• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הכל בגלל רוזי

הכל בגלל רוזי

מאת גרהם סימסיון

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
הכל בגלל רוזי

הכל בגלל רוזי

מאת גרהם סימסיון

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
הוצאה לאור:אחוזת בית
שנת הוצאה:2019
סדרה:דון טילמן #3
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
רויטל ק.
לפני 6 שנים

“הספר הראשון היה ספר גימיק חביב למדי. האוטיזם של דון הוצג כספק מקור לקומדיה משעשעת ספק כוח על שאיפשר”

2/7
ביקורות על הכל בגלל רוזי
הבאה
נצחיה
לפני 6 שנים

“"נחכה עד שהפסיכולוג יבוא", אמרה היועצת. "כן, כדאי שנחכה לפסיכולוג", אמרה המחנכת. וכך ישבנו בחדר היו”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 6 שנים•2 דקות קריאה

סיפורו של דון טילמן הוא סיפור חיים.
בן אדם מחפש בת זוג, מוצא אותה, מבלה בחברתה, בת הזוג נכנסת להיריון, תינוק נולד, התינוק הופך לילד, הילד הופך לנער, הנער הופך לגבר, הגבר מחפש בת זוג, מוצא אותה, מבלה בחברתה, בת הזוג נכנסת להיריון, תינוק נולד, התינוק הופך לילד, הילד הופך לנער, הנער הופך לגבר, הגבר מחפש בת זוג, מוצא אותה...

טוב, טוב, הבנתם את העיקרון, נכון?
זה יכול להימשך ככה נצח נצחים. זהו מעגל החיים.

אבל האם המעגל הזה באמת נחוץ בשביל חומר לספר? לא יודע.

מה שאני כן יודע, הוא, שהספר הזה נחמד בסך הכל. אין בו את הקסם של הראשון, והשנינות של דון טילמן כבר לא עושה לי את זה כמו בעבר, אבל כמו שאומרים, "ילדים זה שימחה" - ואם עוד טילמן הצטרף למשפחה, אז מי אני שאתנגד לכך?
במהלך הספר דון טילמן לומד להכיר את עצמו טוב יותר, בעיקבות התפקיד של חינוכו של בנו האדסון שהוטל עליו, שמסתבר שגם לו יש אספרגר. הבן לא מוצא את עצמו במיסגרת הבית ספרית ובחיים בכלל, והאב מנסה בשלל טכניקות לפתור את הבעיה. יחד הם מתקרבים אחד לשני ולומדים להכיר זה את זה טוב יותר, וגם כל אחד את עצמו.

בסך הכל הספר כתוב טוב, לעיתים קצת מעיק עם קטעים שהיה אפשר לוותר עליהם ולעיתים זורם ומהנה. לא כמו הראשון, פחות או יותר כמו השני. נקווה שלא יהיה רביעי, כי ממש לא בא לי לראות את דון טילמן מת, ושהנין שלו מתעסק בענייני ירושה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של michalro
michalro
תמונה של חיפושית
חיפושית
תמונה של אודי
אודי
תמונה של Pulp_Fiction
Pulp_Fiction
תמונה של אלזה
אלזה
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
תמונה של dina
dina
20קוראים|גיל ממוצע53|60%נשים

על המבקר

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו

זה שאין לנקוב בשמו

ותיק
חבר מזה 13 שנים
626 ביקורות•13 נבחרות•10,875 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות626
ביקורות נבחרות13
לייקים שקיבל10,875
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת191מדע בדיוני ופנטזיה123תרגום (נוער)63

דיון על הביקורת

17 תגובות
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 6 שנים
חחח
סקאוט
סקאוט•לפני 6 שנים
מגיע לך. (:
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 6 שנים
אוי, תודה לכן! אני ממש מסמיק פה...
סקאוט
סקאוט•לפני 6 שנים
אלזה, מסכימה. גם הבחור עצמו שכתב אותה חמוד (:
אלזה
אלזה•לפני 6 שנים
חחחח סקירה חמודה
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 6 שנים
תודה רבה, דינה. הספר הראשון הוא בהחלט העיקר. שני הספרים האחרים נחמדים אבל אינם חובה. אני קראתי אותם רק בגלל הזיכרונות הטובים של הספר הראשון.
dina
dina•לפני 6 שנים
הסתפקתי בספר הראשון. הסקירה כרגיל- מעולה.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 6 שנים
תודה, חני! העיקר שקראת את פרוייקט רוזי, כן? אם לא, אז תוסיפי לרשימה.
חני
חני •לפני 6 שנים

סקירה יפה אייל!

לא קראתי ויש עוד הרבה לפניו.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 6 שנים
נכון, אבל גם יצירת מופת, ספר שנוצר ביני לבינו קליק מהרגע הראשון
מורי
מורי•לפני 6 שנים

הראשון היה בהחלט משעשע וטוב.

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 6 שנים
תודה, סקאוט. אבל כמו שמחשבות ציין, יש ספרים שחלבו את הפרה יותר. אבל בכל מקרה, הקטע זה לא כמה ספרים יש בסידרה, אלא האם הם באמת משמעותיים בסידרה ונחוצים לה. במיקרה של יומנו של חנון, כפי שמחשבות ציין, אני לא רואה את זה בכלל בתור סידרה, אלא כל ספר עומד בפני עצמו כי אין עיניין של המשכיות. דן סתיו - תודה! ממליץ דווקא מאוד לקרוא את הראשון. בין הספרים האהובים עליי.
מורי
מורי•לפני 6 שנים

סקאוט, כשרואים את סדרות הנוער, יומנו שלן חנון כבר מס' 14, טילמן עול ימים.

דן סתיו
דן סתיו•לפני 6 שנים

אהבתי את הביקורת.

היא כתובה מצוין לטעמי. לא אהבתי את הספר הראשון ולכן לא אקרא את ספר ההמשך.
סקאוט
סקאוט•לפני 6 שנים
יופי! ממש מעגל החיים! באמת מקווה בשבילך שלא יהיה ספר רביעי כי כמה אפשר לחלוב פרה? גם אם היא מניבה זהב.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 6 שנים
חחח טוב החלטה שלך מודה שקראתי את זה בעיקר בגלל האפקט של הספר הראשון
מורי
מורי•לפני 6 שנים

אחלה סקירה לספר שכנראה אוותר עליו. הוא בפינת שולחן החנות ואיש לא מתקרב

אליו.
17 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו

קבר דוהר

קבר דוהר

רוברט גלבריית

ראשית, ולפני הכל, רציתי לברך שהגענו ליום הזה, היום שבו כל חטופינו החיים יצאו מעזה, ובתקווה שגם שאר אזרחי ישראל כמו החטופים יחזרו מארץ מדממת וכואבת ורווית מלחמות לעבר עתיד טוב יותר ללא טרור.
יצא וקרה צירוף מקרים מדהים, שאת הספר הנ"ל סיימתי בסמיכות לסיום המלחמה. הספר עוסק בכת פסיכית ומטורללת על כל הראש, שכמו החמאס, הסבו נזק רב להרבה אנשים חפים מפשע, וכמו החמאס גם הכת הזאת משקרת לעולם ומספרת לו שהיא "כנסייה הומניטרית" ומטרותיה מקודשות, והעולם אוכל את זה כל כך חזק, שרק אצל קורמורן סטרייק בכבודו ובעצמו, והעוזרת המופלאה שלו רובין אלקוט, מופנית אליהם התקווה שהם יביאו את סיומה של הכת, ממש כמו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שהרבה קיוו כי יצליח לסיים סוף כל סוף את המלחמה.
האם סטרייק ורובין יצדיקו את התקווה שהופנתה אליהם, ויצליחו לסגור את הכת? תקראו ותגלו.

אגב, נכון שזה קצת מצחיק שאישה שכותבת ספר ביקורתי על תופעת הכתות, היא בעצמה המייסדת של הכת הגדולה ביותר, הלא היא "הכת האוניברסלית של סוגדי הארי פוטר"? (כת אשר, יש לציין, גם אני חבר בה).
לא יודע, סתם נקודה למחשבה.

***

הסדרה הזו הולכת ומשתפרת מספר לספר, כאשר שלושת הספרים האחרונים ('דם חם', 'לב שחור כמו דיו', 'קבר דוהר') הם ספרות מופת בז'אנר המתח והבלש, לא פחות. ככה צריכים לכתוב מתח בלשי. ואת האמת היא שכבר בספרי 'הארי פוטר' הבחנתי בכישרון המתח והבלש של רולינג, עם הסופים והמפתיעים והפתרונות המסובכים שאף אחד לא ציפה, תמיד חושבת צעד קדימה, והכל מתוכנן עד לפרטים הקטנים כבר מהספר הראשון.

בספר הזה הבלש והשותפה שלו מקבלים פנייה מאב שבנו נכנס לכת והקשר עמו אבד. האב חושד שהכת מונעת ממנו להיפגש איתו, ולא כפי שנטען מצידם שהבן שלו לא מעוניין מרצונו החופשי.
בתחילת הספר רובין וסטרייק נפגשים עם אנשים שונים, שואלים שאלות, מגששים כהרגלם.
בערך בעמוד 200 הספר עולה שלב, ומגיע הרגע שבו רובין אלקוט מסתננת לשורות הכת, משחקת תפקיד בתור אישה פתיה שמעוניינת להצטרף לכת וסוגדת כמו כולם למנהיג שלה, שמדבר הרבה מילים יפות וגם נראה חתיך ושובה את לבבות כולם, גברים ונשים כאחד. כשהיא נכנסת לשערי הכת היא מבינה עד כמה מדובר במקום ארור. מקום שבו מתנהלת שטיפת מוח שיטתית, מושגים כמו 'שטן מקטרג', רכושנות חומרית', 'הנביאה הטבועה' נטמעים במוחותיהם של חברי הכת. ועוד לא הגעתי לסדום ועמורה שכולם צריכים לשכב עם כולם כי אין דבר כזה זוגיות כי זו רכושנות חומרית, וכמובן גם עבודות פרך, מיעוט במזון ומים וכ'ו וכ'ו.
רובין מתנדנדת בין הרצון לברוח משם לבין הרצון להישאר ולגבות כמה שיותר עדויות שיצליחו להפליל את הכת ולשמש סיבה לפירוקה בידי המשטרה. בינתיים, סטרייק ממשיך בחקירה שלו, נפגש ומראיין אנשים.

הרגעים של רובין בכנסייה, היו הרגעים הכי טובים של הספר ובזכותם הספר הזה הוא הטוב ביותר בסדרה בעיניי. כת מרתקת עם טקסים, אמונות, שגעונות. בכללי יש מרקם רב של דמויות מעניינות וסיפורי משנה שעוטפים את עלילת הספר, וזה מוסיף. לא סתם בכריכה האחורית שיבחו את הדמיון הרב שיש בראשה של רולינג, דמיון שכמובן לא היה חסר גם בספרי 'הארי פוטר'.

הספר הזה מומלץ בחום לכל אוהבי הסדרה, לכל המתעניינים בספרים על כתות, וגם לאלה שאולי לא התחברו לספרים הראשונים בסדרה ולא מבינים מה הם מפספסים בהמשך, כי הסדרה הזו משתפרת מספר לספר.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

טרי הייז: הי מאמי, אני יודע ששנינו עייפים וממש מתים ללכת כבר לישון, אבל יש לי בעיה שמציקה לי ורציתי לבקש את עצתך.
אשתו של טרי הייז: בבקשה, ספר לי מה הבעיה ואנסה לעזור.
טרי הייז: זה בקשר לספר שאני כותב עכשיו. אני נתקל במחסום כתיבה. הספר הוא על סוכן סי איי איי שנשלח לאזור במשולש גבולות של איראן, אפגניסטן ופקיסטן, על מנת לחלץ משם גבר ואת אשתו וילדיהם. הגבר הזה הוא חבר בארגון טרור שנקרא "צבא הטהורים", ולאותו אדם יש מידע בנוגע לפיגוע חסר תקדים שהם מתכננים להוציא לפועל, ובתמורה למידע הוא מבקש שיבריחו אותו ואת משפחתו משם לארצות הברית לחיים טובים יותר. סוכן הסי איי איי עובר מסע ובסופו של דבר המשימה קצת מתפקששת ובנס הוא ניצל וחוזר לארצות הברית. בעודו עסוק במשימתו, ניצב פנים מול פנים מול ראש ארגון הטרור, אדם אשר כולם חשבו שמת. עכשיו, אשתי היקרה, אין לי כל רעיון כיצד להמשיך את הספר, יש לך עצה? כלומר, רעיון למה יכול לקרות בהמשך?
אשתו של טרי הייז: הממ, אין לי מושג... זה נושא די רציני, שדורש מחשבה מעמיקה. אני אומרת, בוא נישן על זה ונראה מחר בבוקר, טוב יקירי?
טרי הייז: טוב, אשתדל.

~למחרת בבוקר~

אשתו של טרי הייז: בוקר טוב יקירי, איך ישנת? מקווה שהצלחת להירדם למרות המחשבות טורדות המנוחה.
טרי הייז: בוקר טוב, יקירתי. בסופו של דבר נרדמתי, ואף חלמתי חלום. ואיזה חלום חלמתי, חלום הזוי ביותר...
אשתו של טרי הייז: נו, ספר
טרי הייז: חלמתי על איזה מישהו שנכנס לצוללת, והצוללת טובעת ויש חוסר חמצן, כולם שם מתים חוץ מניצול אחד, אותו מישהו, ואז האותו מישהו הזה יוצא החוצה ומגלה שהכל בוער ויש אפוקליפסה ויש אורקים שמסתובבים ומהלכים אימה על השורדים האחרונים, ומסתבר שהוא קפץ כמה שנים קדימה בזמן.
אשתו של טרי הייז: וואו, נשמע מרתק. ממש יכול להיות המשך פוטנציאלי שישבור את מחסום הכתיבה של הספר שאתה כותב עכשיו.
טרי הייז: את חושבת?
אשתו של טרי הייז: במיליון אחוז
טרי הייז: וואלה, יש משהו ברעיון הזה. חתיכת ראש יש לך. זה הולך להיות גאוני. כבר מתחילים לצוץ לי רעיונות מגובשים בראש. יאללה, רצתי לחדר הכתיבה...
אשתו של טרי הייז: בהצלחה!
טרי הייז: תודה!

***

אפשר לחלק את הספר לשניים. חלק ראשון מצויין, מותח, כתוב היטב, מרתק את הקורא לספר.
חלק שני - משעמם, איטי, הזוי ולא קשור.
בדרך כלל אני לא בררן בכל הנוגע להשתלשלות אירועים לא מציאותית. רבים ביקרו בגלל זה את הספר "הכל יהיה בסדר" של דן יוספן, אבל לי זה לא הפריע ונהניתי מהמופרכות. הפעם זה לא קרה, והרגשתי כמו שהרבה הרגישו. כמו שתיארתי בקטע למעלה - כאילו טרי הייז חלם חלום מוזר והוא פשוט הדביק אותו לספר. או, וזו עוד אופציה, שהוא ראה את מה שקורה אצלנו בישראל והבין שאם הוא לא מתנסה בעולמות הפנטזיה והמדע בדיוני אז אנשים יעדיפו לראות חדשות מאשר לקרוא את ספרו החדש.

ולמרות הכל, 4 כוכבים שאף התלבטתי אם לתת לו 5. כי החלק הראשון עשה עליי רושם רב. וכי הדמות הראשית מעולה וכך גם הנבל הראשי (שמשום מה דמיינתי אותו בראש נראה כמו זרהאמגשדי מקופה ראשית, למי שמכיר). כי הסיפור המשפחתי של סוכן הסי איי איי והדילמה של אשתו להיות בזוגיות ולהקים משפחה עם גבר שכמעט כל הזמן לא נמצא לידך ויוצא למשימות מסוכנות, נגעו בי משום שהדבר התכתב באופן מדהים עם המציאות של נשות המילואים המוכרת לנו בישראל. כי הכתיבה שלו נהדרת. אבל בסופו של דבר לא יכולתי להתעלם מהמופרכות של החלק השני ומכך שברובו, למעט קטעים בודדים בלבד במהלכו וקטע נוסף בסוף הספר, היו בעיקר קטעי סרק של דיבורים או של תיאורים טכניים משמימים. טרי הייז, למרות היותו סופר טוב, הוא עדיין בוסר ולא יזיק לו ללמוד מהמאסטרית, ג'יי קיי רולינג (או יותר נכון רוברט גלבריית') איך לכתוב ספר מתח ארוך בצורה מוגזמת, אך עם זאת מעולה ועם ערך מוסף.

ועדיין, למרות כל האמור לעיל, קראתי את כל 678 עמודיו, ככה שאי אפשר להגיד שזה ספר שנוטשים או שהוא ספר לא טוב. אני כן ממליץ עליו כי הוא כן גורם לקורא לשקוע בעולם של ריגול ותככים. הוא פשוט לא חף מטעויות והגיע הזמן שלא אהיה נחמד לשם שינוי והפעם לא אעגל לחמישה כוכבים.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
חטוף

חטוף

אלי שרעבי

כשהתכוונתי להעניק לספר הזה 5 כוכבים, עצרתי לרגע וחשבתי לעצמי: אולי לא מתאים לדרג ספר כזה, כאילו היה ספר מתח והרפתקאות מן המניין, מן מוצר בידורי שנהנים מקריאתו ומתפעלים מכמה שהוא מוצלח? אמנם אם מישהו שלא שמע מעולם על השבעה באוקטובר, והיה ניגש לקרוא את הספר הזה, וודאי היה חושב שזה ספר מתח ברמה גבוהה, על אדם שנחטף ועובר ייסורים עד הסוף הטוב הלא הוא הרגע של השחרור. אבל בגלל שכולנו שמענו על השבעה באוקטובר, לא ניתן לנתק את הספר מהקונטקסט שלו.
מה שהכריע בסופו של דבר את הכף, וגרם לי להעניק לו את חמשת הכוכבים, הוא שאלי שרעבי, מעבר להיותו שורד במלוא מובן המילה, עם אישיות חזקה, ניסיון חיים ובגרות שעזרו לו במהלך שהותו בשבי, וכ'ו וכ'ו - הוא גם סופר לא רע, שלא לומר טוב מאוד. כתיבתו נוכחת, חזקה, עוצמתית, מלאה בהגיגים ומשפטים יפים, מלאה באנושיות, באהבה, בתמימות וברצון לחיות את החיים בשקט, כתיבה של אדם שהוא ההפך הגמור מהרוע שנגלה אליו.

אלי שרעבי מספר אודות חייו בשבי, מרגע השתלטות המחבלים על ביתו והחטיפה שלו לעזה, ועד רגע השחרור. הוא מספר שם על המפגשים שלו עם החטופים האחרים, עם אלו שנרצחו לאחר מכן בשבי חמאס כמו הרש גולדברג פולין וגם עם כאלה שעדיין שם עד היום כמו אלון אהל. הוא מספר על הדינמיקה ביניהם, על הרצון לשרוד, על תכנון צורת האכילה, על היחס עם השובים השונים, שמתברר שיש כאלה שיותר נחמדים אליהם וחלק פחות.

במשך הקריאה, חשבתי על עצמי, שחייתי את החיים הנוחים והפשוטים שלי, ופתאום קיבלתי הצצה מוחשית ומתוארת בפירוט של מה הם עברו ועוברים בזמן שחייתי את חיי. היה מעניין לראות איך המציאות שאנחנו עוברים במדינה - המלחמה עם לבנון והצפון המופצץ, החיסולים השונים של נסראללה הנייה ושות', המתקפה של איראן - מתקבלת שם מעבר לגדר. אלי שרעבי בספר הזה נותן לנו הצצה איך הדברים נראים מהצד השני, הן מנקודת מבטם של השובים והן מנקודת מבטם של השבויים.

בתחילת הספר מופיע תצלום של אשתו ושתי בנותיו ואחיו של אלי שרעבי, והספר מוקדש לזכרם, מה שמרמז על הסוף העצוב שמחכה לו עם שחרורו. השביעי באוקטובר הוא טרגדיה עמוקה של כל כך הרבה משפחות, טרגדיה שתצלק ולעולם לא תימחק בזכרון המדינה. השחרור של אלי שרעבי מהשבי מייצר תחושה טובה של חופש המשולבת בתחושה רעה וקשה של אובדן ובדידות ושיקום נפשי (וגם פיזי) ארוך.
כולי תקווה שסופם של החטופים שנשארו בשבי, יהיה סוף טוב. שהם ישתחררו מהשבי ויכתבו גם הם ספרים על תקופת השבי שלהם, שהעולם יידע, שאנחנו הישראלים נדע, שהממשלה תדע וגם שחמאס יידעו ויבינו שהשביעי באוקטובר היה לא רק טעות לאנושות אלא גם טעות שלהם. סקירה זו מוקדשת לאותם חטופים שטרם השתחררו ובתקווה שישתחררו בקרוב מאוד.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
במחילה מכבודה של אשת המערות

במחילה מכבודה של אשת המערות

אופיר טושה גפלה

החיים לא פשוטים. השיגרה שוחקת, שאלות על משמעות הקיום עוברות בראש, העתיד מעורפל ולא ברור ומעלה חששות, מחשבות לא נעימות רצות בראש.

אלו דברים שאני עובר ביום יום בתקופה האחרונה (מלבד התקופה הנפלאה והקצרה שבה טיילתי בהרי האלפים ולרגע אחד כל הצרות נזרקו לאחור, עד שחזרתי לארץ ושוב הכל חזר), אבל גם הדברים שבהם הספר הזה עוסק, ואותם עוברת דמות האב, אשר כותב יומן שאותו קורא אחר כך בנו, לאחר שהתבשר על התאבדותו של אביו, שנעלם מחייהם ושנים ארוכות חי בלונדון עד שלבסוף התאבד במוסד פסיכיאטרי.
ביומנו הוא מספר בין היתר על השחיקה מלימוד ההוראה, על ההחלטה להתפטר על מנת להיות מאושר, על העול הכלכלי שבא בעקבות זאת והפך אותו ואת משפחתו לפחות מעושרים, ועל המחשבות והחלומות המטרידים שמופיעים אצלו.

זהו ספרון קטן, אינטימי ומינימליסטי, על דמות שהזדהיתי איתה ועם כאבה. הספרות לא ספרות גדולה ומדהימה, אבל לבו של הספר רחב ומעורר הזדהות. לצערי הסוף הטראגי של דמות האב הוא סוף של הרבה אנשים שנכנסים לעצבות בחייהם. אני למשל חושב על החטופים ושם את הדברים בפרופורציות, משתדל לחשוב על החיובי ועל מה שיש, זה לא תמיד עוזר לגמרי אבל משאיר אותי בחיים.

מומלץ בחום. אופיר טושה גפלה הוא נוף ייחודי ומסעיר בספרות הישראלית ובכלל, אני מאוד אוהב אותו ואת הספרים שלו, ומקווה בשבילו שכל עוד הוא בחיים הוא ימשיך להוציא כל הזמן ספרים, שיעשה מה שעושה אותו למאושר (ומעושר).

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
נשף האמפוזות

נשף האמפוזות

אולגה טוקרצ'וק

'נשף האמפוזות' מאת אולגה טוקרצ'וק העביר לי בצורה טובה את הזמן במהלך הטרק של סובב מון בלאן (רכס הרים הגובל בשלוש מדינות: איטליה, צרפת, שוויץ) ובמיוחד במהלך הטיסה, שרק בטיסה עצמה קראתי לפחות 100 עמודים.
באורח פלא, וללא תיכנון של ממש, האווירה של הספר השתלבה יפה עם האווירה של הטיול: הספר מספר על אדם בעל ריאות חלשות שמגיע לפנסיון לגברים בעלי מחלות לב וריאה. הפנסיון נמצא גבוה בהרים, שהרי ידוע כי אוויר הרים צלול כיין טוב לריאות וללב. ההרים והאוויר הצח שבהרי האלפים, השתלבו היטב עם האוויר הצח בהרים של פולין שבספר.

כשחזרתי לחום וללחות הארץ ישראלית (והאזעקה בעקבות ירי מתימן, כשהגעתי לביתי), המשכתי לקרוא בו, ופתאום האווירה האחרת, הארץ-ישראלית, הכה שונה מאווירת הרי האלפים, לא עשתה חסד עם הספר הזה ואיבדתי בו עניין.
זה לא שהוא היה כזה מעניין במהלך הטיסה והטיול - הוא היה כמעט חסר התרחשויות, וכלל לא מעט שיחות גברים על נשים ועל כך שהן פחותות מהגבר וכל זה, בקיצור ממש לא ספר אימה - אבל האווירה שהשתנתה וכבר לא התאימה לאווירת הספר, ובנוסף עצם זה שבטיול הייתי עסוק וקראתי יחסית קצת ובטיסה הייתי מאוד משועמם וכל מה שנשאר היה לעשות זה לקרוא בספר, גרמו לי לנטוש את הספר בין חציו לסופו.

בסך הכל מדובר בספר עם כתיבה יפה המוכרת למי שקרא ספרים אחרים של טוקרצ'וק, אבל מעבר לזה מדובר בספר עם עלילה דלה ולא מענינת במיוחד, וגם דמויות לא מקוריות במיוחד שכולן מתנהגות כמו, ובכן, פולניים.
התלבטתי בין שניים לשלושה כוכבים, ובסופו של דבר החלטתי לעגל לשלושה כי הוא בכל זאת העביר לי יפה את הזמן בטיסה ובטיול.
ולכל מי שלא היה בטרק של סובב מון בלאן ויכול להרשות לעצמו, אני מאוד ממליץ לכם. חוויה ממש.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
פליישמן בצרות

פליישמן בצרות

טאפי ברודסר־אקנר

שאלה: איך קוראים לספר שיש בו הרבה דיבורים על סקס, כל כך הרבה דיבורים על סקס שזה כבר חופר במוח?
תשובה: ספר שמזיין ת'שכל...

וזה בדיוק התיאור המדויק של הספר הזה, שחווית הקריאה בו הייתה דומה לחוויה של צפייה במופע סטנדאפ, אבל מהסוג הלא מוצלח, הנדוש הזה, שעוסק עוד פעם בזוגיות שמתפוררת, עוד פעם ביחסי גברים-נשים והרבה בדיחות סקס גרועות שגורמות לצופה להתקפל ממבוכה, ולמלמל לעצמו: "אחי, הגזמת, ספר משהו אחר, משהו שלא קשור לסקס"

אל הספר הזה הגעתי בעקבות המלצה שנחשפתי אליה בתוכנית של כאן 11 שנקראת "אתם חייבים לקרוא את זה", תוכנית העוסקת בהמלצות ספרים ותחרות בין מספר ממליצים כשהממליץ שרצו את ספרו זוכה בכבוד ובתחושה שסופרים אותו ואת דעתו. התוכנית משולבת בהומור ובדאחקות, תוכנית קלילה שגם עוסקת בנושא אהוב הלא הוא הספרות. הספר הזה היה בין הספרים שהמליצו בתוכנית, ועם היכרות מסוימת מהאתר בשילוב עם ההמלצה, עוררו את סקרנותי לקרוא אותו.

אני אישית לא יודע איך שרדתי עד עמוד 80, כנראה בגלל שאני בחור צעיר ובכושר טוב ויכול להחזיק לא מעט זמן במיטה (הבנתם נכון, את הספר קראתי לרוב במיטה שבחדרי).
אני בכושר כל כך טוב ויכול להחזיק כל כך הרבה במיטה - עד כדי כך שבסוף אקט הקריאה, אפילו לא הייתה גמירה! פשוט נטשתי אותו באמצע, ואמרתי: מצטער, אבל זה לא ילך בינינו. הוא התחנן ובכה אבל זה לא עזר. בסופו של דבר הבטחתי לו שלא אדרג אותו בציון הגרוע ביותר, כי זה חשוב לו למוניטין ולרושם הראשוני בעיניהם של המשתמשים באפליקציות הספרים למיניהן כמו 'סימניה', 'עברית' וכ'ו, אחרת אף אחד לא ירצה לשכב איתו במיטה ולקרוע אותו, סליחה, לקרוא אותו.
ייאמר לזכותו של הספר, שמי שכתב אותו הוא יהודי והמילה 'ישראל' מוזכרת בו בערך מאית מהפעמים שמילים הקשורות לסקס מוזכרות בו. שזה הרבה, מאוד.

אבל הסיבה האמיתית שנתתי לו שני כוכבים ולא כוכב אחד, מלבד ההבטחה שהבטחתי לו לפני שנפרדו דרכינו ומלבד יהדותו של הספר, היא שבין כל החפירות על סקס והעלילה המיותרת, דווקא יש לו כתיבה טובה מאוד, והיא אולי הסיבה שהצלחתי להחזיק בו יחסית הרבה למה שהייתי מחזיק עם אותה עלילה אבל עם כתיבה פחות טובה.
בקיצור, יש בו שפיכת כישרון כתיבה לבטלה. וזה, רבותיי, איסור חמור ביותר (ולא רק ביהדות אלא בכלל).

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

אם הדיקטטורה הייתה משתלטת על אתר 'סימניה', והיה נקבע חוק המחייב את כלל כותבי הסקירות באתר לכתוב סקירה המונה משפט אחד בלבד ולא יותר מכך, אז המשפט שהייתי בוחר והיה מתמצת בצורה טובה את ערך הספר, הוא: "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו".

לצערי, הדיקטטורה עוד לא השתלטה על האתר, מה שמאלץ אותי, אף על פי שאינני חייב, לכתוב יותר באריכות...

המשפט "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו" מתאים לגיבורת הספר, קאיה, נערה שחוותה חיים לא פשוטים: אביה היה שיכור ומכה את אמה, שיום אחד עזבה את הבית ולא חזרה, וגם אחיה בעקבותיה. לאחר מכן, גם אביה הלך ולא שב, והיא נאלצה לשרוד לבדה בביצות. היא החלה להיות ילדה פראית, ילדת טבע הרחוקה מהציוויליזציה המערבית, גם יום אחד בבית הספר היא בקושי שרדה. שמועות החלו לצוץ עליה, שמועות לא טובות שהובילו בשיאן להאשמה ברצח של בחור צעיר. אותו בחור צעיר היה אחד משני גברים שאיתם הייתה בסוג של מערכת יחסים.
הספר מזגזג בין זמנים: מצד אחד, ההווה, החקירה בדבר מותו של הבחור עד להבאת קאיה למשפט ותיאור תהליך המשפט. ובמקביל, העבר, הכולל את סיפורה האישי של קאיה, היכרותה עם אנשים שונים במהלך שהותה לבד בביצות.

מדובר בספר נחמד מאוד שנהנתי מקריאתו, קולות הביצה הידהדו באוזניי תוך כדי קריאה, רקע לדרמת נעורים מבעד לעיניה של בחורה מעוררת רגש ואמפתיה שכולם הפנו אליה עורף ונטשו אותה. דרמה שיש בה קצת רומנטיקה, קצת מתח, קצת תיאורי טבע, קצת מסר חינוכי של קבלת האחר והשונה ונגד שפיטה סטיגמטית של אנשים, וכן, גם קצת דרמה. בסך הכל אחלה של ספר, מספיק טוב בשבילי לחמישה כוכבים אף על פי שמעט התלבטתי.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
אש ורוש

אש ורוש

דיאנה ווין ג'ונס

הספר מספר על נערה צעירה, המגיעה בטעות ללוויה באחוזה כלשהי על יד ביתה, שם היא מכירה בחור בשם לין, איתו היא מתידדת, ויחד הם בוראים לעצמם בראש עולמות דמיוניים. היא גם גונבת כמה תמונות יקרות ערך מהאחוזה באותו יום, דבר הקושר אותה לעולמו של מר לין ולאנשים המקיפים אותו, ולא נותן לה מנוח. אותו עולם מתערבב בעולמה המוכר הכולל את חברותיה וחבריה מבית הספר, אמה, אביה וסבתה.
זה ספר שהוא לא תמיד ברור, ושיא המוזרות שלו מגיע בסופו, אבל יש בו משהו בכתיבה, במסתוריות שלו, שאף על פי שלא קורה בו הרבה אקשן או פרטים עסיסיים, והרבה פעמים הוא מעורפל בעלילתו ומורכב, לא חשבתי לנטוש אותו וסקרן אותי לדעת מה הספר הזה ומה הוא טומן בחובו, וזהו סוד קסמה של דיאנה ווין ג'ונס וכתיבתה החיה, כך מסתבר. קשה לומר שמאוד נהנתי ממנו, והוא גם די ארוך, אבל בסך הכל סיפק לי חווית קריאה משונה בקטע טוב ומעניינת למדי. במיוחד בימים משוגעים שכאלה, זה נחמד לשקוע בספר שעוסק בבריאת עולמות מקבילים שניתן לברוח אליהם.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שיעורים בפיתוח קול

שיעורים בפיתוח קול

דורית רביניאן

את ספרה המפורסם של דורית רביניאן, 'גדר חיה', קראתי אי שם, בתקופה שבה מה שהעסיק והסעיר את המדינה היה ספר קריאה ולא הפגנות לשחרור חטופים או מלחמה כואבת ועקובה מדם. מעט מעלילתו של הספר זכורה לי, אבל אני זוכר שאהבתי אותו מאוד וכמו כן גם את הכתיבה היפה של דורית רביניאן.

הכתיבה היפה שלה נוכחת גם ב"שיעורים בפיתוח קול'. מן כתיבה נעימה, כמו ציוץ הציפורים שעל הכריכה. יפה וציורית כמו שטיח פרסי, שהרי מוצאה הוא מפרס. הכתיבה שלה היא מה שהפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה, ואיפשר לי להוסיף לו כוכב.

הספר בעל עלילה דלה. הוא מתחיל בתיאור של מערכת יחסים מיוחדת וחריגה בין אח לאחות, כשהסיפור מובע מנקודת מבטה של האחות. האח והאחות, שהיו בלתי נפרדים בילדותם, מתחילים לאבד בבגרותם את הקשר שהיה להם, האח מתרחק ממנה לעומת האחות שרוצה להמשיך לחיות בקרבתו כמו אז. הוא חוזר בתשובה, והיא עוזבת לאמריקה. כשהאח חולה במחלה קשה ועומד על סף מוות, היא נזעקת להגיע לארץ, ומרגישה שיש לה חלק במצבו של אחיה, כאילו הוטלה עליו קללה בגלל מעשיה הטמאים כלפי אחיה הקטן בילדותם, מעשים שהיא לא בטוחה שקרו אבל אולי כן קרו.

הסיפור נקטע באחת, ועובר לסיפור אחר, כנראה על דורית רביניאן עצמה, של אישה שכותבת ספר על אח ואחות ומעשה טמא ביניהם, ומתארת את משבר הכתיבה באמצע תהליך כתיבת הספר. במקביל, היא מתארת את הווי החיים במשפחתה, יוצאת פרס, על התרבות הפרסית ועל הקשר המיוחד עם אביה.

הספר יפה בסך הכל, והוא לא רע, אבל הרגיש לי כאילו הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. האם זה ספר על אח ואחות וגילוי העריות שהיה בילדותם? האם זה יחסים אבא ובת יוצאי פרס? האם זה סיפור על משבר כתיבה? ומה הקשר ביניהם, מה מחבר ביניהם, מה המטרה של הצגת כל חלק בנפרד? הספר בין כה וכה קצר, כ-180 עמודים, כך שהוא הרגיש לי יותר כמו אוסף סיפורים קצרים ולא ספר שלם.
עם זאת, כמו שכתבתי קודם לכן, כתיבתה היפה של רביניאן הפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה למרות העלילה הלא שלמה, דבר שמנע ממני בסופו של דבר להעניק לו ציון מאכזב של שלושה כוכבים. לשיקולכם.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו

ביקורות נוספות על "הכל בגלל רוזי"

הכל בגלל רוזי

הכל בגלל רוזי

גרהם סימסיון

הספר הראשון היה ספר גימיק חביב למדי.
האוטיזם של דון הוצג כספק מקור לקומדיה משעשעת ספק כוח על שאיפשר לדון ללמוד מגוון של תחומים ויכולות בקלות ובמהירות.
הספר השני כבר לגמרי היה קומדיה מלווה בתחושה שהגימיק מיצה את עצמו.
לשלישי לא חשבתי להמשיך, עד הביקורת של נצחיה ששכנעה אותי (תודה:)).
הספר עוסק במגוון נושאים אבל מעל כולם - הקשר בין הורים לילדים. 
בעידן השפע שאנו חיים בו יש גם שפע של אבחונים ותסמונות שלא היו מוכרים בעבר. 
נראה לי שלא מעט הורים יכולים למצוא את עצמם בדילמות של דון ורוזי, גם אם לא בכיוון של אוטיזם דווקא: האם לאבחן או לא לאבחן? לאבחן ולקבל את סל ההקלות הנלוות ואת הסטיגמה והדעות הקדומות? לא לאבחן ולנסות להתמודד לבד? מה נחשב בעיה ומה נחשב חלק מהאישיות שלא היינו מוותרים עליו? האם נכון לומר "אדם עם אוטיזם" או "אוטיסט"?
האחריות שלנו ההורים, לעזור לילד לזהות את הבעיות ולטפל בהן מצד אחד, אך לא לגלוש לאבחון יתר וטיפול יתר מצד שני - היא בעיה של הדור שלנו שלא היתה קיימת בעבר.
הקשר של דון עם אביו נחשף גם הוא בספר הזה, לצד הדילמה שכמעט כל הורה מכיר: האם אני הופך להיות כמו ההורים שלי? האם אני רוצה להיות כמותם? איך מנטרלים את המקום הרגשי הזה, את ההורה שלי שקופץ ממני לפעמים כשלא רציתי ולא תכננתי, ואיך לומדים לקחת מההורים שלנו את מה שהיה טוב ונכון ולא להימנע רק בשביל לקיים את הבטחת הילדות "אני לא אהיה כמו ההורים שלי"?
ספר שמצליח להיות קליל ומעורר מחשבה בו זמנית.

לפני 6 שנים•רויטל ק.
הכל בגלל רוזי

הכל בגלל רוזי

גרהם סימסיון

"נחכה עד שהפסיכולוג יבוא", אמרה היועצת.
"כן, כדאי שנחכה לפסיכולוג", אמרה המחנכת. וכך ישבנו בחדר היועצת וחיכינו לו. לפסיכולוג בית הספר. ואז הוא נכנס לחדר, ואני נכנסתי להלם קצר.
אין שום חוק שאוסר על לבקנים להיות כל מה שהם רוצים. אין שום דבר בתפקיד הפסיכולוג שמונע מלבקן לבצע אותו כנדרש. חוץ מלקות הראייה, אבל איתה הוא צריך להתמודד ולא אני. ובכל זאת כשפסיכולוג בית הספר נכנס לחדר וגיליתי שהוא לבקן הייתי מופתעת. אולי היה עוזר לי לו היועצת והמחנכת היו מכינות אותי לחריגות במראה. לו היו עושות את זה אולי לא הייתי פוגעת בפסיכולוג במבט משתאה שלא הצלחתי לרסן בשנייה הראשונה. אבל איזכור לבקנות לא היה מקצועי מצידן, ולכן הפגיעה, אם היתה, לא נחסכה. ובכל מקרה אני בטוחה שהוא רגיל.

הפסיכולוג שלח אותי לאבחון. לא אותי, כמובן. את הבן שלי. יש לו מחוות משונות, כך הוא אמר. הוא לא יוצר קשר עין. אין לו ממש חברים. תחומי העניין שלו חריגים ומוזרים. שאלתי אם הוא אומר שהבן שלי אוטיסט. הוא אמר שאין זה בסמכותו לאבחן, ושלח אותנו לאיבחון. וכך נענו במשך כמה וכמה שנים בין כמה וכמה אנשי מקצוע. המסקנה אליה הגיעו היתה לקות תקשורתית מחוץ לספקטרום. כלומר: הוא לא אוטיסט. מה שלא עזר, כי אנשים המשיכו לסווג אותו ככזה. בעיקר אנשים שהכירו אוטיסטים. בעיקר ובעיקר הורים לילדים על הרצף.

כדי לכתוב על הספר הזה, חזרתי לביקורות שלי על שני הספרים הקודמים בטרילוגיה. כן, מסתבר שזו טרילוגיה. את הראשון כיניתי "תסמונת הסופר הכותב על תסמונת". השני זכה לכינוי "תסמונת הרוכב על הגל, או מת לחיות 2". לשניהם נתתי שלוש כוכביות. מסתבר שלא מאוד חיבבתי אותם. הרגשתי כתיבה אנקדוטלית, שמוצאת בלקות כלשהי בקבוצת אנשים הזדמנות לסיטואציות קומיות ולמנוף עלילתי. זה יצר לי גירודים לא נעימים בגוף בעת הקריאה. כן, רוב האנשים אהבו את הספרים. יפה להם. אני הרגשתי תפיסת טרמפ.

הנה מה שכתבתי באחת הביקורות:
"יום אחד, בעת עימות עם פסיכולוגית בית הספר של הבן שלי, באשר ליכולותיו העתידיות של הבן שלי להשתלבות בחברה, אמרתי לה שאני לא דואגת בכלל. אנשים מהסוג הזה, אמרתי, פגשתי בכל פינה בלימודיי באקדמיה. הם ממלאים את הפקולטות של מתמטיקה ומדעי המחשב. ואני מניחה שגם מחלקות אחרות. אף אחד לא מאבחן אותם, או מצרף אותיות לשמם. הם מוזרים, זה נכון. חלקם מתקשים בסיטואציות חברתיות שאחרים זורמים בהם בקלות. לחלקם יש מוזרויות אחרות. אבל ככה זה, זורמים איתם, כי הם כל כך טובים במה שהם עושים. כשהלכתי לרופא שלי בלעתי את חוסר האמפתיה שלו, כי יכולת האבחנה שלו, וקריאת תוצאות האולטרא-סאונד היתה כל כך טובה, שהיה שווה לי".

ובכן, הבן שלי התעלה על זה. הוא סיים תואר במדעי המחשב, נכון. והוא עשה אותו במקביל ללימודי התיכון. השתלב כראוי בצבא ביחידה שבה כישורי התכנות שלו מוערכים, אבל גם רכש לו לא מעט חברים. רובם לא מוזרים מדי. בשלב כלשהו חברה של אחותו שמה עליו עין, מה שמוטט את חומות הציניות שלו והפך אותו לרומנטיקן שמלצי ללא תקנה. היום הם נשואים באושר. זה כמובן אומר שהוא לא אוטיסט, ומעולם לא היה, על אף כל קווי הדימיון המזהים שהורים לאוטיסטים ראו בבירור.


===
הכל בגלל רוזי הוא הספר השלישי בסדרה. גיבוריו הם עדיין דון טילמן הפרופסור לגנטיקה, ורוזי, השידוך שאיש לא היה מעלה בדעתו ליצור. כעת הם נשואים שלוש עשרה שנים, ויש להם ילד אחד, האדסון. משבר תקשורתי קוטע את הקריירה של דון, מעביר את המשפחה לאוסטרליה, ויוצר אצל האדסון מגוון קשיי הסתגלות. ריבוי קריאות למשרד המנהלת שולח את בני הזוג לשאלת האבחון של הבן שלהם. אבל דון הוא דון, והחוזקה שלו היא פתרון בעיות בדרך שכלית טהורה. לכן הוא יוצא למחקר מקיף משלו בשאלות של לקות ונורמליות, גישות חברתיות, מהות של אבחון, דרכי התמודדות ועוד. כשדון רצה רעיה הוא פתח ב"פרוייקט רוזי". כשדון רוצה לסייע לבן שלו הוא פותח ב"פרוייקט האדסון" ומפנה את כל המשאבים לסיוע.

במפתיע, זה ספר טוב. טוב בהרבה משני הספרים הקודמים. הוא ספר מבוא טוב לחשיבה על אוטיזם בתפקוד גבוה. הוא מציג את גישת התרבות ה"אספית" הגורסת שאין כאן לקות אלא שונות. לא נגיד על אדם המשתמש ביד שמאל שהוא לקוי, גם אם הוא שונה מהנטייה הטבעית של שמונים וחמישה אחוזים מהאוכלוסייה. אז כך גם אנשי האספרגרים - מודעים לשונות הנוירולוגית, אבל מסרבים להכיר בכך שזו נכות. דון פוגש גם את אלאנה ואת בעלה ההומיאופט גארי, מתנגדי החיסונים. יש כמובן פגישות רבות עם צוות בית הספר, ועם המחנך שמתגלה כאדם חסר אמפתיה בעליל. הספר נותן מקום לדיון על סטריאוטיפים, גזענות, דעות קדומות, ומקומם של כל אלה בחיינו, וכן מעלה את המתח שהתחיל בספר הקודם - של נשים המתמודדות עם קריירה במקביל לגידול משפחה. דון מתואר כאדם מוכשר ורב-גוני, והגישה אליו הרבה פחות סטריאוטיפית מבספרים הקודמים. זה עדיין מוזר ושונה, כמו למשל גישתו אל המוות של אביו, וסליחה על הספוילר, אבל מוזר ושונה באורח אמיתי ולא כניצול קומדי של סיטואציה לא קלה, וזה ההבדל.

לפני 6 שנים•נצחיה
הכל בגלל רוזי

הכל בגלל רוזי

גרהם סימסיון

לא תמצאו פה לא קומדיה ולא רומנטיקה.
אם אתם זוכרים, בפרויקט רוזי היה בדיוק את שני אלה. ספר מקסים שלא לוחץ מדיי על הקורא, הכל כתוב בקלילות ובחן.
ואז הגיע אפקט רוזי, בו הרגשתי שהכל השתנה. ספר שאני בקושי צולחת אותו, נאבקת בעור שיניי לסיימו, וגם אחרי שסיימתי לא הבנתי ממה הייתי אמורה להתלהב, וכנראה מדובר בסתם עוד גימיק זול של ספר המשך.
הספר השלישי והאחרון שיצא בעברית לאחרונה, הצליח לעניין אותי. הוא לא בשביל אלה שמחפשים את מה שמצאו בספר הראשון. ממש לא. הוא מבחינתי סאגה נפרדת שמספרת על הורים שמתמודדים עם ילד ש(אולי) נמצא על הרצף האוטיסטי.
מסופר על דון ורוזי, שעכשיו הם הורים נשואים לילד בן אחת עשרה, ועולמם מתחלק בו ובעבודתם.
דון הוא כמובן דון, עם רשימות וסדר, במה צריך לטפל ומה קודם למה.
בדרכו שלו דון מנסה להתמודד עם הילד שלו, שהבית ספר שלו לא עושה לו חיים קלים. לא מצד התלמידים, לא מהמורים וגם לא מהמנהלת.
לפעמים הוא מצליח, לפעמים לא. לפעמים העזרה לילד נעשית בצורה שדון לא ציפה לה, אך יותר טובה ממה שחשב מלכתחילה.
בספר מתוארות התמודדיות נוספות, למשל:
-של רוזי עם הבוס החדש שלה, שלא חושב שנשים צריכות לנהל פרויקטים.
-של דון עם מקרה שאירע לו באוניברסיטה, בה הוכרז כגזען בעקבות התבטאות לא נאותה.
-חלק שבמיוחד אהבתי זה שהם פותחים בר קוקטיילים חדש, וכל המשפחה עוזרת בהקמתו, וכך דון מראה את יכולותיו הישנות, אם אתם זוכרים את כשרונו הרב בהכנת קוקטיילים מהספר הראשון.

האם הספר בשבילכם? תחליטו אתם בעקבות מה שכתבתי.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•חיפושית
הכל בגלל רוזי

הכל בגלל רוזי

גרהם סימסיון

ספר ההמשך השני ל"אפקט רוזי" מגיע, ואתו הפתעה.
משחר נעוריי היה לי ברור לגמרי שכאשר יוצא ספר שנועד להיקרא בפני עצמו, ויש לו איכות מסוימת, איכות ספר המשך שייכתב לאחר מכן תהיה נמוכה יותר. וכך עם כל ספר המשך נוסף, האיכות מדרדרת עד לאסימפטוטה היכן שY=0, כיוון שאיכות ספר לא יכולה להיות שלילית (חוץ מאצל הספר "בתו של סתת האבן").
זאת אמור עבור רוב ספרי העולם, מלבד- מסתבר- הספר הזה, שאמנם הוא ספר שלישי אך מוצלח יותר מהספר השני.
"הכל בגלל רוזי" הוא ספר המשך ל"אפקט רוזי", והוא מתרחש בערך עשור מאוחר יותר. האדסון, שלידתו מתוארת בסוף "אפקט רוזי", הוא כבר ילד בן אחת עשרה שחווה קשיים חברתיים בבית הספר. זה לא מפתיע כאשר מסתכלים על אבא שלו, שאכן מזדהה ומנסה כמה שיותר לחסוך מבנו את הקשיים שהוא עצמו חווה, תוך השתדלות עצומה לא להתנהג כמו שאביו התנהל אתו.
זה מעניין וחמוד ומעורר אמפתיה, והרבה הרבה הרבה יותר מוצלח מהספר השני, שכאשר קראתי אותו הרגשתי כאילו אני צופה בתאונת דרכים קורית מבעד לחלון. דון ורוזי סוף סוף מתנהלים כמו צוות, אף על פי שרוזי עדיין מגלה כלפיו חוסר סבלנות חסר טעם. בכל זאת הקושי הוא לא ביניהם יותר, והם מרכזים את תשומת לבם באושרו של בנם.

במהלך הספר הופיעו התייחסויות חוזרות ונשנות לנטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית, מה שהרגיש לי קצת מוזר כי ההתייחסויות הללו לא נראו קשורות בשום צורה. מהר מאוד הובן הקשר, שלא ממש אהבתי ואסביר למה: נטייה חד מינית היא דוגמה לקבוצת מיעוט, לאנשים השונים מהנורמה ועם זאת החברה הנורמלית לא מתקשה להכיל אותם, בניגוד לאוטיזם, שהוא למעשה נושא הספר. הקשר שסימסיון קושר בין אוטיזם לנטייה חד מינית הולך ומתהדק, ובמהלך הספר כמעט כל הדמויות האוטיסטיות הן גם חד מיניות. "כמו שאני לא אישה שיש לה לסביות, כך גם אני לא אישה שיש לה אוטיזם," מצהירה אחת הדמויות השוליות שבספר, מבהירה מסר ברור: אוטיזם הוא לא מחלה אלא זהות, ואין בה שום רצון 'להחלים' מכך.
עד כאן בסדר, אבל משם המשיך הספר בהקצנות פרועות, שבו יכולה להיות מישהי שמצהירה כי היא אוטיסיטית מכיוון שהיא רוצה להשתייך לשבט האוטיזם (וואט) עד ש(אזהרת ספוילר) דון, המדען הרציונלי, מאבחן את עצמו כאוטיסט! דון, עד כה כיבדתי את מבטחך במדע. אכזבת.
בספר יש כל מני התייחסויות לפוליטיקלי קורקט שלי אין סבלנות אליהם, אז אני פשוט אגיד את זה ככה ואבקש את סליחתכם מראש: אוטיזם הוא לא כמו זהות מינית. מדובר באבחנה קלינית, שאדם לא יכול להצהיר על עצמו. מדובר בהפרעה- טוב, המילה הזאת באמת עלולה להעליב- מדובר בתסמונת שעלולה להפריע מאוד לנושא אותה, בהסתדרות בחברה ובהשתלבות בשוק העבודה. כנראה זאת הסיבה שהחברה מתקשה יותר להכיל אוטיסטים מאשר חד מיניים.
לאחר שזה נאמר, יש גם להציג משפט נהדר מתוך הספר: "אנשים נוטים להאשים אוטיסטים בחוסר אמפתיה, כאשר להם עצמם אין אמפתיה כלפי האוטיסטים."
מאחלת לכולנו שנגלה יותר אמפתיה, לאלו המואשמים בחוסר אמפתיה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•מרים
הכל בגלל רוזי

הכל בגלל רוזי

גרהם סימסיון

זהו הספר השלישי והאחרון (אני מקווה) בקורותיו של דון טילמן. בספר הזה אנו פוגשים את דון ורוזי שעברו לאוסטרליה בעקבות הצעת עבודה לרוזי.
בנם האדסון הוא בן 11 וקצת מתקשה להשתלב חברתית בבית הספר. דון, שעובד כמרצה באוניברסיטה, בדיוק הסתבך באיזו תקרית, וכפתרון למצב המורכב אליו נקלעה המשפחה הוא מכין רשימות של צרכים ופתרונות אפשריים, בסגנונו המיוחד.
בספר מתמודדים בני משפחת טילמון עם ילד שונה, עם המתח בין עבודה ואימהות, עם התמודדות עם סטיגמות ועם גזענות.
השאלה בנוגע לאוטיזם של האדסון ושך דון חוזרת בכמה אופנים, ומשאירה את הקורא עם כמה סימני שאלה בנוגע לפסיכולוגים, אנשי חינוך ותיוגים.
מעניין ומותיר נקודות למחשבה. אבל מבחינתי, מיציתי.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•תמר-מילים
הכל בגלל רוזי

הכל בגלל רוזי

גרהם סימסיון

ולפעמים הקסם נגמר
ולפעמים הדמות המרכזית נהרסת
ולפעמים אתה שואל את עצמך
למה
למה
לכתוב חלק שלישי
כה גרוע
שהורס את הדמויות האהובות
ונמרח בלי טעם
ובלי מטרה

לפני 6 שנים•קורא כרוני