ביקורת ספרותית על העדויות - המשך סיפורה של שפחה מאת מרגרט אטווד
ספר טוב

---

"האמת עלולה לסבך את מי שאינו אמור לדעת אותה."

זרעים קטנים של מציאות עכשיוית מקבלים ב'העדויות' הסבר 'גלעדי' ומביאים את הקורא לקרוא ללא הפסקה ולפחד ללא הפסקה גם ('גלעד' היא הרי המדינה הדיסטופית של אטווד, מימי 'סיפורה של שפחה').

מכשפת השבט הזקנה
אטווד, שכידוע יודעת את העבודה, טווה כאן ביסודיות מילוי פאר, לסיפור המסגרת שסיפק 'סיפורה של שפחה'.
הסיפור מתואר באמצעות שלוש נקודות מבט, כולן נשיות, כשהפרשי הגיל שביניהן והשוני בארצות המוצא, בונים יחד את התמונה הכוללת.
בניגוד לספרי המשך הלוקחים את נקודת הסיום של הסיפור המקורי ומתגלגלים איתה קדימה, 'העדויות' לוקח אותנו אחורה אל הקמת גלעד ואל מה שאולי יביא בסוף למפלתה העתידית.

"מסרגות אחת ושתיים, יש לך בעל משמיים.
מסרגה אחת ביד, אם הוא מת יש עוד אחד."

בפרק הבא בהשרדות...
"עדות שקר לא היתה יוצאת מן הכלל, אלא להיפך. מתחת לפני השטח הטהורים והתמימים, גלעד הלכה ונרקבה."

יתרונה המופתי של אטווד, מסתכם בעובדה שהדיסטופיה שלה יכולה להתגשם מחר בבוקר (ואולי כבר מתגשמת אי שם בתוכנו, בלי שנרגיש). יש כאן טובים, טובים פחות וגם כאלה המתנדנדים בין טוב לרע הכרחי. כולם חוששים לגורלם, נאחזים באיזו אמת גדולה, חיים על פיה ובעיקר מונעים מדחפים אנושיים עד אימה.

"שלטון טרור, קראו לזה פעם, אבל טרור לא באמת שולט, הוא משתק. ומכאן נובע השקט הלא טבעי."

ככלל, הסיפור ממשיך ומחזיק מים לאורך הספר השני ובכל נקודה בה חיפשתי חורים בעלילה (וברור שחיפשתי), הגיע הסבר הגיוני ומהודק שהחזיק אותי במקומי והחזיר אותי אל בין הדפים.

השרדות אטווד-סטייל, זה כאן.

"בארצי הנעלמה ההתדרדרות נמשכה שנים. שיטפונות, שריפות, סופות טורנדו והוריקן, בצורות, מחסור המים, רעידות אדמה. יותר מדי מזה, פחות מדי מזה. התשתית הרקובה - מדוע לא פרקו את הכורים האטומיים לפני שהיה מאוחר מדי? המשבר הכלכלי, האבטלה, בעית הפריון ההולכות ונפוצות.
אנשים נבהלו. הם כעסו. המחסור בתרופות יעילות. החיפוש אחר אשמים. מדוע חשבתי שלמרות הכול העסקים ימשיכו כרגיל? כי כך אמרו לנו במשך שנים, כנראה. איש אינו מאמין שהשמים נופלים עד שהפיסות צונחות על ראשו." ותגידו שהתאור לא מתאים לרוב המקומות שעל הכדור הזה וגם לזה שלנו כאן.

כת לכל דורש
"דרכי האל אינן דרכי האדם ובודאי שאינן דרכי האישה."

"גברים מקריבים את עצמם במלחמה, נשים מקריבות את עצמן בדרכים אחרות."

הרבה אמירות, הגיוניות כביכול, ממלאות את 'העדויות'. רובן ככולן עוסקות בהבנייה חברתית ובמסגרות שמתאימות לכת (שוביניסטית בחלקה, גאונית באחר), המייצרת חברה מעמדית ומטמיעה אלמנטים אידיאליסטיים ופחד בקרב בחבריה, במטרה לשמר המבנה החברתי.

"הדודות לא התחתנו, נאסר עליהן להתחתן. לכן היה מותר להן לכתוב ולקרוא."

"לכל אחת יש מקום בגלעד, כל אחת משרתת את האל בדרכה, וכולן שוות בפני האל, אבל כל אחת מקבלת מתנות שונות, אמרה דודה ליזה. אם מבלבלים בין המתנות ומנסים להיות הכול, משתרר תוהו ובוהו. הרי איש אינו מצפה מפרה שתהיה ציפור!".

סוף טוב, פחות טוב
בניגוד לרוב רובו של 'העדויות', חמישים העמודים האחרונים נפלו לצערי למשבצת הטלנובלה הצפוייה ואיבדו עומק ככל שהתקרבנו אל הסוף הריקני.

הייתי מעדיפה סוף פתוח יותר (ובכלל) ופחות כזה המתאים לסיום מבית היוצר של הולמרק (אבל אפילו הסוף הזה, הוא לא סיבה לוותר על 'העדויות').
מקווה שיותר מזה כבר לא יכתב על הדיסטופיה המדוברת. הסוס הזה, לטעמי, נסחט עד תום.

" 'חת לרצח, שתיים לנשיקה, שלוש לתינוק, ארבע לבריחה, חמש לחיה, שש למתה, שבע לאכלת אותה!"
לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

» ביקורות נוספות של Misskipod
» ביקורות נוספות על העדויות - המשך סיפורה של שפחה