ספר שמציג בהרחבה ובבהירות את הבעיה הקשה של התמודדות עם גידול של בת שנולדה עם תסמונת דאון. הסופרת המוכשרת מאד של הספר, קים אדוארדס, הצליחה, בדרך אמנותית וגאונית לחשוף את האפשרויות השונות לגידול הילדה. לכל אפשרות יש, כמובן, יתרונות וחסרונות.

אפשר לגדל את הילדה במשפחה - אם המשפחה יכולה להשקיע בגידולה הרבה זמן, הרבה כסף והרבה הרבה מוטיבציה, אורך רוח ויחס מיוחד. בזכות גורמים אלו הצליחה האחות המיילדת של הבת לגדל אותה בהצלחה - אבל היא הסתירה זאת מהאם הביולוגית. מאידך, האבא של הבת, שהיה גם הרופא המיילד, גדל בבית עני עם אחותו שסבלה מבעיות קשות, ולגידול הילדה בבית הייתה השפעה קשה על משפחתו.

אפשר אולי למסור את התינוקת למוסד מייד לאחר הלידה - אפשרות שנפלה מיידית, כנראה בצדק, ע"י האחות המיילדת שלקחה את התינוקת למוסד מתאים לבקשת האבא, וראתה לזמן קצר את התנאים במוסד והחליטה שממש אסור לה, לטובת הילדה, להשאירה שם.

אפשר אולי להסתיר מהאם את העובדה שנולדה לה בת עם תסמונת דאון ולשקר לה שהבת מתה בלידה - בשום פנים ואופן לא. את האפשרות הזאת הסופרת פוסלת לחלוטין לאורך כל הספר. זו אולי המטרה העיקרית של הספר. חובה, תמיד, לספר לאם את האמת על ילדיה. הסתרת האמת מן האם פגעה מאד באם, בזוגיות ואף באח התאום של הבת.

נראה לי שהסופרת רוצה להמליץ מאד על האפשרות של גידול ילד או ילדה עם תסמונת דאון במשפחתה הביולוגית - אם היא מסוגלת לכך, ואם לא למסור אותה למשפחה אומנת שתגדל אותה תוך שיתוף האם הביולוגית.

האם זה הפתרון האידיאלי ? את התשובה צריכים לתת אנשי המקצוע.

הערה : העלילה בספר מתפתחת לאט, אולי לאט מידי. אבל מומלץ להתאזר בסבלנות ולקרוא את הספר עד סופו.

בתו של שומר הזיכרון הוא סיפור על סוד נורא ומשנה חיים. הסוד הוא מרכז הסיפור וחיי הדמויות. למרות שהפרשה נמשכת עשרים וחמש שנים בלבד, הספר מעניק תחושה שזו עלילה מיוחדת במינה. מרובת אירועים. את נורה ודוד הנרי אנו פוגשים לראשונה בלילה הסוער שבו היא יולדת תאומים. הבן, פול, נולד בריא. הבת בלתי צפויה, והיא נולדת עם תסמונת דאון. בזמן שאשתו, נורה, שכבה מותשת, דיוויד, רופא מנחה את הלידה מכיוון שהרופא המיילד לא מצליח להגיע למרפאה בגלל סופת השלגים. דיויד מקבל החלטה לספר לאשתו שהתינוקת התאומה מתה. הוא מנסה לחסוך מאשתו את הכאב והסבל של גידול ילד, שקרוב לוודאי ימות בגיל צעיר, ומעביר את התינוקת לאחות, קרוליין גיל, שמסייעת לו בלידה. הוא מורה לה לקחת את התינוקת למוסד. קרוליין מרגישה שהיא לא יכולה להשאיר את התינוקת במוסד המנוכר. היא מתרחקת מהמקום ומגדלת את התינוקת, ששמה פיבי (שם שההורים הכינו למקרה שתיוולד בת). זה הרקע והבמה לסוד הנורא שדיוויד נאלץ לשאת ולחיות עמו עד יום מותו, על כל ההשלכות שיש לזה על משפחתו.
הספר נקרא "בתו של שומר הזיכרון" מכיוון שדיוויד מאמץ לעצמו עיסוק בצילום כתחביב ונעשה אובססיבי לתחביב זה. הוא צולל לתוך התחביב, כמי ששומר זיכרונות. העיסוק האינטנסיבי שלו בצילום הופך אותו לאדם "הרע" של העלילה. הצילום מאפשר לו להסיח את דעתו מהסוד שלו ובמקביל, להתמקד בחיים שבתו האבודה שללה מהמשפחה. רגעים מתועדים בתמונות מצולמות הם המטאפורה של המשפחה הזו. הסיפור כתוב להפליא, מפורט ביותר ומעניק תחושה שקים אדוארדס משתמשת במגוון עדשות, מתוך ניסיון לספק לקורא מבט רחב וזוויות ראייה רבות ככל האפשר על כל סצנה בסיפור. לעתים הרגשתי שהסיפור קצת חוזר על עצמו ושאפשר היה לוותר על כמאה עמודים. עם זאת, מאוד נהניתי מהכתיבה והריגוש שהקריאה גרמה לי, כך שאורך הספר לא הפריע לי. המשכתי לקרא בציפייה לראות איך העלילה תתפתח. לא התאכזבתי.
הספר גרם לי לשאול את השאלה, "מה היה קורה אילו?"... הספר המחיש בצורה ברורה את השקפת עולמו של דיוויד ואת המסקנה של בנו, פול, ש"כל אדם הוא יקום מבודד; עצים כהים בלב, וחופן של עצמות". הספר הוא מלאכת מחשבת.

87 ביקורות על הספר, וואוו הנה הצלחתי להעתיק ולהדביק
הללויה, מה הקשר? בירה נשר, מלא זמן לא ניכנסתי לבלוג אתר ווטאבר משסימניה מהווה, אז כן קראתי את הספר הזה סופסופ, כאילודע זה מיותר לכתוב ביקורת, ובכנות כמעט ולא קראתי את כול האוסף העצום של הביקורות כאן, בפייסבוק לעומת זאת בפוסטים ציבוריים כמעט ואין ביקורת על הספר, נהנתי כן מאוד מהקריאה, היה מתח, והיה סיפור אהבה והיה יחסים ווהפלא של מה שחשבתי שזה ומה שזה היה בסוף משום מה השם של הספר היה לי בפנטזיה על איזשהו זיכרון מבטיח לאנושות כולה, כן יש כאן נושא החמלה, וגם נושא ההצלחה של אחת מהגיבורות שמעורר בי השראה כול הכבוד להם, וגם סיפור לידה וגידול ילדים ממש מרתק ומעניין איך הדברים קוריםואנשים בסופו של דבר גם יודעים במחוות קטנות ליצור יחסים ובפשטותם של החיים להנות מהם, מצאתי את הספר בסיפרייה העמוסה לעייפה של השבט, מישהו משום מה סידר את הסיפריה לפי הצבעים של הכריכות אז זה בעצם מיצג אומנותי, השבט נימצא בתל אביב וביום שלישי שהיה לפני 4 ימים, היום 24-10-2021 יום ראשון בצהריים והחלטתי לא לזוז לפחות עד השעה 17:00 אז אפשר לצעוד חצי שעה ל ים ולעשות sungazing אם חייבים נו הליכה זה חשוב, מצא חן בעיני שהסופרת האנונימית הצליחה לגרום לכך שנפנים שספורט תנועה זה חשוב, התאוורות ובריאות, הגיבור היה רץ, תענוג, רגע עוד אנקטודה, איך מסדרים סיפריה? לפי שמות הסופרים או לפי הנושאים כיוון שיש הרבה ספרים שיש להם נושאים משיקים. כן אני בדרך לכתוב את הספר שלי, גם רציתי לסכם שיש פה איזה 237 הצעות לרכישת הספר, חברים יש כל כך הרבה מקומות שבהם אפשר לעשות החלפת ספרים, וכול כך הרבה אפשרויות היכן לקרוא ואיך, אם זה בקבוצות קריאה או בישיבה בשפת הים או בבית קפה חמוד כמו קפה שפירא או בספה בסלון.יאללה ביי

ספר בינוני, בעיקר בגלל רמת הכתיבה הלא עקבית שלא אחת מרגישה נמרחת, לצד עלילה שיש לה פוטנציאל להפוך למרתקת, אבל כוללת גלישה לעלילות משנה מיותרות ומייגעות לצד קטעים רבים "שאינם מסתדרים", באופן שלא תואם סיפורת מהסוג הזה - יש יותר מדי פרטים לא ריאליים באופן מוגזם.

קרוליין הדמות הראשית מוצגת כמי שביום מושלג אחד הופכת את עורה ומבצעת שינוי משמעותי בחייה שמוצג כ"ציות לצו מצפונה".
אבל איך זה מסתדר? גם האדם הכי מוסרי ומצפוני שיש יהפוך את כל חייו ויבצע מעשים שמנוגדים באופן חד לאופיו? וכל זה בשביל ילד שאפילו לא שלו?

העלילה מתרחשת ברובה בשנות ה60-70 וגולשת לשנות ה80, טרם עידן בדיקות ההיריון המוכרות לנו שהובילו ומובילות לכך שרבים מילדי תסמונת הדאון לא זכו/זוכים להיוולד. באותה תקופה שאינה כל כך רחוקה, נטישת ילדים שכאלו בבתי החולים היה תרחיש מוכר, ואי אפשר לשפוט אנשים שעושים את זה וכמו שקרוליין מסבירה לנורה - זה לא דבר חריג ורוב הרופאים היו ממליצים לעשות את אותו הדבר שדיוויד רצה לעשות.
ובכל זאת קרוליין בוחרת לקחת את התינוקת ולגדל אותה, למרות שהייתה רק עוברת אורח חולפת בסיפור הזה. קרוליין נכנסת מרצונה למאסר עולם, מקריבה את החופש שלה ואת כל מה שהיה לה לפני כן בשביל לגדל ילדה בעלת צרכים מיוחדים שלמעשה חטפה אותה ואין לה שום מעמד חוקי לגביה (לזה ניתן הסבר שד"ר הנרי בחפזונו לא מילא את שמות ההורים בתעודת הלידה, וקרוליין קולטת שתוכל להדפיס את שמה כשם האם בקלות).

בספרים רבים מוצג סוף טוב שהכל מסתדר בו וכולם חיים באושר ועושר - אבל כאן זה מרגיש מאולץ מדי: כל גיבורי הסיפור וגיבורי המשנה מסתדרים ומוצאים את מקומם, קרוליין שוב עושה את הדבר המוסרי והנכון ומשתפת את נורה בגורלה של פיבי, ואחרי שמזעזעת את עולמה לא עובר הרבה זמן עד שנמצא שביל הזהב וכולם שמחים ומאושרים...

גם דיוויד, למרות שהוא היחיד שכבר לא חי באושר (או בכלל), מוצג לקראת בסוף הסיפור באור חיובי במיוחד - האדם שמסר את בתו למוסד ושיקר לאשתו שהיא מתה, אבל דאג לה כלכלית גם לפני שהודה בחרטה שלו, גם בחייו וגם במותו - הוא דאג מראש לחשבון נאמנות שיאפשר לפיבי לקבל את הירושה שמגיעה לה כבתו.
עוד הוא מוצג בטוב לבו בדאגתו למטופלים שלו, כפי שמתואר בהלוויה שלו, ועוד לפני כן בדאגה לרוזמרי (עוד עלילת משנה מיותרת שמסתיימת באופן לא ריאלי בצורה הטובה ביותר - כולל לימודים אקדמאיים ונישואין לרופא צעיר שמאמץ את בנה...).

אפשר בקלות ללכת לאיבוד כשקוראים את הספר הזה, ועוד יותר כשמנסים להבין מה המסר אותו הסופרת ניסתה להעביר, אם בכלל.

מושלם. פשוט מושלם. אני מרגישה כאילו התעוררתי מחלום. אהבתי עד כאב, התרגשתי עד דמעות. כבר כמה ימים שאני מנותקת מהעולם החיצוני, שקועה בתוך הסיפור הזה, נסחפת לעולם אחר. אין לי ילדים אבל המחשבה על למסור ילד היא בלתי נסבלת אפילו בשבילי, ילד לא מגיע עם פתק החלפה ואיך בכלל אפשר להפסיד חיים שלמים. אני חושבת שהמסקנה מכל הסיפור הזה היא שלכל סוד יש מחיר והאמת תמיד תתגלה בסופו של דבר. אהבתי את הציור על הכריכה ואת שם הספר, אני לא אשכח את הרגע שהבנתי את המשמעות שלו, "שומר הזיכרון", לא יכולתי לחשוב על דרך יפה יותר לכתוב את זה. מצאתי את עצמי עוד חושבת על הספר הזה בלילה לפני השינה, אין ספק שהשפעתו תישאר עוד הרבה זמן. ולאלה שעוד לא יצא להם לקרוא - תעצרו הכל ותקראו את הספר הזה, אתם מפסידים חוויה של החיים.

זה מה שכתוב על הכריכה "בתו של שומר הזיכרון היה הספר המפתיע ביותר של ארה"ב בשנים 2006-2007. הבשורה על הספר המרגש של הסופרת האלמונית החלה עוברת מפה לאוזן. ללא כל מסע פרסומי או יחצ"ני קנה לו הספר קהל קוראים נאמן והוא טיפס בעקביות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס עד שהגיע לראשה. שם נשאר במשך שנה תמימה."
אחרי הקדמה כזאת ברור שהציפיות הם בשמיים, ובפרט אחרי שקיבלתי המלצות חמות על הספר. אך כגודל הציפיה גודל האכזבה, מדובר בספר בינוני שמתחיל עם רעיון טוב ועם הרבה פוטנציאל לספר איכותי אך חוץ מהתחלה מוצלחת אין בספר כלום. העלילה גרועה, הכתיבה לא זורמת והייתי צריך הרבה סבלנות ומאמץ בכדי לגמור את הספר (דבר נדיר אצל תולעת ספרים שכמוני).
אך מעבר להיותו של הספר בינוני ומשעמם התבלט הספר ברדידותו וברמה הילדותית של התובנות שבו. אם אתמצת במשפט אחד את התובנות שבספר זה יהיה כך - "עשית לי עוול ולכן אתה אחראי לכל חולשותי ומעשי הרעים מעתה ועד עולם." כך נורה שאף לא יודעת שנעשה לה עוול יכולה להשתכר, לבגוד, להיות אשה ואם גועלית והכל מוצדק כי הרי נעשה לה עוול. ודווקא העוולה שכ"כ מודגשת בספר באמת מתגמדת מאוד לאחר מחשבה כשרואים את אופייה הבעייתי מאוד של נורה ואיך מצבה הנפשי מתערער מלידת תינוקת מתה(כשנשאר תינוק חי)מה שאומר שאם היא הייתה מתה אחרי שנים וכמו שהעריך בעלה הרופא הרי שמצבה היה מדורדר עשרת מונים. כך שגם אם לא אסכים עם מעשיו בהחלט אני יכול לגלות להם הבנה.
בספר גם מתואר המעשה של ד"ר הנרי כנורא וכלא ניתן למחילה בעוד קרוליין היא הדמות הנערצת על הסופרת ושוב מדובר ברדידות מחשבתית. בעוד שדיוויד הנרי עשה מה שעשה בכדי להגן על רעייתו ומתוך אמונה שהוא עושה מה שנכון. הרי שהיא ביצעה פשע נורא של חטיפת תינוקת מאימה ובהמשך גם מאביה שרצה להחזיר את התינוקת אליו, וזה בידיעה ברורה שהיא מבצעת פשע כשלצורך זה היא בורחת מעירה כדי שלא תוכרח להחזיר את התינוקת שחטפה.
לכל אורך הספר התנהגותו של דיוויד הנרי מעוררת הערצה. אם זה בטיפולו המסור בחולים, אם בסבלנות שמגלה כלפי נורה שלא ראוייה כלל לייחס סבלני זה, ואם בהתמודדות עם בנו פול כשהדוגמא הבולטת בספר היא סבלנותו המופלאה של דייוויד לפוגרום של פול וחבר מרעיו בחדר החושך, ותגובתו המאופקת והשקולה להרס עבודת הצילום היקרה לו כל כך.
ההשוואה בין הקשרים המפוקפקים של נורה עם גברים שונים לקשר של דיוויד עם רוזמרי מתבקשת. נורה היא קלת דעת, חסרת מוסר, ומניעיה הם אגואיסטיים כמעט לחלוטין. בעוד דיוויד שקול ואחראי, מניעיו מוסריים, ואף הטעויות שלו נעשו מרצון לגונן על אחרים.
המסקנה המתבקשת מהספר היא שדיוויד אמנם טעה אך לא הוא האשם בזוגיות הגרועה המתוארת בספר אלא נורה. אך הסופרת בחרה לפרוק את האחריות מצוארה של נורה ולהציב את דיוויד אל עמוד הקלון. רק חבל שלא טרחה להסביר למה דיוויד אשם בזה, כנראה בגלל שגם היא בעצמה לא חשבה על זה יותר מדי.

ספר מדהים,נוגע בכולנו באנושות בכלל,הרצון להביא ילד בריא לעולם הוא משותף לכולנו כשקראתי את הספר חשבתי כמה בדיקות אנחנו מבצעים בארץ כדי לגלות תסמונת זו או אחרת וכמה כסף אנחנו מוציאים כדי לוודא שהתינוק שלנו יהיה מושלם,חיינו תקופה קצרה באירלנד ושם כמובן קתולים... לא בדיקות ולא הפלות. כמו שלא פעם אנו אומרים לילדנו"מה שיוצא אני מרוצה".הספר מדבר על אחד שוויתר הזדמנות והרס חיי משפחה,ואחת שהעזה ולקחה לעצמה חיים נפלאים.ספר באמת נפלא...

השליש הראשון של הספר מעניין והשליש האחרון שבו.
הספר מביא לעולם סוד. בחיים מחליטים כל רגע ורגע החלטה והיא חורצת חריץ או חור להמשך הדרך. במקרה הזה, החריץ עמוק וכואב.
ההמשך לא מאפשר לשאול מה היה קורה אם. בספר עולה השאלה ומשאירה את השאלה בחיים.
הסוד וההחלטה נותנים לספר זכות קיום.
בניגוד למציאות, הספר מאפשר לשאול: מה היה קורה אם?
בעיניי הספר מציאותי. הוא מביא מציאות שיש בה ממש, לביטוי ספרותי בינוני עד טוב.
אני מכירה מיקרים דומים במשפחות, ששמרו סוד, למשך פרק חיים שלמים. המחיר של סוד הוא יקר וגבוה.
הסיום צובע את הספר בצבע ורוד ילדותי ומלא תום,כאילו מנקה את הקונפליקט.
מצאתי בספר רגעים רבים אמתיים, מוכרים, לא פשוטים...
רגעים של מפנה בחיים. שווה לקרוא (ולדלג על אמצע הספר).

כל הסודות מתגלים בסוף...
ספר נוסף שמשאיר שאלות רבות, איך אבא יכול לוותר על בתו? למה אבא חושב שהוא צריך להחליט בשביל בתו? למה בעל מסתיר מאשתו את קיומה של בתה?
"תפקידם" של הורים להביא ילדים, לגדל, לחנך, להסביר.
אבל האם אבא יכול להחליט בשביל בתו, אם היא תחיה, כמה זמן היא תשרוד, איך יהיו החיים שלה? וכל זאת בגלל שככה הסתיימו חייה של אחותו?
אין לי ילדים, עדיין, אולי יהיו אולי לא, לכן אני לא יודעת אם יש לי הזכות לשפוט את מעשיו, אבל אני חושבת שהייתי נוהגת אחרת ומהיכרות שלי את אבא שלי, אין לי שום ספק שאם היתה נולדת לו בת עם תסמונת דאון הוא לא היה נוטש אותה.
הכי קל זה לוותר, להעלים, לשכוח.
אני לא יודעת איזה תחקיר עשתה הסופרת בנושא של תסמונת דאון, אם זה מידע אישי או לא, אבל מהיכרות הסביבה של אז ושל היום, איך שמקבלים ורואים את השונה היא מתארת את אביה של פיבי כאחד שחשב שהוא "עושה לה טובה" מה שרחוק מהעין ורחוק מהלב,לא מכאיב, לא קיים נעלם.
הוא התמודד עם אחותו, אנחנו לא, מה שמוביל לפחות אותי לבדוק את המושג "תסמונת דאון" להבין עם מה אותם חולים מתמודדים ולדעת בפעם הבאה שאני רואה אחד או אחת כזה שהם אומנם נראים שונים ממני, אבל יש להם רגשות,תבונה,רצונות, כמו לכל אחד ולא להסתכל בקנקן אלא מה שיש בו ולא לשפוט רק על פי מראה.