פונדמנטליסט מוסלמי שרוצה לחסל את ארצות הברית עם חיידקים של מחלת האבעבועות השחורות, שאותם שינה בעצמו, כך שיהיו עמידים בפני כל חיסון קיים. לזה מצטרפים כל אמצעי החיפוש של ארצות הברית, כולל האקר אחד יותר טוב מכולם, בלש של ה f.b.i, מפקדת תחנת משטרה בתורכיה, ועוד דמויות פעילות. וכל זה כתוב מצויין. בלי רגע דל. סרט, כבר כתבתי. ולמה כתבתי את כל ההקדמה הזאת? כי שמעתי כבר יותר מדי פעמים: שאין דברים כאלה (וגם אחרים) במציאות. אז הנה, יש ועוד איך יש.”

“**** תעצרו אותו!!!! טרוריסט!!! פושע!!! לא, לא את המזוקן עם התיק הגדול, את זה שלידו, שבדיוק גומר את המקיאטו הכפול שלו, זה שתירגם את "I Am Pilgrim" לשם התמוה והדוחה "לבד בתיאטרון המוות" ונטע בתודעת הקוראים הפוטנציאליים את ההנחה שמדובר במין מותחן שיגרתי ואיזוטרי על מומחה בזיהוי פלילי שנתקל ברוצח סדרתי שמתנקש בקורבנותיו בתיאטראות ישנים! תעצרו אותו!!!! תשכחו מהוראות הפתיחה באש, בינתיים. אני אביט לכיוון השני. המליצו. בעיקר אפרתי. אבל לקחתי את הזמן, כמעט שנה. וחבל שלקחתי את הזמן, כי זה וואחד ספר מעולה. הוא התחיל ככה יבש למדי. כמו מיליון ספרים אחרים. מומחה בזיהוי פלילי (אבל בלי תיאטראות ישנים, ברוך השם) נתקל ברצח כמעט מושלם, אם זה לא היה כתוב טוב הייתי מגלגל את העיניים שלי כבר כאן. אבל תוך כמה עמודים, מגיעים למקום אחר לגמרי. ואז עוד אחד. ואז עוד אחד. ואז עוד די הרבה, כמעט יותר מדי למה שמקובל בז'אנר. איזה ז'אנר? או. בגדול, זה מין מותחן. מותחן ריגול? קצת משטרתי? קצת ביון? קצת טרור? קצת רצח? קצת מצוד? הרבה דברים. מיש מש גדול ומפואר שמצליח לעשות צחוק מהמותחנים הרגילים שלוקחים את הזמן שלהם ומסתפקים בעיר אחת או שתיים, או לפעמים, באופן לא יעיל במיוחד, שתיים שלוש מדינות. המיש מש הזה כל כך טעים, שכבר לא ממש אכפת לי שמתחתי את שריר הירך של המוח כשדילגתי מעל חורים בעלילה בגודל של קליפורניה, צירופי מקרים שומטי לסתות או על מופרכויות תסריטאיות ברמות אולימפיות שהייתי משחרר כבר מזמן אם הספר הזה היה קצת פחות מענג. זה הספר הראשון של טרי הייז, ואני לא מעז לחשוב על מה הוא היה צריך לעבור כדי לכתוב את התשבץ המטורף הזה, שבו למרות כל הפגמים שמניתי לעיל טמון כישרון כתיבה פנומנלי, יכולת מתיחה שהרגה לי את הנשמה וגרמה לי לשבת באוטו בחנייה של רמי לוי חצי שעה כדי לגמור את הספר ולא לעשות קניות לחג. אין הרבה ספרים כאלה. אין אף אחד. חסר תקדים. תקראו. דה סונר, דה בטר. ****”

“הייתי יכולה לכתוב שזה אחד מספרי המתח הטובים שקראתי מעודי, אבל זו לא תהיה חוכמה, כי אני לא מרבה לקרוא ספרי מתח (שמישהו יסביר לי מי זה ג'ק ריצ'ר, לכל הרוחות). הייתי יכולה לכתוב שזה אחד הספרים הטובים שקראתי השנה, אבל זה יעשה לו עוול כי כמעט לא קראתי ספרים השנה. הייתי יכולה לכתוב שהספר מישיר מבט אל האסלאם הקיצוני והוא עושה זאת באופן ממש לא פוליטיקלי קורקט, אבל לא בא לי להיכנס לפוליטיקה. הייתי יכולה לכתוב שיש בספר יותר מקמצוץ של חוש הומור מגניב, אבל גם הוא לא בדיוק פוליקלי קורקט, אז אני אוותר ("ראיתי אנשים שחירבנו מרוב פחד. ראיתי אנשים שה... עמד להם כשעמדו למות. אבל ראיתי רק פעם אחת איש כל כך מפוחד עד ששני הדברים קרו לו באותו זמן"). הייתי יכולה לכתוב שאני חוששת שאולי איזה אסלאמי קיצוני בעל מוח מעוות מצד אחד וגאון מצד שני יקרא את הספר, והוא יכניס לו כל מיני רעיונות לראש, אבל זה מפחיד אותי מדי – אז לא אמרתי כלום. אבל טרי הייז אמר: "בלי חיסון אפקטיבי שום מדינה בעולם לא תשרוד התקפה מתוזמרת היטב של אבעבועות שחורות, אפילו לא מדינה של 310 מיליון תושבים שיש לה מספיק נשק אטומי לחסל את הכוכב הזה מאה פעמים". תגיד לי, טרי, התחרפנת? אתה רוצה שאיזה "סרצני" אמיתי יקרא את הספר ויישם?? הייתי יכולה לכתוב שאי אפשר להוריד את הספר מהיד, בעיקר במחצית השנייה שלו, כשהכל מתחיל להתחבר, ושהוא נקרא בנשימה עצורה, ושהוא מתאר בצורה מדהימה את המאבק בין כוחות האופל והרוע לכוחות האור והצדק, אבל אלו סתם קלישאות שכבר נכתבו על אלפי ספרים, והספר הזה ראוי ליותר. הייתי יכולה לכתוב שזה ספר לכל אחד: לצעירים ולקשישים, לאוהבי דרמות ולאוהבי מתח, למי שקורא הרבה ולמי שקורא מעט, למי שאוהב סיפורים מהחיים ולמי שמעדיף פנטזיות, אבל גם זה לא יהיה נכון. אבא שלי התלהב מהספר, מה שאומר שאם אמא שלי תקרא אותו, היא בטוח תשנא (זוכרים ת'כוסברה?) הייתי יכולה לכתוב הרבה דברים על הספר הנפלא הזה, אבל במקום זה אני אגיד לכם מילה אחת פשוטה: תקראו.”

“סוכן סי.איי.איי לשעבר, נקרא לשוב לשירות, ויוצא למרדף חובק נופים ועולם בעקבות טרוריסט מוסלמי שמאיים להפיץ נגיף מהונדס של המגפה השחורה. אקשן באוקטן גבוה, מתחיל קצת איטי אך לאחר שתופס תאוצה, קשה להניח מהיד. ספר מתח במשקל כבד (בכל זאת כמעט 700 עמודים). כתוב קיצבי בסגנון סרטי האקשן של שנות ה90, כשהטובים היו טובים והרעים היו רעים. עלילה מפותלת ובנויה היטב. 5/5 בסולם מאני. מומלץ!”

“מוות בבקבוקים. אוגוסט 1984. אושפזתי בדחיפות בבית חולים 'סורוקה' לניתוח דחוף. זו היתה שעת צהריים. הגיעו שני חיילים פצועים, והניתוח שלי נדחה ביום. שמרו עלי, ונאמר לי שלמחרת בבוקר ינתחו אותי, ראשונה או שנייה. בינתיים אושפזתי במחלקה הכירוגית. מתמחה היתה אתי כל הזמן בקשר, והלילה עבר לו בשלום. בבוקר למחרת הופיעה המתמחה, התנצלה ואמרה לי שאני ינותח שלישית. יש מישהו דחוף יותר ויש גם עוד מישהו. היא לא סיימה את המשפט ובחורה על ידי קראה בקול: "פרוטקציה! אלא מה". המתמחה הסתובבה אליה, חייכה, עשתה תנועת ידיים של: מה אני יכולה לעשות והלכה. חיכיתי. מה כבר אני יכולתי לעשות. ברקע היו רעשים של בית חולים. עגלות חורקות, מילמולים של בני אדם, שיחות יותר קרובות, וזהו בעיקר. פתאום צרחה - צרחה נוראית, שלאחריה השתתרר שקט מכביד. המחלקה דממה. דקות ארוכות של דממה. "אני הולכת לבדוק מה קורה", אמרה אחת הבחורות, ונעלמה במסדרון. היא חזרה כעבור חמש דקות. "הם מתו" היא הכריזה. "מי?" אלה שהיו בניתוח. כולן הסתכלו עלי. אין שום דבר סודי בבית החולים. "איך?" שאלתי. "לא יודעת אבל הם מתו". היא לא הספיקה לסיים את המשפט והמתמחה הופיעה בחדר. היא התקרבה למיטה שלי ואמרה לי שאני לא ינותח היום, אמרה את מה שכבר ידענו, ששני החולים מתו, והוסיפה שעכשיו בודקים מה קרה. בלילה סיפרו לנו שערכה של בקבוקים, שנועדו להרדמה, הכילה סוג של חומר רעיל במקום את חומר ההרדמה הרגיל. כרגיל התחילו פרשנויות מכל הכיוונים. הדבר הוודאי שידענו עליו זה שהמשפחות קיבלו, תוך יומיים, סכום פיצויים גבוה מאוד וחתמו על הסכם מסויים, ושהמפעל בחו"ל נתבע בסכומים אסטרונומים, שכלל דיווח לכל העולם וחקירה. אני נותחתי למחרת. הייתי שלישית. הספר הזה הזכיר לי, לכל אורכו, את המקרה הזה. עם חיידקי מגפה קטלנית שאוחסנו בבקבוקים של תרופה נגד שפעת קשה היה לי להתעלם ממה שקרה לי אז. ככלל, אין לי מושג מה היתה דעתי על הספר אם הייתי קוראת אותו כשיצא לאור, אבל עכשיו אני בטוחה שהוא ממש נבואי. הספר עצמו די פשוט, כמו סרט. יש בלש למשימות מיוחדות שרודף אחרי רופא פונדמנטליסט מוסלמי שרוצה לחסל את ארצות הברית עם חיידקים של מחלת האבעבועות השחורות, שאותם שינה בעצמו, כך שיהיו עמידים בפני כל חיסון קיים. לזה מצטרפים כל אמצעי החיפוש של ארצות הברית, כולל האקר אחד יותר טוב מכולם, בלש של ה f.b.i, מפקדת תחנת משטרה בתורכיה, ועוד דמויות פעילות. וכל זה כתוב מצויין. בלי רגע דל. סרט, כבר כתבתי. ולמה כתבתי את כל ההקדמה הזאת? כי שמעתי כבר יותר מדי פעמים: שאין דברים כאלה (וגם אחרים) במציאות. אז הנה, יש ועוד איך יש.”

“**** תעצרו אותו!!!! טרוריסט!!! פושע!!! לא, לא את המזוקן עם התיק הגדול, את זה שלידו, שבדיוק גומר את המקיאטו הכפול שלו, זה שתירגם את "I Am Pilgrim" לשם התמוה והדוחה "לבד בתיאטרון המוות" ונטע בתודעת הקוראים הפוטנציאליים את ההנחה שמדובר במין מותחן שיגרתי ואיזוטרי על מומחה בזיהוי פלילי שנתקל ברוצח סדרתי שמתנקש בקורבנותיו בתיאטראות ישנים! תעצרו אותו!!!! תשכחו מהוראות הפתיחה באש, בינתיים. אני אביט לכיוון השני. המליצו. בעיקר אפרתי. אבל לקחתי את הזמן, כמעט שנה. וחבל שלקחתי את הזמן, כי זה וואחד ספר מעולה. הוא התחיל ככה יבש למדי. כמו מיליון ספרים אחרים. מומחה בזיהוי פלילי (אבל בלי תיאטראות ישנים, ברוך השם) נתקל ברצח כמעט מושלם, אם זה לא היה כתוב טוב הייתי מגלגל את העיניים שלי כבר כאן. אבל תוך כמה עמודים, מגיעים למקום אחר לגמרי. ואז עוד אחד. ואז עוד אחד. ואז עוד די הרבה, כמעט יותר מדי למה שמקובל בז'אנר. איזה ז'אנר? או. בגדול, זה מין מותחן. מותחן ריגול? קצת משטרתי? קצת ביון? קצת טרור? קצת רצח? קצת מצוד? הרבה דברים. מיש מש גדול ומפואר שמצליח לעשות צחוק מהמותחנים הרגילים שלוקחים את הזמן שלהם ומסתפקים בעיר אחת או שתיים, או לפעמים, באופן לא יעיל במיוחד, שתיים שלוש מדינות. המיש מש הזה כל כך טעים, שכבר לא ממש אכפת לי שמתחתי את שריר הירך של המוח כשדילגתי מעל חורים בעלילה בגודל של קליפורניה, צירופי מקרים שומטי לסתות או על מופרכויות תסריטאיות ברמות אולימפיות שהייתי משחרר כבר מזמן אם הספר הזה היה קצת פחות מענג. זה הספר הראשון של טרי הייז, ואני לא מעז לחשוב על מה הוא היה צריך לעבור כדי לכתוב את התשבץ המטורף הזה, שבו למרות כל הפגמים שמניתי לעיל טמון כישרון כתיבה פנומנלי, יכולת מתיחה שהרגה לי את הנשמה וגרמה לי לשבת באוטו בחנייה של רמי לוי חצי שעה כדי לגמור את הספר ולא לעשות קניות לחג. אין הרבה ספרים כאלה. אין אף אחד. חסר תקדים. תקראו. דה סונר, דה בטר. ****”

“הייתי יכולה לכתוב שזה אחד מספרי המתח הטובים שקראתי מעודי, אבל זו לא תהיה חוכמה, כי אני לא מרבה לקרוא ספרי מתח (שמישהו יסביר לי מי זה ג'ק ריצ'ר, לכל הרוחות). הייתי יכולה לכתוב שזה אחד הספרים הטובים שקראתי השנה, אבל זה יעשה לו עוול כי כמעט לא קראתי ספרים השנה. הייתי יכולה לכתוב שהספר מישיר מבט אל האסלאם הקיצוני והוא עושה זאת באופן ממש לא פוליטיקלי קורקט, אבל לא בא לי להיכנס לפוליטיקה. הייתי יכולה לכתוב שיש בספר יותר מקמצוץ של חוש הומור מגניב, אבל גם הוא לא בדיוק פוליקלי קורקט, אז אני אוותר ("ראיתי אנשים שחירבנו מרוב פחד. ראיתי אנשים שה... עמד להם כשעמדו למות. אבל ראיתי רק פעם אחת איש כל כך מפוחד עד ששני הדברים קרו לו באותו זמן"). הייתי יכולה לכתוב שאני חוששת שאולי איזה אסלאמי קיצוני בעל מוח מעוות מצד אחד וגאון מצד שני יקרא את הספר, והוא יכניס לו כל מיני רעיונות לראש, אבל זה מפחיד אותי מדי – אז לא אמרתי כלום. אבל טרי הייז אמר: "בלי חיסון אפקטיבי שום מדינה בעולם לא תשרוד התקפה מתוזמרת היטב של אבעבועות שחורות, אפילו לא מדינה של 310 מיליון תושבים שיש לה מספיק נשק אטומי לחסל את הכוכב הזה מאה פעמים". תגיד לי, טרי, התחרפנת? אתה רוצה שאיזה "סרצני" אמיתי יקרא את הספר ויישם?? הייתי יכולה לכתוב שאי אפשר להוריד את הספר מהיד, בעיקר במחצית השנייה שלו, כשהכל מתחיל להתחבר, ושהוא נקרא בנשימה עצורה, ושהוא מתאר בצורה מדהימה את המאבק בין כוחות האופל והרוע לכוחות האור והצדק, אבל אלו סתם קלישאות שכבר נכתבו על אלפי ספרים, והספר הזה ראוי ליותר. הייתי יכולה לכתוב שזה ספר לכל אחד: לצעירים ולקשישים, לאוהבי דרמות ולאוהבי מתח, למי שקורא הרבה ולמי שקורא מעט, למי שאוהב סיפורים מהחיים ולמי שמעדיף פנטזיות, אבל גם זה לא יהיה נכון. אבא שלי התלהב מהספר, מה שאומר שאם אמא שלי תקרא אותו, היא בטוח תשנא (זוכרים ת'כוסברה?) הייתי יכולה לכתוב הרבה דברים על הספר הנפלא הזה, אבל במקום זה אני אגיד לכם מילה אחת פשוטה: תקראו.”