את חיים באר הכרתי כמרצה בספריית בית אריאלה, אשר להרצאותיו הצטרפתי מהזום בבית. תמיד התרשמתי מהשפה הגבוהה והשורשית שבוקעת מפיו, ובעיקר מפני שהיא מתדברת בהמון הומור. את הספר ״בחזרה בעמק רפאים״ קראתי לאחר כחצי שנה של הדממה מכל ספר, ובניגוד למוטו הקלוקל שירשתי שספרים יש לקרוא רק לפני השינה אלה אם כן אתה שוטה, חירש או קטן, התפתיתי וקראתי את ספרו של באר גם באור היום.
מה יש לומר? ספר מ-ע-ו-ל-ה ומרתק עד הסוף. אין זה פלא כי הוא לא קצר תשואות כאן באתר, זאת משום שכדי להבין לאשורו את משחקי הלשון, והניבים של באר, אתה חייב לבוא מבית דתי, או לכל הפחות לחזור בתשובה פעם אחת בחייך, וגם זאת רק בהנחה שאתה לא עם הארץ . במילים אחרות, זהו ספר אליתיסטי שלא מתפשר על עומק לשוני, והנשען על מרבדי השפה העברית לדורותיה. גם לי, כמי שקורא בתנך על בסיס יומי, הוא לא הפסיק לחדש. אז נכון, באר הוא לא פול אוסטר, ולא מדובר פה בספר גאוני מבחינת עלילה. עדיין הספר הזה, ובאר, ככותבו, מהויים אחד מאמות הסיפים של הספרות העברית. אין שום סופר בישראל, שיכול לכתוב ככה, גם יפה וגם אותנטי, ולו בשל הביוגרפיה היחודית של באר כדתל״ש ובאר החכמה הנובעת ממשפטי פיו.
מומלץ!!!

ספר שהוא בית ספר לעברית יפה. מומלץ לכל מי שידו במלאכת הכתיבה ורוצה לשפר את ניסוחיו. זאת ועוד, על האף העברית היפה הספר לא משעמם והסיפורים האוטוביוגרפיים הקצרים נקראים בצורה קלילה וזורמת...

מיכאל ק' הוא גנן בגינה ציבורית. יש לו אמא שעבדה כל חייה כמשרתת-מנקה בבתים של עשירים. הוא עצמו גדל בפנימייה. כדי שהילדים בפנימייה ישמרו על שקט השמיעו להם ברמקולים ללא הפסק מוזיקה קלאסית. הוא שנא את את זה, כי זה לא נתן לן לחלום, למשל, שהוא פורש כנפיים ומתעופף מעל העיר. בינתיים התחילה המלחמה. לאמו החולה יש בקשה אחת לפני מותה: לחזור לאיזור הכפרי בה נולדה. אימו נישאת על ידי מיכאל בעגלת סופר, כאשר הוא רוצה להגשים את חלומה של אימו יקירתו. לאחר מכן האמא הופכת במסע לשק של אפר, כאשר היא מתה בבית החולים ושורפים את גופתה (ולמיכאל מוענקת שקית האפר). זה לא מפריע למיכאל להמשיך במסע. בשביל מיכאל מלחמה אינה דבר אוביקטיבי. הוא מגיע לחווה ולאחר ימים של רעב וציפייה מגדל ומשקה ירקות למחייתו, צד ציפורים ברוגטקה שהוא בנה, ומצליח לשרוד. עד שנתפס על ידי השלטונות, שמאשפזים אותו כאשר אינם מצליחים להבין כיצד אדם חי חיים של כבוד בזמן מלחמה. או באשמה מדוקדקת יותר: כביכול תמך במורדים ונתן להם ארוחות בחווה.
מכיוון שהספר הזה הוא יצירת מופת על חירותו של האדם הן מבחינה פיזית והן מבחינת חירות המחשבה ויש לקרוא אותו במלואו, אצטט כאן רק על התנגשות העניינים בין הפסכיאטר המאשפז לבין מיכאל ק', לאחר הסגרתו. אלו דברי הפסכיאטר על מיכאל ק':" אחד ויחיד הייתי שראיתי שאתה יותר ממה שניכר בך," הייתי אומר עוד. "לאט -לאט, ככל שהוסיף משקל אותו "לא" עקשני שלך, יום אחר יום, התחיל ליבי אומר לי שיותר מסתם חולה אותה, יותר מסתם נפגע מלחמה, יותר מסתם לבנה בפירמידה זו של הקרבה שעתיד מישהו לטפס ולעלות בה בסופו של דבר ולעמוד בפישוק רגליים על ראשה ולשאוג ולהלום על חזהו ולהכריז על עצמו שהוא קיסר על כל מה שעיניו רואות" במילים אחרות, הפסיכיאטר שרגיל לחולים המאושפזים אצלו שמרוב יאושם מ"פרמידה זו של הקרבה" מכריזים על עצמם כקיסרים או במילה עברית יותר כ"משיח", מתפלא כיצד מיכאל ק', מסרב להכנס למשבצת המקובלת, ודבק בדרכו האנושית.

עוד נקודה שהתעניינתי בה היא דבקותו של קוטזי במעשה האומנות של סיפור סיפורים ודבקותו בכתיבה. לאחר שק' בורח מן האשפוז לקראת סוף הספר וחוזר לעיר, הוא מבין, שכעת, שתלאותיו כמעט מאחוריו, המיומנות החשובה לאדם יותר מכל היא אינה נשיאת נשק, בניית גשרים או גידול דלעות, אלה לספר את סיפור חייו - כדי שיהיה מעניין, ולא יתנדף ברוח השכחה. "אילו לספר סיפורים למדתי בבית נורניוס ולא קילוף תפוחי אדמה וחשבון, אילו אכפו אותי לשנן ולתרגל יום יום את סיפור חיי, והיו עומדים עלי במקל עד שהייתי מצליח לבצע בלי טעויות, אולי הייתי יודע לעשות את רצונם. הייתי מספר את סיפורם של חיים שעברו בבתי כלא, איך עמדתי שם יום אחר יום ושנה אחר שנה וראשי לחוץ אל התיל ואני צופה למרחקים וחולם על חויות וניסיונות שלא אדע לעולם, והשומרים קראו לי שמות גנאי ובעטו באחורי ושלחו אותי לקרצף רצפות. ועם סיום סיפורי היו הבריות מניעים ראש ומצטערים וכועסים ומלעיטים אותי במאכל ובמשקה. נשים היו לוקחות אותי אל מיטותיהן ומטפלות בי טיפול אימהי בחושך. אבל האמת היא שאני גנן, גנן הייתי, תחילה בעיריה ואחר כך לעצמי, והגננים מבלים את זמנם וחטמיהם בקרקע" האם רק לי מקצועו של מיכאל ק' כגנן מזכירה לי מטאפורה על אדם הראשון בגן עדן?

מצאתי את הספר זרוק ברחוב עם עוד הרבה ספרים שקשורים למזרחנות. ממש אוצר גנוז. הספר הוא הסיפור שכתב החטוף חיים פרי ז"ל לנכדתו ומתאר את החיים השלווים בקיבוץ שלפני ה-7.10. סבא ואלה נכדתו יוצאים ערב ערב לחפש את הלבנה בשמיים. הם הולכים בשבילים החשוכים שרק אור קלוש מבעד לתריסי הבתים או פנס רחוב בודד מאירם, היא נגררת באוטו-עגלה והוא חמוש במקטרתו. מהספר ניתן ללמוד על הבטחון שהיה טבוע בתושבי ניר עוז. אלה הקטנה, שלא מבינה למה לפעמים קוראים לירח "ירח" ולפעמים "לבנה", מחליטה באותו לילה לקרוא לירח בשם שהוא הלחם בין שמותיו - "ירנה". יש בזה משום מעשה סמלי של שליטה בכוחות האפלים אותם מייצג הירח. כמו שאדם הראשון קרא בשמות לכל החיות וכך נעשה שותף לבריאה ושליט החיות, גם הירח, בקבלתו שם חדש מפי הפעוטה, נעשה לחבר וידיד לה ולסבא שלה והחשיכה הלילית והאפלה נשכחת. אך הפלא ופלא - באותו לילה הירח כלל לא נמצא בשמים. בעלותה על משכבה לישון, מספר סבא לאלה שתפקיד הלבנה (או ה"ירנה" בסיפורנו) היא לשמור על כדור הארץ, והיא נבחרה לכך מלא אחרת מאשר השמש בכבודה ובעצמה. ולמה הירנה לא שומרת על הקיבוץ באותו לילה? כי היא ביישנית, ומתגלה לאט, בהדרגה. אבל איפה המדינה שתשמור על קיבוץ ניר עוז?

הרבה מוסלמים מאמינים, תוך ציטוט פסוקים מפורשים בקוראן, שתפקיד המוסלמים הוא להזכיר ליהודים ולעמי הספר ללכת בדרך הישר. דרך הישר אצלם היא האסלם, אבל זה כבר ספור אחר. תודה רבה למוסלמים שבאמת אכפת להם מאיתנו, רק שהעזרה שלהם כרוכה בהרבה דם. ואני שואל - מה עם השמירה העצמית שלנו? עד לאן צריכה זעקתנו להגיע כדי שהמדינה תשמור עלינו ותפדה את שבויינו? בדיוק סיפר לי חבר אתיופי דתל"ש, שהחרדים לא רואים בשחרור החטופים מצוות פדיון שבויים משום שהחטופים היו מחללי שבת ולכן נחשבים כגויים. צריך להיות שם כדי להאמין. זה עד כדי כך רע. על מי יש לסמוך? כנראה אין מנוס מלפנות לכוכבים.

מצאתי את הספר מונח על אבן פינה של חומה נמוכה, ברחבה של סוזן דלל. ניכר שמי שהניח אותו לא רצה לזרוק אותו קיבינימט, אלה למסור אותו עם מעט אהבה למישהו שיהיה מתאים יותר עבורו. באור פנס הרחוב קראתי את התקציר: סופר ערבי - יש. יחסים חד מיניים - יש. ניחוח סוריאליסטי - יש. סיפור אינטימי ולא סאגה גדולה - נכנס בדיוק במשבצת. אז החלטתי לאמץ אותו לחיקי, וכבר באותו הלילה התחלתי בקריאה. תקציר העלילה - מדובר בסיפור בדיוני כאילו עברו כבר 50 שנה או יותר ממלחמת האזרחים בסוריה. שני פליטים החיים בקנדה כזוג: האחד נוטה על משכבו למות ואילו השני דואג לו ובעיקר דואג להישאר לבד (שני דברים שונים בתכלית). לזוג העליז והעצוב מצורפת דמות שלישית - מלאך המוות בכבודו ובעצמו, שבא לבקר אותם כל לילה ומנהל משא ומתן ער עם הצלע הבריאה, לקחת את חברו עימו. כדי למשוך את הזמן וגם משום שזה הדבר היחיד לדבריו שהוא יודע לעשות טוב - לספר סיפורים, מספר הגיבור לשאר הדמויות הפועלות פרגמנטים דוקומנטריים קצרים על החיים בסוריה, לפני פרוץ המלחמה ולאחריה, בחיק משפחתו, ובחיק חבריו לכשבגר. להוציא סיפור אחד - כיצד משא ומתן בשוק על עגבניות מתנהל במקביל לפיצוצי חבלה ולא מופרע על ידיהם (כאשר המוכר מתעקש - אז אתם לוקחים את העבגניות או לא?!) , רוב הסיפורים נשכחו ממני כליל זמן לא רב לאחר הקריאה. אין פה מידע חדש שלא ידענו קודם - גם על חיי הקהילה ההומו-לסבית במדינות ערב - כבר ידוע שהיא חיה וקיימת. עם זאת, דעתי האישית שאין דבר כזה ספר רע - וכל ספר שמאפשר לסיים אותו עד הסוף זה דבר טוב (להוציא ספרי א.ב יהושוע שעל סיומם יש לקבל ממש פרס). נהניתי, למרות שלעניות דעתי אם כבר מכניסים את מלאך המוות יש לתת לו גוון יותר תיאטרלי. סה"כ ספר קל לקריאה, לא מכביד יותר מדי על הנשמה למרות העלילה הלא שמחה. הזדמנות טובה להכיר את שכנינו הסורים...

לקחתי את הספר על סף נסיעה לכמה שבועות לטיוואן וחשבתי שהוא עשוי להתאים לי כמדגרה כך שלא אשכח את הארץ. יש בספר כל מה שהוא צריך, לשם מטרה כזו, להכיל: עברית משובחת העטורה באזכורים תנכיים ותלמודיים, נופים ואנשים ארץ ישראלים, ובעיקר אמונה יסודית. כשאני אומר אמונה למה אני מתכוון? אין בספר אף לא אזכור אחד שטוען שבאר מאמין במי שמכונה בורא עולם. אבל בכל זאת, אפשר לדעתי להבדיל בין סופרים שמשתמשים במילים כדי לקשט את היצירה, ומי שחוצבים אותם בסלע ממעמקי נפשם. באר מושפע כמובן מעגנון ומברנר, אבל ככל שידעתי השיגה עד כה, בכתביהם של השניים האחרונים לא הרגשתי את אותה לכידות במבע שאותה, כטענתי, יכול ליצור רק מי שמצטט מהתנ"ך לא כעיטור לשוני, אלה מתוך פן אמוני. בהפוגותיי בטיול קראתי את הספר בשקידה, שבחוץ מכה טייפון חסר רחמים, שובר עצים וקורע חוטי חשמל. לבסוף, שארזתי את הדברים לקראת הטיסה חזרה, נוכחתי כי המזוודה כבדה מהמשקל המקסימלי המותר במטוס. אז נאלצתי להוציא אותו.. "אתה לא צריך להחזיר אותו לאנשהו?" שאלה חברתי הטיוואנית. "כן, לא נורא, הוא שייך לרכבת" אמרתי לה. אבל בתוכי חשבתי, שאולי במחלקה לעברית במסדר הנוצרי הבפטיסטי של העיר סינצו, איפה שלומדים לתקוע בשופר עברי עתיק ומלמדים לאהוב את העם היהודי, הוא יישמר טוב יותר..

הספר הזה ליווה אותי כחודש בערך, בקריאת פרק פרק לפני השינה. כמי שמתעניין בתרבות הרוסית, שמחתי לפגוש דמויות סימפטיות אותם הגיבורה פוגשת במסע שלה בחזרה לרוסיה. רוסיה והעם הרוסי מצטיירים לנו בזמן האחרון כאסופה של אנטישמים ובורים, אך כאן הגיבורה פוגשת דמויות מחממות לב ומאירות פנים. להגיד שהספר גדול? את זה לא אוכל להגיד. אך למי יש כוח בימנו לקרוא סיפור "גדול"? בין מבזק חדשות אחד לאחר, לחמם את הלב אם דמות אחת או שניים לפני השינה היא די והותר המצופה מספר, בטח ובטח ישראלי. לסיכום נהניתי לקרוא את הספר, אשר סיפק את הסחורה מבלי לשאוף לגדולות. אמשיך להתעניין בתרבות הרוסית וללמוד את השפה הרוסית. עם כל הרצון הטוב באמת של האמריקנים לעזור לנו במטוסים הכי חדישים נגד אלה שאין להם אפילו שדה תעופה, ועם הידע ההיסטורי שכל המדינות שלאחר מלחמת העולם השנייה שכרתו ברית עם הרוסים הפכו להיות עניות - ואלו עם האמריקאים - עשירות, היום אני יכול להגיד בביטחון - אין על העם הרוסי ותרבותו! (כמובן שגם שם מדובר ביחידי סגולה שנאבקו כנגד השלטון אבל לצערי באמריקה או במדינות אחרות גם המעט הזה לא קיים). 5 כוכבים!

הספר מחולק לשני חלקים. חלק ראשון מתאר את קורות הבניין בו הגיבור גר, שכן שכן בבניין וסיפורו כפי שהוא משתקף מבעד לדלת ולקירות של הבית היישר מדמיונו הקודח של המחבר. חלק שני מתאר "תיאור מקרה" טיפולי, סיפור של אחד מהמטופלים של הסופר מרדכי גלדמן שהוא פסיכואנליטיקאי במקצועו. בשני החלקים ניכרת הישראליות שבספר. קשה לי להצביע בדיוק מה הופך ספר לישראלי כל כך: אולי כמו הדיבור העברי, זה דיבור בעל עברות חותכות כגון ח' וא', ועל כן גם עם ביקורתיות ורצון להביא את הדברים לידי הכרעה כדי לחתוך למילה הבאה, אך בניגוד לשפה הערבית, גם עם אלגנטיות מסויימת של נפרדות ובהירות המבע והקול המקנים לדברים משהו אצילי. גם בסיפור: גלדמן מצליח לתאר את שכניו בלי לשעמם, כשהוא מתרחק מקישוטים לשוניים מיותרים. בנוסף קובע גלדמן מעמד של סטטוס חדש בחברה. גיבור הסיפור, המייצג את גלדמן עצמו, הוא "רווק כרוני". זהו דמות של אדם שאיננו הומוסקסואל אך גם שנים אינו נמצא במערכת זוגית. גלדמן מציע לכך גם תירוץ פסיכואנליטי: "היחסים הקשים בין הורי חוללו סצנות טרגיות ומלודרמטיות רבות ותכופות, שכרו בתוך ילדותי תהום של כאב. דגם הזוגיות שהציגו בפני היה אומלל, וחשבתי לכן שידידות מרוחקת מעט עדיפה על מלכודת נישואים אכזרית" כך, בניגוד לאמונה שתפקיד הטיפול הוא לחולל שינוי בחיי המטופל, מסייעת פה הפסיכולוגיה לשימור המצב הקיים על ידי הצדקתו במשקעי העבר. לרווקתו הכרונית מוסיף המחבר עוד שני הסברים: רצונו להיות לבד כדי לכתוב, והתלבטותו במשיכה בין המינים. ספר קצר, המוכיח שאפשר לעניין גם בלי לחולל דרמות עלילתיות סוחפות אלה רק על ידי חציבה שיטתית בסלע כדי לגלות את מה שהאמן, כנראה, מצא בו מלכתחילה. כך כמו בשיר "Eleanor Rigby
" של להקת הביטלס, עם השורה המפורסמת "All the lonely people
Where do they all come from?" מצליח המחבר לחדור לחייו של אדם בודד ולהבין מאיפה הוא, actually, הגיע. מומלץ!

בן הוא עוף מוזר, במראהו דומה יותר לצב ענק - יש לו כתפיים אימתניות וכפות ידיים רחבות. לא ברור בדיוק מה לא נורמלי בו - פיגור קל שהוא סובל ממנו, מחלת נפש, אבל כל מי שמביט בו מבין שהוא סוג של יצור מעולם אחר. אף על פי כן, הוא יודע פחות או יותר להתנהל בעולם - לאכול עם סכין ומזלג, לחפש לעצמו נקבות, להחזיק עבודה למשך שבועיים - אבל בסוף תמיד מרמים אותו בכסף. זאת הסיבה שהוא צריך תמיד להיות במעמד של בן חסות, למישהו החזק ממנו. כך נכנס בן לעולם הפשע, המשתמש בעובדה שמראהו של בן כל כך חריג, עד שאף אחד לא מעז לבדוק אותו ברצינות בשדה התעופה. משם הוא עובר לחסותו של במאי, הרוצה להפיק סרט בכיכובו, ועד למדענים הרוצים לערוך בו ניסויים במטרה לגלות את אבות המין האנושי - שמראהו של בן מזכיר אותם אסוציאטיבית. בספר נלווה את בן בהרפתקאותיו השונות, כשאת בן תמיד מלווה תקווה אחת כגחל לוחש - למצוא בעולם אנשים הדומים לו. האם הוא יצליח? ספר קצר (185 עמוד), הנקרא בנשימה עצורה, מותח לכל אורכו כספר מתח, ואף על פי כן בעל עומקים פסיכולוגים. לסינג מעלה על הנייר רק את ההכרחי, ונמנעת מתיאורי זרם תודעה מיותרים..
נחשפתי אל הספר "בן בעולם" במסגרת התעניינותי בסופרים שזכו בפרס נובל - ולעניות דעתי, הזכייה של דוריס לסינג מוצדקת בהחלט, ולו בשל יכולתה להיכנס לנעליו של אדם מזן שונה. סוף סוף ספר טוב שאפשר לקרוא גם בלי להיות מבקר לספרות. מומלץ!