הביקורת נכתבה ביום שלישי, 28 בינואר, 2020
ע"י רויטל ק.
ע"י רויטל ק.
הספר הראשון היה ספר גימיק חביב למדי.
האוטיזם של דון הוצג כספק מקור לקומדיה משעשעת ספק כוח על שאיפשר לדון ללמוד מגוון של תחומים ויכולות בקלות ובמהירות.
הספר השני כבר לגמרי היה קומדיה מלווה בתחושה שהגימיק מיצה את עצמו.
לשלישי לא חשבתי להמשיך, עד הביקורת של נצחיה ששכנעה אותי (תודה:)).
הספר עוסק במגוון נושאים אבל מעל כולם - הקשר בין הורים לילדים.
בעידן השפע שאנו חיים בו יש גם שפע של אבחונים ותסמונות שלא היו מוכרים בעבר.
נראה לי שלא מעט הורים יכולים למצוא את עצמם בדילמות של דון ורוזי, גם אם לא בכיוון של אוטיזם דווקא: האם לאבחן או לא לאבחן? לאבחן ולקבל את סל ההקלות הנלוות ואת הסטיגמה והדעות הקדומות? לא לאבחן ולנסות להתמודד לבד? מה נחשב בעיה ומה נחשב חלק מהאישיות שלא היינו מוותרים עליו? האם נכון לומר "אדם עם אוטיזם" או "אוטיסט"?
האחריות שלנו ההורים, לעזור לילד לזהות את הבעיות ולטפל בהן מצד אחד, אך לא לגלוש לאבחון יתר וטיפול יתר מצד שני - היא בעיה של הדור שלנו שלא היתה קיימת בעבר.
הקשר של דון עם אביו נחשף גם הוא בספר הזה, לצד הדילמה שכמעט כל הורה מכיר: האם אני הופך להיות כמו ההורים שלי? האם אני רוצה להיות כמותם? איך מנטרלים את המקום הרגשי הזה, את ההורה שלי שקופץ ממני לפעמים כשלא רציתי ולא תכננתי, ואיך לומדים לקחת מההורים שלנו את מה שהיה טוב ונכון ולא להימנע רק בשביל לקיים את הבטחת הילדות "אני לא אהיה כמו ההורים שלי"?
ספר שמצליח להיות קליל ומעורר מחשבה בו זמנית.
20 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
רויטל ק.
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
תודה ראובן.
נכון, העצלנים, המופרעים, המוזרים... כל התוויות של פעם שהיום מותאמות לליקויים ולתסמונות. הספר מציג גם אוטיסטים שכן רוצים להיות מוגדרים (גם) ע"י התכונה הזו, שהם לא רואים בה לקות. |
|
|
רויטל ק.
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
תודה יעל.
השלישי טוב יותר מהשני, אולי גם מהראשון, אבל לדלג על השני קצת בעייתי, אני לא ממש זכרתי אותו והיו לי פערי מידע. ומצד שני - ספק אם שווה לקרוא אותו בשביל להגיע לשלישי. בהתחשב בזה שאת לא נוהגת לקרוא ספרי המשך באופן כללי - נראה שעדיף להשאיר את המצב כמו שהוא... |
|
|
ראובן
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
אני זוכר כתלמיד ביסודי-היו 'העצלנים'.
אף אחד לא ידע על מושגי הפרעות קשב.
ומי יודע-אולי לחלקם היו. ואוטיזם אינה בושה אבל הוא לא צריך להגדיר אדם כמו גם מצבים רפואיים אחרים. |
|
|
yaelhar
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
יפה. קראתי רק את הראשון.
|
|
|
רויטל ק.
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
תודה נצחיה:)
|
|
|
רויטל ק.
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
תודה נתי ק.
כמו שאת רואה, הרגשתי כמוך אחרי השני, אבל הצלחה שכנעה אותי והיה שווה:)
|
|
|
רויטל ק.
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
תודה חני
לא צריך תירוץ, זה ממש לא ספר חובה (אם בכלל יש דבר כזה, ספר חובה)
|
|
|
רויטל ק.
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
תודה Tamas
אחרי השני הרגשתי כמוך, ובכל זאת נהנתי מהשלישי:)
|
|
|
נצחיה
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
שמחתי לעזור
|
|
|
נתי ק.
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
הראשון היה בסדר, השני מיותר בעיניי, לכן לא הרגשתי צורך לקרוא את השלישי.
לא מצליחה לא לראות בו את שלדון...
|
|
|
חני
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
לא יודעת למה אבל נמנעתי מכל הסדרה.
אין לי תירוץ מהודר מדוע:)
|
|
|
Tamas
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
חיבבתי את הראשון, אבל הספיק לי ולא הרגשתי צורך לעבור לאחרים. יש משהו ב"קללת" ההמשכים שלפעמים מעיב על הראשוניות.
|
20 הקוראים שאהבו את הביקורת
