"נחכה עד שהפסיכולוג יבוא", אמרה היועצת.
"כן, כדאי שנחכה לפסיכולוג", אמרה המחנכת. וכך ישבנו בחדר היועצת וחיכינו לו. לפסיכולוג בית הספר. ואז הוא נכנס לחדר, ואני נכנסתי להלם קצר.
אין שום חוק שאוסר על לבקנים להיות כל מה שהם רוצים. אין שום דבר בתפקיד הפסיכולוג שמונע מלבקן לבצע אותו כנדרש. חוץ מלקות הראייה, אבל איתה הוא צריך להתמודד ולא אני. ובכל זאת כשפסיכולוג בית הספר נכנס לחדר וגיליתי שהוא לבקן הייתי מופתעת. אולי היה עוזר לי לו היועצת והמחנכת היו מכינות אותי לחריגות במראה. לו היו עושות את זה אולי לא הייתי פוגעת בפסיכולוג במבט משתאה שלא הצלחתי לרסן בשנייה הראשונה. אבל איזכור לבקנות לא היה מקצועי מצידן, ולכן הפגיעה, אם היתה, לא נחסכה. ובכל מקרה אני בטוחה שהוא רגיל.
הפסיכולוג שלח אותי לאבחון. לא אותי, כמובן. את הבן שלי. יש לו מחוות משונות, כך הוא אמר. הוא לא יוצר קשר עין. אין לו ממש חברים. תחומי העניין שלו חריגים ומוזרים. שאלתי אם הוא אומר שהבן שלי אוטיסט. הוא אמר שאין זה בסמכותו לאבחן, ושלח אותנו לאיבחון. וכך נענו במשך כמה וכמה שנים בין כמה וכמה אנשי מקצוע. המסקנה אליה הגיעו היתה לקות תקשורתית מחוץ לספקטרום. כלומר: הוא לא אוטיסט. מה שלא עזר, כי אנשים המשיכו לסווג אותו ככזה. בעיקר אנשים שהכירו אוטיסטים. בעיקר ובעיקר הורים לילדים על הרצף.
כדי לכתוב על הספר הזה, חזרתי לביקורות שלי על שני הספרים הקודמים בטרילוגיה. כן, מסתבר שזו טרילוגיה. את הראשון כיניתי "תסמונת הסופר הכותב על תסמונת". השני זכה לכינוי "תסמונת הרוכב על הגל, או מת לחיות 2". לשניהם נתתי שלוש כוכביות. מסתבר שלא מאוד חיבבתי אותם. הרגשתי כתיבה אנקדוטלית, שמוצאת בלקות כלשהי בקבוצת אנשים הזדמנות לסיטואציות קומיות ולמנוף עלילתי. זה יצר לי גירודים לא נעימים בגוף בעת הקריאה. כן, רוב האנשים אהבו את הספרים. יפה להם. אני הרגשתי תפיסת טרמפ.
הנה מה שכתבתי באחת הביקורות:
"יום אחד, בעת עימות עם פסיכולוגית בית הספר של הבן שלי, באשר ליכולותיו העתידיות של הבן שלי להשתלבות בחברה, אמרתי לה שאני לא דואגת בכלל. אנשים מהסוג הזה, אמרתי, פגשתי בכל פינה בלימודיי באקדמיה. הם ממלאים את הפקולטות של מתמטיקה ומדעי המחשב. ואני מניחה שגם מחלקות אחרות. אף אחד לא מאבחן אותם, או מצרף אותיות לשמם. הם מוזרים, זה נכון. חלקם מתקשים בסיטואציות חברתיות שאחרים זורמים בהם בקלות. לחלקם יש מוזרויות אחרות. אבל ככה זה, זורמים איתם, כי הם כל כך טובים במה שהם עושים. כשהלכתי לרופא שלי בלעתי את חוסר האמפתיה שלו, כי יכולת האבחנה שלו, וקריאת תוצאות האולטרא-סאונד היתה כל כך טובה, שהיה שווה לי".
ובכן, הבן שלי התעלה על זה. הוא סיים תואר במדעי המחשב, נכון. והוא עשה אותו במקביל ללימודי התיכון. השתלב כראוי בצבא ביחידה שבה כישורי התכנות שלו מוערכים, אבל גם רכש לו לא מעט חברים. רובם לא מוזרים מדי. בשלב כלשהו חברה של אחותו שמה עליו עין, מה שמוטט את חומות הציניות שלו והפך אותו לרומנטיקן שמלצי ללא תקנה. היום הם נשואים באושר. זה כמובן אומר שהוא לא אוטיסט, ומעולם לא היה, על אף כל קווי הדימיון המזהים שהורים לאוטיסטים ראו בבירור.
===
הכל בגלל רוזי הוא הספר השלישי בסדרה. גיבוריו הם עדיין דון טילמן הפרופסור לגנטיקה, ורוזי, השידוך שאיש לא היה מעלה בדעתו ליצור. כעת הם נשואים שלוש עשרה שנים, ויש להם ילד אחד, האדסון. משבר תקשורתי קוטע את הקריירה של דון, מעביר את המשפחה לאוסטרליה, ויוצר אצל האדסון מגוון קשיי הסתגלות. ריבוי קריאות למשרד המנהלת שולח את בני הזוג לשאלת האבחון של הבן שלהם. אבל דון הוא דון, והחוזקה שלו היא פתרון בעיות בדרך שכלית טהורה. לכן הוא יוצא למחקר מקיף משלו בשאלות של לקות ונורמליות, גישות חברתיות, מהות של אבחון, דרכי התמודדות ועוד. כשדון רצה רעיה הוא פתח ב"פרוייקט רוזי". כשדון רוצה לסייע לבן שלו הוא פותח ב"פרוייקט האדסון" ומפנה את כל המשאבים לסיוע.
במפתיע, זה ספר טוב. טוב בהרבה משני הספרים הקודמים. הוא ספר מבוא טוב לחשיבה על אוטיזם בתפקוד גבוה. הוא מציג את גישת התרבות ה"אספית" הגורסת שאין כאן לקות אלא שונות. לא נגיד על אדם המשתמש ביד שמאל שהוא לקוי, גם אם הוא שונה מהנטייה הטבעית של שמונים וחמישה אחוזים מהאוכלוסייה. אז כך גם אנשי האספרגרים - מודעים לשונות הנוירולוגית, אבל מסרבים להכיר בכך שזו נכות. דון פוגש גם את אלאנה ואת בעלה ההומיאופט גארי, מתנגדי החיסונים. יש כמובן פגישות רבות עם צוות בית הספר, ועם המחנך שמתגלה כאדם חסר אמפתיה בעליל. הספר נותן מקום לדיון על סטריאוטיפים, גזענות, דעות קדומות, ומקומם של כל אלה בחיינו, וכן מעלה את המתח שהתחיל בספר הקודם - של נשים המתמודדות עם קריירה במקביל לגידול משפחה. דון מתואר כאדם מוכשר ורב-גוני, והגישה אליו הרבה פחות סטריאוטיפית מבספרים הקודמים. זה עדיין מוזר ושונה, כמו למשל גישתו אל המוות של אביו, וסליחה על הספוילר, אבל מוזר ושונה באורח אמיתי ולא כניצול קומדי של סיטואציה לא קלה, וזה ההבדל.
