''בראש וראשונה ההיסטוריה היא עניינו של האדם הפועל והחזק. עניינו של מי שעורך מלחמה גדולה והוא זקוק לדמויות מופת, למורים ולמנחמים, שאין הוא מצליח למוצאם בין מרעיו ובדורותיו'' (עמוד 25).

איזה להטוטן. את הספר הזה וה''אפוריזמים'' שבו לא היה קל לקרוא. צריך לרשום דברים, לחשוב ולנתח, להבין למה הוא מתכוון, חלק מהדעות המוצגות בו ממש דביליות ומגעילות, במיוחד היחס כלפי חולים בעמודים 251-252: ''הלא בשם אכזר לא-אנושי יכונה מי שיבקש משום כך לנקום בהם, בחולים. היו אמנם זמנים שאכן כך נהגו''. ניטשה כתב את הספר זמן קצר לאחר ששירת במלחמת צרפת-פרוסיה, והוא חלק מארבעה מסות פורסמו. לדעתי כל אחד מתוגמל באופן אחר מקריאתו, אם לטוב ואם לרע, יש מה ללעוס.
הדאגה המרכזית של ניטשה היא שהוא רוצה לאשר את החיים, לא להתכחש להם. הוא אומר ''כן'' לחיים, וכך התנגד נחרצות לכל פילוסופיה שמציעה לשלול את 'הרצון לחיים'.

להיסטוריה פנים רבות. ההיסטוריה יכולה לשעמם כי אין אנו יודעים תמיד למה צריך ללמוד אותה, אך היא מעניקה הרבה תשובות לשאלות הנוכחיות.
הספר מדבר על הצד המסוכן והחולה של ההיסטוריה ועל הצד הטוב שבה. את החירות על האדם לחפש בעצמו לפני שיפנה הוא למדוחי ההיסטוריה, למצוא בה מרפא. היא יכולה לפורר לא רק אותו אלא גם את עצמה.
האדם משקר הרבה לעצמו, יש אחד שעושה אותו הדבר יום יום אחד שמסתכל אחורה, לחשוב שימצא משהו, והנה: העבר לא קיים. ואין כמו האומן היוצר. צריך לשתות את הים עם קשית.

ובספר השני מדובר על הסגידה לרעיונות כוזבים. כל הניחוח עולה למעלה וזה הקטע האהוב עליי: ''חדלתי להבין את עצמי! רק אתמול הכל עוד סער בי כל כך ויחד עם זאת כה חמים היה ורווי שמש ואין קצה לאור'' (עמוד 348). האדם צריך לבחון את עצמו, לשבת על כיסא בחדרו הריק והחשוך ולהתבונן בעצמו,
לבחון את מנגנון כף ידו, לעולם לא יהיה כשם שהיה. ואני בוודאי. נושך, לא משהו משנה חיים, גס ומעניין יחסית. אלבר קאמי יותר לטעמי.
3 כוכבים.

''בראש וראשונה ההיסטוריה היא עניינו של האדם הפועל והחזק. עניינו של מי שעורך מלחמה גדולה והוא זקוק לדמויות מופת, למורים ולמנחמים, שאין הוא מצליח למוצאם בין מרעיו ובדורותיו'' (עמוד 25).

איזה להטוטן. את הספר הזה וה''אפוריזמים'' שבו לא היה קל לקרוא. צריך לרשום דברים, לחשוב ולנתח, להבין למה הוא מתכוון, חלק מהדעות המוצגות בו ממש דביליות ומגעילות, במיוחד היחס כלפי חולים בעמודים 251-252: ''הלא בשם אכזר לא-אנושי יכונה מי שיבקש משום כך לנקום בהם, בחולים. היו אמנם זמנים שאכן כך נהגו''. ניטשה כתב את הספר זמן קצר לאחר ששירת במלחמת צרפת-פרוסיה, והוא חלק מארבעה מסות פורסמו. לדעתי כל אחד מתוגמל באופן אחר מקריאתו, אם לטוב ואם לרע, יש מה ללעוס.
הדאגה המרכזית של ניטשה היא שהוא רוצה לאשר את החיים, לא להתכחש להם. הוא אומר ''כן'' לחיים, וכך התנגד נחרצות לכל פילוסופיה שמציעה לשלול את 'הרצון לחיים'.

להיסטוריה פנים רבות. ההיסטוריה יכולה לשעמם כי אין אנו יודעים תמיד למה צריך ללמוד אותה, אך היא מעניקה הרבה תשובות לשאלות הנוכחיות.
הספר מדבר על הצד המסוכן והחולה של ההיסטוריה ועל הצד הטוב שבה. את החירות על האדם לחפש בעצמו לפני שיפנה הוא למדוחי ההיסטוריה, למצוא בה מרפא. היא יכולה לפורר לא רק אותו אלא גם את עצמה.
האדם משקר הרבה לעצמו, יש אחד שעושה אותו הדבר יום יום אחד שמסתכל אחורה, לחשוב שימצא משהו, והנה: העבר לא קיים. ואין כמו האומן היוצר. צריך לשתות את הים עם קשית.

ובספר השני מדובר על הסגידה לרעיונות כוזבים. כל הניחוח עולה למעלה וזה הקטע האהוב עליי: ''חדלתי להבין את עצמי! רק אתמול הכל עוד סער בי כל כך ויחד עם זאת כה חמים היה ורווי שמש ואין קצה לאור'' (עמוד 348). האדם צריך לבחון את עצמו, לשבת על כיסא בחדרו הריק והחשוך ולהתבונן בעצמו,
לבחון את מנגנון כף ידו, לעולם לא יהיה כשם שהיה. ואני בוודאי. נושך, לא משהו משנה חיים, גס ומעניין יחסית. אלבר קאמי יותר לטעמי.
3 כוכבים.