סיפורו של דון טילמן הוא סיפור חיים.
בן אדם מחפש בת זוג, מוצא אותה, מבלה בחברתה, בת הזוג נכנסת להיריון, תינוק נולד, התינוק הופך לילד, הילד הופך לנער, הנער הופך לגבר, הגבר מחפש בת זוג, מוצא אותה, מבלה בחברתה, בת הזוג נכנסת להיריון, תינוק נולד, התינוק הופך לילד, הילד הופך לנער, הנער הופך לגבר, הגבר מחפש בת זוג, מוצא אותה...
טוב, טוב, הבנתם את העיקרון, נכון?
זה יכול להימשך ככה נצח נצחים. זהו מעגל החיים.
אבל האם המעגל הזה באמת נחוץ בשביל חומר לספר? לא יודע.
מה שאני כן יודע, הוא, שהספר הזה נחמד בסך הכל. אין בו את הקסם של הראשון, והשנינות של דון טילמן כבר לא עושה לי את זה כמו בעבר, אבל כמו שאומרים, "ילדים זה שימחה" - ואם עוד טילמן הצטרף למשפחה, אז מי אני שאתנגד לכך?
במהלך הספר דון טילמן לומד להכיר את עצמו טוב יותר, בעיקבות התפקיד של חינוכו של בנו האדסון שהוטל עליו, שמסתבר שגם לו יש אספרגר. הבן לא מוצא את עצמו במיסגרת הבית ספרית ובחיים בכלל, והאב מנסה בשלל טכניקות לפתור את הבעיה. יחד הם מתקרבים אחד לשני ולומדים להכיר זה את זה טוב יותר, וגם כל אחד את עצמו.
בסך הכל הספר כתוב טוב, לעיתים קצת מעיק עם קטעים שהיה אפשר לוותר עליהם ולעיתים זורם ומהנה. לא כמו הראשון, פחות או יותר כמו השני. נקווה שלא יהיה רביעי, כי ממש לא בא לי לראות את דון טילמן מת, ושהנין שלו מתעסק בענייני ירושה.


















